רגעים של תהילה

פרק שמונה- עשרה

צל הסכנה

בסוף חודש ינואר נקבעה יציאה להוגסמיד. מבחינתו של ג'יימס, לא היה עיתוי טוב יותר ליציאה הזו. הוא הרגיש שאם יבלה עוד יום אחד בכיתות או בספרייה בלמידה קדחתנית לקראת הכישופומטרי הוא ישתגע. הוא ידע שזה חשוב – הוא היה מוכרח להוציא ציונים מעולים אם הוא התכוון להירשם לאקדמיה להילאים – אבל זה לא שינה את העובדה שהוא שנא כל רגע.

והעובדה שלא היה לו את מארק כדי להתבדח איתו בלחש בזמן השיעורים וליהנות איתו מאימוני קווידיץ' הקשתה על מצבו עוד יותר. נכון, היו לו חברים רבים אחרים, ובמיוחד את התיאומים, אבל שום דבר לא הרגיש אותו הדבר כשמארק אפילו לא הסתכל עליו כשהוא נכנס לחדר, ותמיד היה מתמקם במקום הכי מרוחק ממנו שאפשר. באימוני הקווידיץ' הוא חילק לו פקודות בקרירות וקרא לו 'פוטר'. מלבד זאת שזה היה מעליב, זה גרם לג'יימס להרגיש מדוכדך מאד, כאילו לכל הדברים המהנים יש קצת פחות טעם. הוא מעולם לא הבחין כמה מארק היה מרכזי בשגרת יומו בהוגוורטס, וכמה דברים לא יראו אותו הדבר אם הוא לא יהיה שם יותר.

הוא קיווה שבמהלך היציאה להוגסמיד ייצא להם לדבר ולהתפייס, אבל מהר מאד הוא הבין שקריסטיאן מצפה שהם יצאו לשם ביחד, דבר שיצמצם את סיכויו לשוחח עם מארק ברצינות לאפס. המחשבה הזו עוררה אצלו אכזבה כבדה. קריסטיאן הייתה חמודה, וגם יפה מאד, אבל הוא הבין מאד מהר שהיא לא שווה את החברות של עם מארק.

יום היציאה להוגסמיד היה קר וצלול. ג'יימס בדיוק היה בדרכו עם התיאומים אל האולם הגדול לארוחת הבוקר כהוא חש משיכה במרפקו. אחת החברות של לילי מגריפינדור עמדה שם, נראית נסערת מאד.

"תבוא מהר," היא אמרה לו. "לילי בוכה."

"מה – ?" לפני שג'יימס הבין מה קורה הילדה אחזה בזרועו ומשכה אותו אחריה בכוח מפתיע לכיוון חדר המועדון. "אל תחכו לי!" הוא קרא אל התיאומים, שעמדו במקומם ובהו בבלבול.

"למה היא בוכה?" הוא שאל את החברה של לילי בעודם עוברים מאחורי התמונה של האישה השמנה.

"אנחנו לא יודעת. היא יושבת במיטה שלה ולא מוכנה לומר לנו כלום – אוי לא..."

הם התחילו לטפס יחדיו במעלה המדרגות אל מגורי הבנות כשגרם המדרגות נבלע ברצפה, לא מאפשר לג'יימס לעלות בו.

"אל תדאגי," הוא אמר לחברה של לילי והטיל לחש פשוט אותו למד בשנה הרביעית. המדרגות חזרו לצורתן המקורית בצייתנות. החברה של לילי התרשמה מאד והם טיפסו יחדיו במהירות.

"ג'יימס?" הוא נתקל בקריסטיאן בראש המדרגות. היא ללא ספק לא ציפתה לראות אותו שם.

"מקרה חירום," הוא תירץ בעודו עוקף אותה במעבר. "ילדה קטנה שבוכה. זה יכול לקחת קצת זמן. אם אני לא אגיע לארוחת הבוקר ניפגש בהוגסמיד, בסדר?" הוא לא המתין לתשובה שלה.

