The games begin

הפרק הזה פורסם יחסית מהר, אבל עדיין אני בטוחה שאני עוד צריכה להיות מהירה יותר.

בנוסף, גיליתי טעות קטנה בשם של אחת הדמויות. שימו לב לכך, תיקנתי אותה ואני אערוך גם את הפרקים הקודמים בקשר אליה.

~*~


פרק שמונה עשר




הבטתי ברחפת שהתקרבה ללא נוע כמו חיה לכודה המתבוננת בצייד ולא מעזה לנתק ממנו את מבטה. אך נראה שמטרתה לא הייתה אני; היא נעצרה מעל הנער ממחוז אחד ומיהרה לאסוף אותו אל תוכה.

הרגש הראשון שמילא אותי היה הקלה – הייתי בטוחה שהם רוצים להיפטר ממני סופית, אחרי שהנער לא עשה את זה. הרי אני כבר יודעת יותר מדיי. אך אחרי הכל, כנראה שלהרוג אותי סתם כך היה מעורר יותר מדיי שאלות, כשהסצנה מצולמת.

אבל הם יחפשו דרך אחרת, כמו שהם תמיד מחפשים – ומוצאים. אני צריכה להיות מוכנה.

רעד חלף בגבי כשחשבתי על כך. הסיכויים שלי קלושים באופן מעורר רחמים. הם יודעים איפה אני בכל זמן שהוא. וזה כל כך פשוט לשלוח מתמודד נוסף להרוג אותי. כל כך פשוט לדאוג לביים סצינה בה נחש מקיש אותי או משהו בסגנון. ומתסכל לדעת עד כמה החיים שלי חסרי ערך עבורם.

התחשק לי לפתע לעמוד ולנופף אל עבר הרחפת, לצעוק עליה את כל הרגשות שלי בימים האחרונים ולבטא את מצוקותיי בתקווה ליצור רגשות אשם או כל דבר שיניא אותם מלתמוך במשחקים האכזריים האלה. רציתי לצעוק ולהתקיף את האנשים האלה למרות שהם בסך הכל ממלאים פקודות, כי הם חלק מזה. והם מוכנים בכל פעם לאסוף גופות של ילדים... ועוד בכזו אדישות שממלאת אותי חימה בכל פעם מחדש.

ולפתע מצאתי את עצמי רצה. לפני שהספקתי לחשוב ידי תפסה את מעקה הפתח ממנו הנער ממחוז אחת הוכנס פנימה ובאינסטינקט שרכשתי באימונים קפצתי פנימה והבטתי באנשים שבפנים.

אך במקום שהזעם ימלא אותי מצאתי את עצמי משתנקת. מעדתי ותפסתי באחד מהמעקות לידי לפני שהתנגשתי ברצפה. בהיתי באנשים בהלם צרוף.

אלה היו הם. עיניהם התרחבו באימה והם בהו בי, אך לא אמרו דבר. שתיקתם טרדה את מנוחתי בעודי מתייצבת ומביטה בהם בחוסר ביטחון שניסיתי לשווא לגרש. "מה... מה אתם עושים כאן?" קולי נשמע צרוד מעט עוד מאז השריפה, ולפתע הייתי מודעת לכך מאוד. לא רציתי שהם ישמעו שאני צרודה. לא רציתי שישימו לב עד כמה השתנתי.

אך הם רק הביטו בי בשתיקה עד שלבסוף אחד מהם פתח את פיו. לרגע הבטתי בו בבלבול, אך אז הבחנתי בפתאומיות בלשונו החתוכה. התמלאתי בעתה, ולמרות שראיתי כל כך הרבה מחזות איומים פי כמה וכמה במשחקים הרגשתי לפתע את מיצי הקיבה עולים בגרוני. הקאתי על רצפת הרחפת.

