לב החשכה

תודה לכל מי שהגיב D: שמחה שאהבתם את הטוויסט ^^

שכחתי לספר שמים אפלים מתמודד על תואר פאנפיק המתח וההרפתקאות הטוב ביותר בפורטל הארי פוטר. יהיה לי לכבוד לקבל את הקולות שלכם עבורו ובתחרות בכלל: http://hportal.co.il/index.php?showtopic=91517&st=0&#entry4238684

פרק 17

מסכות

אוויר חם ולח של תחילת הקיץ הסתלסל מעל מדרגות האבן הרחבות שהובילו אל התיאטרון העתיק. בנוי במיטב המסורת הרומאית, תיאטרון הכשפים היה מבנה נמוך ורחב שנתמך על ידי עמודי אבן מעוטרים ענקיים, עם גג מושפע שבהק בארגמן כנגד השמש הקופחת.

ג'יימס הפשיל את שרווליו, ועדיין החום היה בלתי נסבל מתחת לגלימת ההעלמות. הוא עצר מהטיפוס במדרגות והסתכל לאחור, מקווה לתפוס משב של רוח מכיוון העיר שהתפרשה תחת הגבעה, אך תקוותיו היו לשווא. הרובע הקסום בעל הגגות הצבעוניים, וסביבו העיר המוגלגית המתכתית והשוקקת, שתו כל שמץ של אוויר קריר שהגיע מכיוון הים. תחת השמים הכחולים, שנתלו מעל העיר הלוהטת ללא שמץ של ענן, ניתן היה לראות קוסמים עוסקים בענייניהם ברחובות שתחת התיאטרון, שאננים וחסרי דאגות, לא נותנים את דעתם לצל המתגבר בצפון- מערב ובולע את בני מינם.

"אז זהו זה," אמר טדי, מליט את עניו כדי להסתכל אל גג המבנה. הוא עטה מראה של גבר רזה וגבוה עם שיער בלונדיני מתולתל אסוף על עורפו. "תיאטרון הכשפים של רומא."

"אתה חושב שהוא נמצא היום?" ג'יימס שאל אותו בעודם מטפסים את שארית הדרך אל הצל שבכניסה. שניהם ידעו על מי הוא מדבר.

"אני מקווה שלא. ג'יימס, מה אתה מקווה להשיג בכך שתתעמת איתו?" טדי השיב לו, מדבר בשקט, כי על פניו הוא היה לבדו.

ג'יימס שתק, למרות שידע בדיוק מה הוא מקווה להשיג; לגרום לאיש שכינה את עצמו 'השור הזהוב' לשלם על כך שחשב שהוא יכול לפגוע בבן שלו ולצאת מזה ללא פגע.

הוא ידע שטדי חושב שהוא צריך להתאזר בסבלנות, למצוא ראיה מפלילה כדי שיוכלו להוכיח את ניסיון ההתנקשות ביום הניצחון וכך להביא למעצרו של 'השור הזהוב' ושל מי ששלח אותו. אבל ג'יימס לא היה מסוגל לשבת מנגד ולראות אנשים מנסים לפגוע בבן שלו – במיוחד אם זה היה רק בגלל שם משפחתו – ולא לעשות דבר.

הם הגיעו אל הצל הקריר והמבורך שבראש המדרגות. טדי שלח יד כדי לסמן לג'יימס לעמוד, מחזיק אותו במקומו.

"אל תעשה שום דבר פזיז," הוא אמר לו בלחישה, כדי שהד דבריו לא יינשא בין העמודים. "באנו לכאן מסיבה אחרת. תדבק בתוכנית ותהיה סבלני."

"אם אני אמצא אותו פה, אני לא אעמוד מנגד," הוא הבטיח לטדי בלי היסוס.

טדי נראה יגע מאד. הוא פתח את פיו להשיב ואז השתתק, מסתכל על משהו דרך גופו של ג'יימס. הוא סב והבחין בחצי תריסר קוסמים ומכשפות במדים אפורים יושבים בצל, מסתכלים בהם – או בעצם, בטדי שלא נראה כמו טדי – כאילו היה מעט משוגע, כנראה כי נראה מדבר אל עצמו. הוגו יצא מתוך החבורה וניגש אליו, לוחץ את ידו וקורץ אל הכיוון הכללי של ג'יימס.