בחדר של בנות השנה השנייה שלוש בנות ישבו על אחת המיטות, נראות מודאגות מאד. הכילות מסביב למיטה הסמוכה לחלון היו סגורות ודוממות. הבנות הסתכלו על ג'יימס בתקווה.

הוא ניגש אל המיטה של אחותו והקיש על אחד המוטות שהחזיקו את הכילות. "לילי? הכל בסדר?"

נשמע רחש מבפנים. לאחר רגע הכילות הוסטו מעט ופניה החיוורות של לילי בצבצו בתוכן. ענייה היו אדומות כאילו בכתה במשך שעות.

"לילי..." ג'יימס מעולם לא ראה את אחותו כל כך נסערת. הוא התיישב על המיטה שלה וסגר את הכילות מאחוריו. בין יריעות הקטיפה הייתה אווירת דמדומים חנוקה.

לילי קברה את פניה בחולצתו של ג'יימס והתחילה לבכות ללא שליטה.

"מה קרה לך?" הוא שאל אותה. לילי בדרך כלל הייתה ילדה חזקה ואופטימית.

"אני לא..." היא ניסתה לדבר. "אני פשוט... אני מפחדת, ג'יימס..." היא פלטה יפחה.

ג'יימס הידק את זרועותיו סביבה. "ממה?"

היא לא השיבה במשך זמן ארוך. לבסוף בכייה נרגע מעט, אבל היא נשארה צמודה אליו.

"מה מפחיד אותך?" הוא שאל שוב בקול שקט, כאילו חשש להבריח אותה.

היא משכה באפה. "אני מפחדת ש... יקרה לך משהו... בזמן הטורניר..."

היה עליו לדעת שזה העניין. "לא יקרה לי כלום, לילי. ראית איך מקגונגל יוצאת מגדרה כדי לוודא שכל המשימות בטוחות. חוץ מזה שאני יודע מה אני עושה – ראית איך הסתדרתי במשימה הראשונה."

לילי שתקה, אבל משום מה לא נראתה משוכנעת. היא משכה באפה. בג'יימס התעוררה תחושה שיש משהו שהיא לא מספרת לו. אבל זה לא התאים ללילי להסתיר ממנו סודות.

"לילי? יש משהו שאת לא מספרת לי?"

לפי האופן בו לילי נמתחה כנגד חזהו, הוא ידע בוודאות שזה המצב.

"לילי," הוא התריע בה.

לילי לקחה נשימה עמוקה ואז אמרה במהירות, "שמעתי את אבא אומר שבטורניר הקודם זה- שאין- לנקוב- בשמו חטף את אחד המתמודדים והוא מת ו – "

"רגע, רגע, לילי," ג'יימס עצר את שטף דבריה. "תנשמי עמוק. מה אמרת על זה- שאין- לנקוב- בשמו?"

"לפני עשרים וחמש שנים הוא השתמש בטורניר כדי לחזור לעמדת כוח," היא אמרה לאט יותר, אבל עדיין נראתה נסערת מאד. "והוא רצח את המתמודד של הוגוורטס. ועכשיו אבא שמע שהתומכים שלו מתאספים שוב ומתכוונים לנסות לשחזר את האירוע הזה."

תריסר שאלות צצו בראשו של ג'יימס, והראשונה מביניהם הייתה מאיפה אחותו יודעת את הדברים האלה. אבל לפני כל השאלות נדחקה עובדה אחת שנצר בתוכו עד כה. הוא לא התכוון לחשוף אותה בפני איש, אבל אם זה יעזור ללילי להפסיק להיות היסטרית ולהבין שאולי היא פירשה לא נכון את מה ששמעה, הוא אמר לעצמו, הוא צריך לספר לה.

"לילי, בטורניר הקודם אבא היה המתמודד של הוגוורטס," הוא סיפר לה בקול רגוע. "הוא לא היה יכול להירצח, נכון?"

העובדה הזו בלבלה את לילי מאד. היא הביטה באחיה בעניים אדומות ותוהות. "אבל... פרופסור צ'אנג אמרה לי שלמתמודד קראו סדריק דיגורי."