האיש שפתח את פיו מיהר לסגור אותו ולהביט בי במין חשש. לאחר מכן הוא ניגש אל לוח הבקרה, וסימן לי להתקרב. צעדתי לכיוונו בהיסוס, אך כשהוא הצביע על מין מקלדת קטנה שנחה מולו והרים את ידיו לאות שלום אמרתי לעצמי בליבי בנחישות שהם לא יפגעו בי ונעמדתי לצידו.

הוא החל להצביע על מקשי המקלדת באיטיות, אות אות כדי שאבין. מראהו היה נסער כשהצביע על עמיתיו לבסוף, ואז הניח את אצבעו על שפתיו במבט מתחנן. מצאתי את עצמי מהנהנת לאיטי.

"אם לא היינו מסכימים היו הורגים אותנו. בבקשה אל תספרי לאף אחד שהיית כאן." הדבר הימם אותי אפילו יותר, במיוחד כי ידעתי מי הם האנשים האלה. הכרתי אותם. כל אחד ממקום אחר, משכונה אחרת. לא היה קיים ביניהם אף קשר פרט ללשונם החסרה... ולעבירות שביצעו. עבירות שגם אני ביצעתי.

הרגשתי כיצד כתפיי נשמטו כשהשפלתי את מבטי. הם היו כל כך... מסכנים, חלשים. הם נדונו לעבודה מייסרת לכל חייהם, לחיי עבדות. לא תינתן להם חנינה. הם לעולם לא יהיו חופשיים שוב.

ובסופו של דבר, אני דומה להם עד לאין שיעור. אומנם לי יש תקווה – גם אם מאוד קלושה עכשיו – שאצליח לשרוד את המשחקים, אך בסופו של דבר גם אם אצליח הם יחפשו דרך להתנקש בחיי אחרי שהכל ייגמר. אני לא בטוחה בשום מקום. ואני לא באמת יכולה לכעוס עליהם על כך שהעדיפו לעשות דבר כל כך לא מוסרי במקום למות – הרי גם אני בחרתי בכך, בסופו של דבר.

שלחתי לעברם חיוך קלוש. לאחר מכן קרבתי את ידי לליבי ואז הרמתי אותה למעלה, זוקפת שלוש אצבעות. השפלתי את ראשי בכמעט אבל.

הם הביטו בי לרגע בהפתעה אילמת. לרגע הם נראו כמי שמשאלתם הגדולה ביותר היא להיעלם או לברוח, אך כמעט מיד מבטם התרכך כשנזכרו במין מרירות בפירושה של המחווה שככל הנראה לא ציפו שיראו אי פעם. לאיטם הרימו כולם את ידם לכיווני באותה הדרך... וחייכו.

ואז הרגשתי את הדמעות מאחורי עיניי וחשתי את אותו הרגש מאז – בעתה מהעובדה שאנשים האלה יראו אותי כל כך חלשה. הנהנתי אליהם במהירות וקפצתי מהרחפת.


כשחזרתי למחנה טד וקייט ישבו ליד המדורה והביטו באש במבט מרוקן. דילגתי מבין העצים במהירות והתיישבתי לידם, מביטה בהם בתהייה. "קרה משהו כשלא הייתי?"

"לא קרה כלום שאת לא יודעת עליו," קייט אמרה בטון יבש. "הדבר שקרה הוא שנעלמת. לא חזרת במשך כל כך הרבה זמן... היינו בטוחים שמתת. ואפילו לא הודעת לנו לאן את הולכת." הטון בו דיברה לאיטו החל לרעוד, בעוד שפתה התחתונה רטטה בסימן עבה לכך שהיא עומדת לבכות. "את מוכנה לספר לנו לפחות איפה היית?"

טדי נעמד מאחוריה והביט בי בתוכחה, כמעט בניצחון. סירבתי להביט בו.

ואז דבר נוסף משך את תשומת ליבי. המצלמות נכבו. או שמשהו ממש נורא עומד לקרות עכשיו, או שהקפיטול בטוחים שאני עומדת לספר את כל הסודות שלהם לשני מתמודדים נוספים ולהסתכן במוות בטוח.

הפרק הקודם		הפרק הבא