"אמרתי להם שאתה מפקח מטעם משרד הקסמים," הוא אמר בקול שקט. "הפוצים האלה כל הזמן שולחים אנשים, סתם כדי לנסות לתפוס אותנו עוברים על החוקים. אף אחד לא ישאל שאלות."

לאחר כמה דקות הוגו הקים את האנשים שלו על רגליהם והוביל אותם לתוך האולם הראשי של התיאטרון. ג'יימס וטדי הלכו אחריהם, שומרים על פרופיל נמוך.

אולם הכניסה היה מרוצף כולו שיש בצבע ירקרק, החל מהרצפה המבריקה עד הקירות והעמודים שתמכו בתקרה הגבוהה, זו עוטרה בציורים. תריסר עובדים פשוטים עמלו על קרצוף המקום בעוד החבורה צועדת פנימה, ואיש מבוגר בעל ארשת חשיבות ניגש אליהם מייד והתחיל לדבר באיטלקית שוטפת.

בעוד הוגו מנסה להשתיק את האיש, שכנראה היה האחראי במקום, ולהבהיר לו שהם לא מדברים איטלקית, ג'יימס נגע בטדי כדי לרמוז לו שהוא הולך והתחיל להתרחק לכיוון דלת שירות בפינת האולם. אם זה היה המקום האחרון בו גאליוס נראה, כנראה שהרמזים אודות מיקומו הנוכחי לא יהיו מוצגים על בימת התיאטרון, אלא במקום נסתר.

הוא חמק הצידה כדי לא להיתקל בעובדת חרוצה שמיהרה על פניו ונכנס לחדר שירות צר וארוך מלא מטאטאים, דליים וחומרי ניקוי. הוא חצה אותו במהירות, נאלץ להיצמד לקיר רק פעם אחת כדי לא להיתקל בעובד חולף, וטיפס בזריזות במעלה גרם מדרגות שירות צר ותלול.

המדרגות האלה ללא ספק שמשו כדי לשרת את שחקני התיאטרון; בכל קומה המדרגות הובילו אל מסדרון צר בו דלתות רעועות שהובילו אל חדרי ההלבשה של השחקנים. ג'יימס הציץ לתוך החדרים בזהירות; באחד מהן הייתה שחקנית שהתיפייפה מול שולחן האיפור שלה, ובאחר שחקן נלהב שהתאמן על מונולוג דרמטי. כל שאר החדרים היו ריקים, אז ג'יימס נכנס ותר אותם בחיפוש אחר רמזים, למרות שלא הצליח להתנער מתחושה שאמרה לו שלא ימצא כלום בחדרים האלה.

"אתה יודע איפה לחפש," אמר לו קול צלול, כל כך מציאותי שהוא סב בפחד שנלכד. אבל זה היה רק פוספורוס, שהיה שרוע בחינניות בכורסא באחד מחדרי ההלבשה. הוא נראה כה מוצק ואמיתי שקשה היה להאמין שהוא חי רק בראשו של ג'יימס. גם קולו היה אמיתי יותר מבעבר, ולכן הבהיל אותו כל כך. המחשבה שהוא נהיה מציאותי יותר הטרידה את ג'יימס מאד, והזכירה לו שיש לו עוד נושאים לטפל בהם מלבד משימת המסדר הזו.

"למה שלא תאיר את עיני?" הוא השיב, חסר סבלנות לנוכח המשחקים של פוספורוס.

פוספורוס הזדקף והניח את רגליו על הרצפה. "אתה יודע איפה לחפש, כי אתה יכול להרגיש שלפני זמן לא רב, התנהל כאן מאבק כוחות קסום שנגמר במוות. קסמים כאלה מותירים כתמים על מרקם המציאות – כתמים שאתה יכול לראות אם רק תרצה, ג'יימס."

"אני לא מרגיש כלום. תן לי לחזור לעבודה – "

"לא. אתה לא רוצה להרגיש, אבל אם תשכח לרגע מהחוקים המטופשים שהגדירו את חייך עד כה, אתה תבין שאתה בהחלט מסוגל למצוא את הנקודה שאתה מחפש."

ג'יימס הפנה לו את גבו וחזר לחטט בשולחן האיפור. כשהוא התייאש גם ממנו הוא הזדקף וכמעט צעק כשראה את פניו של פוספורוס מביטות בו מתוך המראה שקודם הייתה ריקה.

"למה אתה לא רוצה לקבל את המתנה שאני מעניק לך?" הוא שאל בעלבון חריף, מעווה את פניו ללא דופי. "הבטחתי שאני אעניק לך כוחות שאף בן אנוש לא חלם עליהם, אבל איך אני יכול לקיים את הבטחתי אם אתה לא מוכן לקחת את מה שאני מושיט לך?"