עכשיו היה תורו של ג'יימס להיות מבולבל. איך זה ייתכן שיש שתי גרסאות לסיפור? הוא אומנם נטה להאמין לגרסא של דודה הרמיוני – המילים שאמרה לו ביום האחרון של הקיץ עדיין היו צרובות בזיכרונו – אבל למה שפרופסור צ'אנג תאמר משהו אחר?

"אבא היה המתמודד בפעם הקודמת?" לילי תהתה. "למה הוא לא סיפר לנו על זה?"

לג'יימס לא הייתה תשובה. הוא לא אמר לה שהמצב היה מאד נוח לו.

"תקשיבי, לילי, כדאי שלא תספרי על זה לאף אחד. אם הוא לא סיפר לנו כנראה שיש לו סיבה."

לילי הנהנה ומחתה דמעות טריות מעיניה. "אבל שמעתי אותו אומר שאתה בסכנה, ג'יימס..."

"את בטוחה ששמעת אותו נכון? מתי זה היה, בכלל?"

"הוא דבר עם... מישהו, בחדר העבודה שלו בחג."

"אני חושב שאולי לא הבנת נכון את מה ששמעת," ג'יימס אמר בביטחון. הרי אם חיו באמת היו בסכנה, אבא שלו היה מזהיר אותו.

"הבנתי טוב מאד," טענה לילי בעלבון.

"אז אולי הוא הגזים בכוונה? את יודעת, כדי לגרום למי שהוא דיבר איתו לחשוב שהמצב דחוף?"

לילי לא נראתה משוכנעת בתיאוריה הזו.

"תראי, לא כדאי שנסיק סתם מסקנות," ג'יימס אמר בניסיון להרגיע את האווירה. "אנחנו צריכים לשאול את אבא על זה – "

"לא!" קראה לילי, וחברותיה לחדר ללא ספק שמעו אותה. "אסור שהוא יידע שצותתי! הוא ירתח מזעם!"

ג'יימס העביר את ידו על פניו. "בסדר, בסדר..." הוא הרהר בנושא לרגע. מוחו היה ריק בצורה מוזרה. "תני לי לחשוב על זה. אני אנסה לאסוף כמה פיסות מידע, וגם את בינתיים תישארי רגועה ותנסי לברר מה שאת יכולה. אמרת שדיברת עם פרופסור צ'אנג?"

"כן, אבל אני לא חושבת שהיא תספר לי עוד. פרופסור מקגונגל אוסרת עליה."

ג'יימס היה מוכרח להודות שזה מוזר. "בסדר... אז לא משנה. בכל מקרה, תעלי חיוך על פנים שלך. בינתיים הכל בסדר, נכון?"

לילי הנהנה וניסתה לחייך, למרות שעדיין נראתה מתוחה מאד.

"יופי. עכשיו אני צריך ללכת – אין טעם לדאוג בגלל משהו שאין לנו שליטה עליו." במילים אלה הוא חיבק את לילי בפעם האחרונה ועזב את מגורי הבנות.

רק כשהגיע אל העיירה, לאחר הליכה מבודדת במדרון הגבעה המושלג, ג'יימס התחיל להפנים את משקל הדברים שלילי אמרה לו. הוא היה רוצה להאמין שהיא בסך הכל פירשה את דבריו של אביהם לא נכון, או שאולי הדמיון הפורה שלה התפרע מעט, אבל האמת הייתה שהוא ידע שלמרות חולמנותה לילי היא ילדה פיקחית מאד. אם היא הבינה שנשקפת לו סכנה כל שהיא, כנראה שזו האמת.

שמש חורפית זרחה על הגגות המושלגים ומרצפות האבן הצבעוניות של העיירה. בעלי חנויות הוציאו את מרכולתם בדוכנים אל הרחובות לראשונה מאז תחילת החורף. תלמידים מהוגוורטס ומבתי הספר האחרים התהלכו כה וכה והאווירה הייתה עליזה מאד. אבל ג'יימס, למרות שבאמת האמין באמרה שאין טעם לדאוג ממשהו שאין לו שליטה עליו, חש מנותק מעט מתחושת החופש הקלילה שסביבו. השאלה למה שמישהו ירצה לפגוע בו, או חמור מכך, להתנקש בחייו, הציקה לו מאד.

האם זה כך רק בגלל שהוא נושא את השם פוטר? זו בהחלט לא הייתה מחשבה מרגיעה. הוא תמיד ידע שיש חסרון גדול לפרסום של משפחתו – שמנגד לכל האנשים שאהבו והעריצו את אבא שלו, יש גם הרבה אנשים שלא אוהבים אותו בכלל. אבל מעולם, עד אותו היום, הוא לא באמת הפנים את הסכנה הזו.

מחליט שעליו להסיח את דעתו מהמחשבות הלא נעימות על אנשים חסרי פנים שמנסים לפגוע בו, הוא התחיל לחפש את חבריו או את קריסטיאן. הוא לא נתקל בהם ברחוב הראשי, לכן נכנס לפונדק 'שלושת המטאטאים', שהיה נקודת המפגש בעיירה.

כמו בכל סוף שבוע, ובמיוחד כזה בו הייתה יציאה להוגסמיד, אולם הפונדק הרחב היה עמוס באנשים, תלמידים וקוסמים בוגרים כאחד. ג'יימס סרק אותו בקפידה, עניו מטיילות על פני פניהם הזרות של תושבי הוגסמיד, גובלינים ואפילו חבורה לא סימפטית במיוחד שכנראה הייתה מורכבת מערפדים, אבל הוא לא הצליח להבחין בפניהם של חבריו. לעומת זאת, הוא כן ראה את מולודוב, שישב עם כוס גדולה של יין וצחק בנינוחות עם חבורת קוסמים שכלל לא נראו קרובים למעמדו.

חושש שאם יצור איתו קשר עין יהיה עליו להתקרב כדי לומר לו שלום ואז לשמוע עוד הרצאה על טוהר הדם או על אבא שלו, הוא פנה ונבלע בין האנשים.

בפינת החדר הוא הבחין בכתם אדום בולט. חצי תריסר תלמידים מדורמשטנג ישבו מסביב לשולחן ליד הקיר ושחקו בקלפים. ג'יימס הבחין מייד שטארה הייתה ביניהם. נזכר שרצה לשאול אותה על הספר שקיבלו, הוא עשה את דרכו בתוך ההמון לכיוונם.

למרות שזה היה סוף השבוע, תלמידי דורמשטנג הקפידו על התלבושת האחידה שלהם, ונראה שחם להם מאד באולם הפונדק הדחוס, כי הם גלגלו את שרווליהם ופתחו את כפתורי הגלימות שלהם.

ג'יימס הניח את ידו על משענת הכיסא של טארה וכל השולחן הסתכל עליו. טארה ישבה ליד הבחור הדבילי איתו הלכה לנשף, שגם עכשיו חייך אל ג'יימס כאילו היו חברים משכבר הימים.

"מה נשמע?" הוא שאל את טארה. היא הנהנה אליו בחיוך זעיר. "מה אתם משחקים?"

"חמישה טרולים בשק," היא ענתה. ג'יימס אף פעם לא שמע על המשחק הזה. "רוצה להצטרף? חסר לנו שחקן אחד למשחק מלא."

"בטח. אבל אני לא יודע לשחק."

להפתעתו, התלמידים מדורמשטנג היו נלהבים מאד ללמד אותו. הוא לקח כיסא והצטרף אל השולחן שלהם, שם הוא ישב וניסה להבין את העקרונות של המשחק, שהיה די מסובך. גם אחרי שלמד התקשה להיות נכס בעל תועלת לקבוצה שלו, היות והמשחק שוחק בהרבה יותר עורמה מאשר המשחקים שהוא היה רגיל אליהם.

אבל למרות הכל, זה היה די מהנה. רוב המסובים לשולחן דיברו אנגלית די טובה, והשתדלו מאד לדבר בשפה שלהם כמה שפחות, כדי שהוא יוכל להבין אותם. וגם כשסיפרו בדיחה בשפתם טארה תרגמה לו והוא התאמץ לצחוק, למרות שלרוב לא הבין את הבדיחות.