ג'יימס הפנה לו את גבו, רק כדי למצוא אותו עומד בדיוק מאחוריו. "אולי אחרי שתטעם מהמתת שלי תהיה נלהב יותר לקבל אותה."

הוא הושיט את ידו לגעת בפניו של ג'יימס, אך הוא היה מהיר ממנו; הוא לפת את פרק ידו מתוך דחף טבעי, למרות שידע שהוא לא גשמי.

אצבעותיו לפתו את האוויר, אבל הוא בכל זאת הרגיש את המגע; זה היה כמו לאחוז בגוש של קרח יבש. הוא נסוג לאחור בכאב, נתקל בשולחן בכבדות. הקור בכף ידו טיפס במעלה זרועו לכיוון צווארו, כמו עשרות עכבישים עשויים קרח. הקור נכנס לאפו ולאוזניו כמו מים, והוא לא הצליח להתנער מהתחושה גם כשהתפתל וניער את ראשו בחרדה. הקור היה בתוכו, מתפשט בתוכו באצבעות זריזות, לופת את ליבו, את מוחו...

הוא הזדקף בקושי רב ודידה מחוץ לחדר כשיכור, עיוור מהכאב הקהה שמילא את כל כולו מבפנים. הוא התקדם כמו חיה פצועה הנואשת להגיע למקום מבטחים, לא יודע כלל לאן רגליו נושאות אותו.

"אל תילחם בזה," קולו של פוספורוס ייעץ. "קבל את המתת והכאב ייפסק."

ג'יימס הבין בקושי שהוא מטפס במדרגות עוד ועוד. אוזניו היו אטומות, מלאות לחץ, כאילו הוא צולל עמוק בתוך מים קפואים. לבסוף הוא לא יכול היה לשאת את עצמו יותר ומעד מבעד לווילון קטיפה כבד, מתמוטט על הרצפה.

ואז קרה משהו מוזר; ברגע שגופו נגע ברצפה, התחושה הנוראית נעלמה כאילו היא לא הייתה מעולם. כאילו הוא צלל לתוך בריכה של שלווה מבורכת וחסרת כאב. הוא שכב על הרצפה, מלא בתחושה הקלילה והנפלאה שחווים בסופו של כאב גדול ומתמשך.

הוא קם על ברכיו באיטיות, עדיין מבולבל מאד, כאילו מישהו רוקן את כל תכולת מוחו. הוא הרים את ראשו ומצא את עצמו מסתכל היישר בקונור גאליוס.

המילים נעתקו מפיו. גאליוס עמד שם, חמור סבר כתמיד אבל בריא ושלם. ג'יימס קם על רגליו, ורק אז הבין שיש משהו מוזר במחזה שהוא רואה; דמותו של גאליוס הייתה עמומה ומוזרה, כמו דמות צוירה באופן חובבני על גבי ציור שמן טוב בהרבה שהיה החדר. הוא כלל לא שם לב לכניסתו של ג'יימס, הוא רק עמד שם במתיחות, מאזין, ממתין לדבר מה.

ג'יימס שלח את ידו הבלתי נראית ונגע בו. כפי שהוא ציפה, החיזיון נסוג ממגע ידו. הוא נאנח וקילל את פוספורוס.

"טוב לראות שאתה נהנה מתרבות טובה." ג'יימס סב בהפתעה. דמות נוספת, לא מציאותית כמו גאליוס, עמדה גם היא בחדר כעת. זה היה איש עטוי גלימה לבנה מפוארת מאד, עם שיער שיבה חלק ומטופח וזקן מחודד וכהה. מבט אחד בעניו הכהות הבהיר לג'יימס שהוא לא חדשות טובות.

"תחסוך את זה ממני," השיב לו גאליוס, ענייני וקודר כתמיד. "הגעתי הנה רק כדי למצוא הוכחות – "

"ומצאת אותן?" היה לעג בקולו החלקלק של האיש המזוקן.

"כן," גאליוס השיב בנוקשות. "ההילאים הטובים ביותר באנגליה יהיו פה תוך דקות ספורות – "

בן שיחו קטע אותו בשנית בצחוק של בוז. "אתה שקרן נוראי, פרופסור גאליוס. תמיד היית ישר מידי בשביל טובתך האישית. לא מצאת כלום, וההילאים כבר לא מאמינים לתיאוריות הקונספירציה המוגזמות שלך."