בניגוד לצפיותיו, תלמידי דורמשטנג היו חבורה עליזה למדי כשהם לא היו צריכים לעשות רושם.

אחרי המשחק השלישי בן הזוג של טארה (שג'יימס למד ששמו היה קורלוב) קם מהשולחן כדי למלא כמה מהספלים הריקים בברצפת. בעוד חבריה מכינים את הקלפים למשחק הבא, ג'יימס שאל את טארה, "אז קורלוב... הוא החבר שלך?"

"חבר?" טארה לא הבינה את כוונתו.

"כן. כלומר..." הוא תהה איך להסביר לה את המושג. לבסוף הצמיד את אצבעותיו הקמוצות אלה לאלה והשמיע קולות דביקים של נשיקה.

יושבי השולחן צחקו.

"זה אצלנו אסור," הסביר לו אחד הנערים. "רק אם מתחתנים מותר."

אחד הבחורים מסביב לשולחן כרך זרוע מסביב לכתפה של הנערה שישבה לידו. ג'יימס חש מעט מזועזע אבל לא הראה את זה. הוא לא יכול היה לדמיין איך זה להיות נשוי בגיל הזה, ושמח מאד שהוא לומד בהוגוורטס ולא בדורמשטנג.

קורלוב חזר עם המשקאות והם פצחו במשחק נוסף. ג'יימס הגניב מבטים חטופים לכיוונה של טארה. הוא שמח לגלות שאין לה חבר, אבל מצד שני, פרט המידע שחשף הרגע היה חדשות רעות מאד בשבילו אם לרגע שקל את האפשרות שבינו ובין טארה יקרה משהו בעל אופי רומנטי... 

אך הוא דחק את המחשבה הצידה, כפי שעשה כל החודש האחרון. טארה לא הייתה הטיפוס שלו; היא לא הייתה מגונדרת וגם הייתה מתבודדת ומהורהרת שכזו. חוץ מזה שהיא בכלל לא הראתה סימנים שהיא מתעניינת בו.

ואם זה לא היה מספיק, היא מתמודדת נגדו בטורניר. היא הייתה היריבה שלו, האויב שלו; הוא היה אמור להביס אותה, לא להידלק עליה. הטורניר היה כמו סכין המוכנה לצנוח מעל צוואר היחסים ביניהם. מלבד זאת שהוא היה די משוכנע שאיפה שהוא בחוקים של הטורניר מצוין שאסור למתמודדים להיות בקשר רומנטי, שלא לדבר על כך שזה גם אסור על פי כללי בית הספר שלה. אסור, אסור, אסור...

למרבה הצער, ג'יימס מאז ומתמיד ניחן בדחף עז ולא מוסבר לעבור על החוקים. לכן כאשר טארה העבירה לו את אחד הקלפים שלה, הוא לא התנצל כשידו נגעה באצבעותיה הלבנות והקרירות.

בסיום בוקר מהנה עם תלמידי דורמשטנג, ג'יימס התחיל להרגיש רעב מאד. הרעב הזכיר לו שהוא שתה רק שני בקבוקים של ברצפת במשך כל היום ולא אכל ארוחת בוקר, וזה הזכיר לו את השיחה שלו עם לילי. המחשבה הזו גרמה לו להרגיש רע מאד פתאום, והוא הזכיר לעצמו שהוא חייב הסחת דעת כדי לא להיות מוטרד מהמידע המוזר והמאיים שאחותו העבירה לו.

"כבר ערכו לך סיור בהוגסמיד?" הוא שאל את טארה בעוד חבריה אוספים את הקלפים ודנים באופן בו יבלו את שארית היום.

"אלבוס הראה לי כמה מקומות בפעם הקודמת שהיינו פה," היא השיבה.

"אה, ובכן, אני די בטוח שאל עסוק היום," ג'יימס אמר, לא מרחיב על כך שהוא בוודאי נמצא באיזה דייט מעוות עם האנס מורגן. "מה דעתך שאני אראה לך כמה מקומות?"