"אנחנו נחיה ונראה." גאליוס עשה צעד לכיוון הדלת. שרביטו של האיש בלבן היה בידו והדלת נאטמה. לפני שג'יימס הספיק להבין מה קורה גאליוס קילל את בן שיחו, הוא חסם, ומתח אדיר של קסם נותר תלוי באוויר כמו עשן.

"אתה קוץ כואב מאד בכף הרגל שלי," האיש בלבן הבהיר בקור, משדר כוח עצום ומפחיד. "בכנות, נמאס לי מהניסיונות החוזרים והנשנים שלך למצוא אותי מועד. מדוע אתה לא יכול לשמור את התיאוריות שלך לעצמך ופשוט להמשיך הלאה? לא, אל תענה לי. הלילה הזה אני אהיה חופשי מהעין הצופה שלך, אחרי כל השנים האלה."

אז הם ניהלו דו קרב נבזי ביותר. ג'יימס שמח מאד שהוא לא באמת נוכח בזמן האירוע, כי האיש האנונימי הזה השתווה לאחד מאמני הדו- קרב המוכשרים ביותר בדורו.

מי אתה? ג'יימס שאל בינו לבין עצמו, בוחן את פניו הנשריות של הזר, שהיו מעוות בריכוז נוראי, רצחני כמעט. לא ייתכן שקיים בעולם קוסם כזה שהוא לא יודע על קיומו...

גאליוס הוטח כנגד הקיר, מובס. אויבו התנשף ובחן קרע גדול בגלימתו המפוארת. גאליוס ניסה לקום, אך אויבו מסמר אותו למקומו בכוח זועם.

"אני סובל את הרחרוחים שלך כבר שנים," הוא אמר, מלא זעם פתאומי. "התאזרתי בסבלנות עד כה – אבל לא עוד. אני קרוב למנוחה ולנחלה – כל כך קרוב שאני יכול לטעום את זה... אני לא אתן לך להרוס לי את זה עכשיו. אני לא אתן לך לקחת את החיים שלי שוב, רק כדי לספק את תחושת הצדק המחליאה שלך! קרושיו!"

ג'יימס היה מזועזע מהתפנית הפתאומית. גאליוס רעד כנגד הקיר בדממה, אבל לבסוף לא הצליח להכיל עוד את הכאב והתחיל להתפתל בעוצמה כנגד הכישוף שהחזיק אותו במקומו, צורח במלוא גרונו. צרחות כאלה ללא ספק יכולות לחדור את רוב כישופי האטימה – למה אף אחד לא בא לעזרתו?...

לבסוף האיש בלבן הסיר את הקללה, נראה מותש למדי בעצמו. גאליוס היה שטוף זיעה, גופו רפוי.

"מעולם לא נטרתי לך טינה על מה שעשית," אמר האיש בקול כמעט רך, מסיט את שיערו מפניו ביד רועדת. ג'יימס הכיר את ההבעה הריקה על פניו – הוא ראה אותה פעמים רבות במהלך עבודתו כהילאי – הוא ידע מה הוא עומד לעשות...

"הקלפים נחשפו, לא היו יותר סודות, ואתה מלכתחילה לא הסכמת להיות חלק מזה. לא קיללתי אותך כשחשפו אותי, ולא נקבתי בשמך כשהעמידו אותי לדין. אתה עשית את המעשה הנכון אז. אבל עברו יותר מעשרים שנים, ואני הבנתי שלמרות שנכנסתי לעולם הזה בעל- כורחי, זה המקום אליו אני שייך. זה הבית שלי. ועכשיו אני רוצה לחזור הביתה..." קולו כמעט נשבר. "ואתה... אתה הדבר היחיד שעומד בדרכי. קרושיו!"

גאליוס התענה שוב. קול צרחותיו לא הסווה את פצפוץ עצמותיו הנסדקות והנשברות. ג'יימס לא היה יכול להסיט את מבטו, מרותק אל האימה.

"אני עזרתי לך אז, כשהכל נהרס," האיש בלבן המשיך בסיום העינוי. "לא הסגרתי אותך, בדיוק כמו שקבענו בהתחלה, כשעוד לא ידענו לאיזה עולם אנחנו נכנסים. ועכשיו, אם אתה לא תעזור לי, אני לא יכול להרשות לך להרוס את כל מה שבניתי."