טארה הסכימה – אומנם לא בהתלהבות מרובה, אבל היא הסכימה. בדרך נס אף אחד מחבריה לא ביקש להתלוות אליהם, והם הלכו יחד אל הצד הצפוני של העיירה, שנבנה במעלה הגבעה והיה תיירותי הרבה פחות. שם הרחובות היו צרים והמרצפות חומות וסדוקות. הבתים היתמרו מעליהם עם חזיתות מטויחות וגגות צפחה, וחבלים עמוסים כביסה צבעונית נמתחו מעל הרחוב.

לא הרבה תלמידים הכירו את האזור הזה, ורבים עוד יותר כלל לא השתוקקו להגיע אליו, אבל ג'יימס אהב אותו. הוא אהב שפס השמיים היה דק מעל ראשו כשהלך ברחוב הקריר, את המדרגות השחוקות והמתפתלות שעלו במעלה הגבעה, ואת האווירה הייחודית שנידפה מכל חלון פתוח של בית. הוא הראה לטארה את הסדנה של הקוסם שהכין מלשינוסקופים וציוד אחר עבור הילאים, ואת חנות שעוני הכוכבים בה הוריו קנו לו את השעון שקיבל ביום הולדתו ה-17. כשהם חלפו על פני פונדק 'ראש- החזיר', הדלת נפתחה בחבטה וקוסם מטונף נזרק על המרצפות.

"ושלא תעז לחזור!" צעק אחריו בעל הפונדק הקשיש, שהיה מלא חיים למרות גילו. ג'יימס ידע שהוא מכר של אביו, למרות שמעולם לא נערכה ביניהם היכרות.

הם הגיעו אל פונדק קטן שנקרא 'חד- הקרן הכחול', שם ג'יימס אהב מאד לאכול. לא היה שם תפריט מגוון כמו ב'שלושת המטאטאים', אבל האווירה הייתה חמימה וניגנו שם מוזיקה. הם תפסו מקום ליד החלון שצפה אל הרחוב הריק ואכלו בשתיקה.

"הוגוורטס מוצאת חן בענייך?" ג'יימס שאל כדי להפיג את השתיקה.

טארה הנהנה. "כן, היא יפה מאד. השיעורים באסטרונומיה מאד מוצאים חן בעיני. בדורמשטנג אנחנו לא לומדים את זה."

ג'יימס חש שהיא מתחילה להיפתח ולספר לו דברים שבהתחלה לא הייתה מספרת.

"גם אני אוהב אסטרונומיה. טוב, זה קל. המקצוע האהוב עלי הוא התגוננות מפני כוחות האופל."

"גם את זה אנחנו לא לומדים," היא אמרה בשקט. "לפחות, לא בשם הזה. אנחנו לומדים להילחם בדו- קרב."

"זה נשמע כיף," ג'יימס הודה. "הלוואי שגם אנחנו היינו לומדים דברים כאלה. זה היה מקל עלי מאד להפוך להילאי."

"הילאי?"

"צייד קוסמים אפלים."

"הו." טארה השמיעה קול של הבנה. ג'יימס התחיל לחשוב שהקול העמוק שלה יותר נשי ממה שחשב. "אצלנו קוראים להם בשם אחר. אינקוויזיטורים. אימא שלי... הייתה אינקוויזיטורית."

טארה נראתה קרועה בין עצבות לגאווה.

"הייתה?..." פלט ג'יימס, ואז הבין. "הו. אני מצטער."

טארה משכה כתפייה ושיחקה עם האוכל שלה. "זה היה מזמן. אני לא זוכרת אותה טוב. אבל אבא שלי מתגעגע אליה מאד..."

הם שקעו שוב בשתיקה עד שסיימו לאכול. כשהם עזבו את הפונדק השמש כבר התחילה לשקוע, והבניינים הטילו צללים גדולים על הרחוב. הם עשו את דרכם בחזרה אל מרכז העיירה.

הוא ניסה למצוא נושאי שיחה אחרים. "אז... מה את חושבת שיהיה במשימה השנייה?"

טארה נתנה בו מבט זהיר. "פתרת את החידה?"