"תאמר לי רק משהו אחד..." גאליוס דיבר ביציבות מפתיעה ביחס למצבו המחריד. אבריו היו מקופלים בתנוחות לא טבעיות, וכשהוא השתעל דם זלג על סנטרו. ג'יימס לא העז להסתכל בעניו. "תאמר לי רק את זה – איך חמקת מאזקבן? אתה..." קולו הפך חלוש מאד, כאילו על סף בכי. "אתה חשפת את פוטר? הסגרת אותו בתמורה לחופש שלך?"

ג'יימס פנה להביט באיש בלבן מייד. הם מדברים על אבא שלו? איך הוא קשור לכל זה?

"לא," הוא ענה נחרצות. "נראה שפוטר לא שמר על הסוד שלו מספיק טוב, כי מישהו במשרד הקסמים כבר עלה על עקבותיו. אני חמקתי ממאסר רק בזכות עורמתי שלי. נשפטתי רק אחרי שפוטר נהרג."

גאליוס השמיע קול חרחור. "אין צדק בעולם..." הוא פלט בקול ניחר מדמעות, והדם מפיו טפטף על הרצפה בכבדות מחליאה. "שני אנשים נשפטים על אותו הפשע... הפחות שמביניהם יוצא לחופשי, והדגול משלם בחייו..."

האיש בלבן לקח נשימה עמוקה דרך אפו והזדקף, עניו מתרחבות בריכוז. הוא עדיין רעד, אבל כשהוא דיבר, קולו היה יציב לחלוטין. "היה שלום, ידידי ואויבי הוותיק..."

האור הירוק עיוור את ג'יימס.

"לא!"

הוא מצא את עצמו על הרצפה. ראשו כאב, ולא היה זכר להקלה הטהורה והקלילה שחש קודם. הוא הזדקף, מסוחרר, מחפש אחר גאליוס. אבל החדר היה ריק. הוא מיהר אל הקיר עליו בוצעה ההוצאה להורג שלו, אבל לא היה שום סימן לקיומו, אפילו לא כתמי דם על הרצפה.

הוא היה במחצית הדרך במורד המדרגות כשהבין שהוא לא יכול לספר לטדי על מה שראה. הוא לעולם לא יאמין לו שזכה בחיזיון פתאומי שגילה לו את גורלו של גאליוס – הוא יחשוב שיצא מדעתו לחלוטין. ואם יספר לו על פוספורוס, הוא יכניס אותו מייד למחלקה הסגורה בקדוש מנגו. 

היה עליו לחשוב בצלילות. הוא התיישב על המדרגות, עדיין עטוף בגלימה, וניסה להירגע.

גאליוס נרצח על ידי מישהו אותו ניסה להפליל בפשע, זה היה ברור. אותו האדם כבר הואשם בפשע אחר – פשע בו גם אביו של ג'יימס היה מואשם. הוא לא היה צריך להיות גאון כדי לדעת באיזה פשע מדובר.

אם כך, היה לו עסק עם חבר בארגון הבלתי- כבולים. היה עליו למצוא ראיות לכך שרצח את גאליוס, כל זה כשהוא לא יכול לספר לאף אחד איך גילה שהוא האשם... רק המחשבה על זה עשתה לו כאב ראש. והוא אפילו לא ידע מי האיש הזה או איפה יוכל למצוא אותו.

"השתמש בכלים שאני מציע לך. ראית כמה הם שימושיים," פוספורוס אמר לו.

הוא אפילו לא טרח לנסות לחפש אותו. "תסתלק. אני מנסה לחשוב."

"בני אדם לא נועדו לחשוב," פוספורוס אמר לו. "הם נועדו לציית. לך בעקבות הדרך שאני מראה לך, ואתה תמצא את כל התשובות שאתה מחפש..."

זה באמת היה יכול להיות קל מאד, ג'יימס אמר לעצמו. להפסיק לדאוג, להפסיק לשבור את הראש... פשוט לראות...

"לא," הוא קבע, קם על רגליו. "אני לא אתן לך להשתמש בי. בקרוב אני אפטר ממך."

"ג'יימס?" נשמע קול שקט מהקומה שמתחת. ג'יימס קילל בליבו. לאחר רגע טדי והוגו הופיעו שם, בוחנים את החלל.

"ג'יימס, אתה פה?" טדי שאל. "אני בטוח ששמעתי את הקול שלו..."

"אני פה." ג'יימס הסיר את ברדס גלימת ההעלמות, מתאמץ להתנהג כאילו הכל כרגיל.

"אל מי דיברת?" הוגו שאל אותו.

"סתם. מלמלתי לעצמי," ג'יימס תירץ.

הוגו לא נראה משוכנע.

"לא משנה עכשיו," טדי אמר. "מצאנו משהו. בוא תראה."

תקווה נדלקה בליבו של ג'יימס בעודו עוקב אחרי השניים במסדרונות התיאטרון. הם עברו במטבח גדול, שם הוגו הראה לטבחים את אישור הכניסה שלו כדי שיאפשרו להם לעבור. ג'יימס כמעט נתקל בגמדון בית נושא מגש וחשף את עצמו.

הם הלכו בכמה מסדרונות צרים מרוצפים שיש, חסרי חלונות, שהוארו על ידי לפידים, וג'יימס שאל, "בשביל מה כל המעברים האלה בתוך תיאטרון?"

"אתה כבר תראה," הוגו אמר, ללא בלי שמץ של שביעות רצון. הם פנו שמאלה בהתפצלות וירדו בגרם מדרגות רחב וארוך. "העובדים פה יצאו מגדרם כדי לוודא שלא נתקרב לפה, אז כמובן שחשדנו. האנשים שלי סורקים את שאר המבנה, אבל חיכיתי שאתה תראה את זה לפני שאני מזעיק את כולם ועוצר את בעל המקום..."

הם הגיעו אל זוג דלתות כבדות מאד שאובטחו על ידי שניים מאנשיו של הוגו. בעודו עובר בהן, ג'יימס הבחין במגוון רב של מנעולים שהגנו עליה, וכעת היו פתוחים.

החדר אליו נכנס היה דומה לחדר הלבשה, מלבד זאת שלא היו שם תלבושות, רק קנים על גבי קנים של מסכות. היו שם מסכות קרקס שגרתיות, מסכות נשף מפוארת ומסכות קרנבל עשויות בידי אמן. אך מלבדן היה עוד סוג של מסכות, יפות הרבה פחות ומוזרות מאד.

ג'יימס התקרב אל אחת המסכות האלה. היא דמתה באופן מפלצתי לפני אישה אמיתיים, חסרי עניים, מלבד זאת שכיתוב פצפון של רונות כיסה כל מילימטר על גביהן...

ג'יימס הכיר חפצים מהסוג הזה. מסכות עור, פריטים מצמררים שמיוצרים על ידי קסם אפל מאד. הן מאפשרות לעוטה אותן לעטות בשלמות את פניו של האדם ממנו נגנבו, בלי הגבלת זמן, מלבד זאת שכמעט אין דרך לגלות את התכסיס. האדם ממנו לוקחים את הפנים מת תמיד, ובייסורים רבים.

"גאליוס?" הוא לחש בתקווה, כדי לא לעורר את חשדם של השומרים.

טדי הנד בראשה באכזבה. "אבל תראה את זה." הוא הוביל אל ג'יימס אל ארון ברזל שעמד בפינה. ברור שהוא עבר הרבה ניסיונות אלימים לפני שהנוכלים הצליחו לפתוח אותו, ובצדק – בעל התכולה של הארון ללא ספק לא היה מעוניין שהיא תתגלה.

על מדפי הארון נחו בארבע שורות 16 מסכות כסופות, מעוטרות תחריטים, עם סורגים באזור הפה.

"אוכלי מוות," לחש ג'יימס, סוקר את העניים השחורות של המסכות.

"נראה שעלינו על קן גדול," הוגו מלמל לעברו בקול שקט. "אם המקרה ביום הניצחון היה עבודה של אוכלי מוות, הם הגיעו מפה, ללא ספק. לבעלים ולאורחים בתיאטרון הזה יהיו הרבה שאלות להשיב עליהן. אני רק מקווה שיצליחו להשתיק את זה במשרד הקסמים, זה ללא ספק יעורר פאניקה..."

טדי גישש ונגע בג'יימס כדי להסב את תשומת ליבו. הוא חייך לעברו. "הסבלנות משתלמת."

ג'יימס הנהן, למרות שידע שהוא לא רואה אותו. אולי הוא לא יוכל להוכיח את אשמתו של האדם האנונימי של שרצח את גאליוס – עדיין לא, בכל אופן – אבל לפחות הוא יוכל לדאוג שיתפסו את המנוולים שקוראים לעצמם אוכלי מוות.

הפרק הקודם		הפרק הבא