ג'יימס שכח לחלוטין מהחידה. "אה... לא בדיוק. אני אבין אם לא תרצי לגלות לי על מה חשבת..." הוא הרגיש מדוכדך מאד כשהמשיכו ללכת בשתיקה, כי בנוסף לכל הצרות שלו נזכר שהוא צריך להתקדם עם הספר הארוך והמשעמם להחריד בו לא נגע מאז חופשת חג המולד.

במקום ללכת בדרך הקצרה אל הטירה, דרך הרחוב הראשי, הוא לקח את טארה לסיבוב בגן של הוגסמיד, שם עצי הנוי והמשוחות היו מכוסים שלג מנצנץ. הוא חיפש בקדחתנות אחר נושא שיחה. אולי כדאי לו לספר לה על הסכנה האפשרית שריחפה מעליו? לא, זה היה מוגזם, והיא גם בטח לא הייתה מאמינה לו בכל מקרה.

הם עברו את עיקול השביל וג'יימס ראה משהו שגרם לו לעצור באחת. קריסטיאן ומארק ישבו קרוב על אחד הספסלים, שקועים בנשיקה עמוקה.

קריסטיאן. הוא לחלוטין שכח שקבע לפגוש אותה היום. קנאה נדלקה בקרבו כמו להבה פתאומית, אבל גוועה כמעט מייד, כאילו אוויר הערב הקר מצנן אותה. זה הגיע לו על ההברזה שלו, הוא ידע, מלבד זאת שזה יהיה מאד צבוע מצידו לכעוס על קריסטיאן אחרי שהוא בילה את כל היום לבד עם טארה. אולי עכשיו לפחות מארק יחזור לדבר איתו.

הוא סב ושב על צעדיו בקור רוח. טארה מיהרה אחריו.

"זו לא בת הזוג שלך?" היא שאלה אותו.

"לא," הוא השיב ללא היסוס. "כבר לא, בכל אופן. כל זה בטח מוזר לך מאד – את רגילה שכשגבר ואישה נמצאים ביחד זה פחות או יותר לנצח."

"כן, זה נכון," היא הודתה. "למרות ש..." היא נראתה קצת נבוכה. "מאז שהגעתי להוגוורטס אני מתחילה לחשוב שזה היה יכול להיות נחמד לבחור את בן הזוג שלי בעצמי, ולא להיות עם מי שאבא שלי יחשוב שמתאים לי." ברור היה שהיא לא הודתה בכך בפני איש לפני כן.

היא הנדה בראשה. "אלה מחשבות רעות מאד. אם מישהו מבית הספר ישמע אותי..."

"אל תדאגי, הסוד שלך שמור אצלי," ג'יימס אמר, מרגיש כמעט עליז פתאום. הוא נהנה לשמוע שלטארה יש דחף להפר את המוסכמות. "אז תגידי... את חושבת שאבא לך היה חושב שאני מתאים לך?"

השאלה הזו שעשעה אותה מאד. "אני דווקא חושבת שהיית מוצא חן בעניו. אבל למה אתה שואל?"

האם זה נדמה לו, או שטארה פלרטטה איתו הרגע?

"סתם. בודק את האפשרויות שלי."

טארה חייכה אליו, אבל היה קור בעיניה הכחולות- כהות. "היית יכול לבלות חיים שלמים עם אישה אחת, ג'יימס פוטר?"

ג'יימס פלט גיחוך מריר. "הממ... כן, יש כל מיני שמועות בנוגע אלי שמתרוצצות..."

טארה לא נראתה מתרשמת במיוחד מהתירוץ הזה. בעודם מטפסים בשתיקה בחזרה אל הטירה באוויר הערב הקר, ג'יימס הרגיש זרזיף של אדרנלין מפעפע לדמו. כל מחשבה על המשימה השנייה, על מארק או על קריסטיאן או על הסכנה חסרת הפנים שייתכן ומאיימת עליו נשכחו ממנו קליל. לא היו הרבה בנות שלא התרשמו ממנו, ומעולם לא קרה לו שהוא נמשך אל אחת הבנות האלה. אבל אם טארה מציבה לו אתגר, זה לא יהיה לכבודו לא להיענות לו.

הפרק הקודם		הפרק הבא