האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד

מממנים


בתו של וולדמורט

הדבר האחרון לו רוז סמית' ציפתה היה לגלות שהיא מכשפה. ולא סתם מכשפה, אלא בתו של המכשף האפל ביותר בכל הזמנים.



כותב: Mrs. Salvatore
הגולש כתב 5 פאנפיקים.
פרק מספר 18 - צפיות: 44251
5 כוכבים (4.836) 61 דירגו
פרק:
דירוג הפאנפיק: R - פאנדום: הארי פוטר - זאנר: רומאנס, הרפתקאות, מסתורין, מתח - שיפ: רוז(OFC)/פרד, רוז(OFC)/דראקו, זוגות אחרים - פורסם ב: 06.08.2013 - עודכן: 30.01.2016 המלץ! המלץ! ID : 4660
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק ננטש

י"ב זה חרא. חרא.

אומרים שזה כיף ושיש מלא זמן פנוי, אבל לא. זה חרא.
כאילו כן, י"ב זה כיף, אבל לא העבודות והמגנים והבגרויות שמטביעים אותי בעומס התמידי שהם יוצרים. החלק הזה ממש לא כיף.

אני מצטערת שזה פורסם בכזה איחור, אבל לא היייתה לי ברירה אחרת. באמצע הכתיבה גם נתקעתי ועברתי לכתוב משהו הרבה יותר קצר (שלנו היא היציבות, אם מישהו מכם ראה), אבל גם את זה לא הספקתי לסיים. עכשיו סוף-סוף ישלי רגע קצר שאפשר לקחת בו אוויר וביליתי אותו בלסיים לכתוב את הפרק הזה. אין לי שום חרטות.

אני לא יודעת מתי יהיה הפרק הבא, כי עד סוף יוני אני חייבת להתרכז בלימודים. אולי באמצע אני אצליח להשחיל פרק או שניים, אבל אני באמת לא יכולה להבטיח שום דבר. 

תודה רבה למי שהגיב על הפרק הקודם, וואו היו מלא מכם!! - The White Queen, נוגה רן, ג'יני וויזלי המהממת, talsol, ליליפוטר, ג'יני וזלי, ozr, ליאלוש, ברי (הרמיוני) פוטר, נימפלורה לסטריינג', lilipoter531, ביברית, ושרון מאלפוי 

 

נ.ב: לכו ותקראו את 'שלנו היא היציבות' ;) זה על סבתא של קטרינה וורגובה ועל הבית שלה. זה סוג של מתקשר לפיק הזה - http://hportal.co.il/index.php?act=fanfiction&showpic=5833&showchap=1

 

 

*

 

דם על השם שלי

Not a spell gonna be broken with a potion or a priest
When you're cursed you're always hoping that a prophet would be grieved

 

כשלי ג'ורדן נכנס לחדר המועדון השקט של גריפינדור, רוז לא שמה לב בהתחלה לידו המדממת. היא הייתה עסוקה מדיי בלצחוק מבדיחה סוטה במיוחד שפרד סיפר, גופה רועד מצחוק בעודה שוכבת על ברכיו של החבר שלה. רק כשהנער כהה העור התיישב בכורסה מולם היא הבחינה בנוזל האדום שזלג במורד כף ידו, מכתים את שרוולי הסוודר הכחול אותו הוא לבש.

היא מיד התרוממה מברכיו של פרד, אחרון מגלי הצחוק נעלם ומוחלף ברצינות מודאגת. "אמברידג'?" היא שאלה בחדות.

לי הנהן, לוחץ עם ידו השנייה על הפצעים המדממים בנסיון לעמעם את עקצוצי הכאב שהוא בוודאי הרגיש. "מסתבר שאם מעירים לאמברידג' על-כך שהיא לא יכולה לדבר איתנו על נושאים שלא קשורים לנושא אותו היא מלמדת, כמו שהיא עצמה קבעה, היא לא מקבלת את זה בברכה."

"מצטער חבר." פרד אמר, בקולו שזורים אשמה וכעס בו זמנית. "זה היה בגלל ג'ורג' ובגללי. אם לא היית מגיב כשהיא העירה לנו על המוצרים..."

"אבל היא זאת שפרסמה את הצו הזה!" רוז גערה. לא עברו ימים אחדים מאז שהמפקחת העליונה של בית-הספר פרסמה עוד אחת מהצווים המטופשים שלה, שהפעם אמר כי על המורים חל איסור לשוחח עם התלמידים בנוגע לכל נושא מלבד המקצוע אותו הם מלמדים. הוא היווה עילה לבדיחות רבות, אך הסיבה שבגללה הוא פורסם הייתה אפלה ורצינית. "חכה רגע, אני אלך להביא את התמיסה."

הנערה הגריפינדורית עלתה במהירות למעונות שלה, שם ארבע חברותיה לחדר כבר ישנו. נזהרת להיות שקטה על-מנת לא להעיר את שאר הבנות, רוז לקחה מהשידה שליד מיטתה נייר טישו ואת בקבוקון תמיסת משושי המרטלפ, בה הרמיוני הציעה לה להשתמש בכדי לטפל בחריטות שהעונשים על אמברידג' השאירו על העור. רוז עצמה לא הייתה צריכה להשתמש בתמיסה עד כה – היא פשוט לא עשתה שום דבר בשיעורים של הקרפדה מלבד לבהות בספר הלימוד בכדי לא לתת למזג רוחה החם פיתויים לריב עם האישה בורוד – אך פרד וג'ורג' הזדקקו לתמיסה פעמים רבות מאוד.

רוז ירדה בחזרה אל חדר המועדון, שם פרד ולי כבר עברו לנושא שיחה אחר, אפילו רציני יותר מההתעללות של אמברידג' בתלמידיה. "...אם לא הארי, לא הייתי יודע מה לעשות עם עצמי." טון קולו של לי היה רציני לשם שינוי. "זה לא כאילו שהקרפדה מלמדת אותנו להתגונן מפני כוחות האופל, ומרלין יודע שעם אוכלי המוות האלה מסתובבים חופשי, אנחנו זקוקים לזה יותר מאי פעם."

רוז לא יכלה שלא להידרך למשמע אזכור לאוכלי המוות. הידיעה שנערכה בריחה של אוכלי מוות מכלא הקוסמים הבלתי-פריץ שלהם התפשטה בהוגוורטס כמו אש בשדה קוצים. זו הייתה הסיבה העיקרית לפרסום הצו החדש של אמברידג', שנראה היה כאילו לא ייחסה לבריחה שום משמעות. שאר האנשים בהוגוורטס, לעומתה, היו הרבה יותר מודאגים מהעניין. השמות של אוכלי המוות האלה, כפי שרוז גילתה, היו מפורסמים לכל – קייטי הסבירה לה כי הוריהם של התלמידים עוד זכרו את האימה שהשמות האלה הטילו בימי המלחמה הקודמת. יותר ויותר היא הבחינה במורים שהתלחששו אחד עם השני בדריכות יתר, יותר ויותר מכתבים הגיעו בבקרים, ללא ספק מלאים במילים החרדות של הורים פוחדים.

העובדה שתומכיו של אביה גרמו לפחד ואימה כה גדולים הייתה מלחיצה. בכל פעם שרוז הלכה במסדרון, היא הרגישה כאילו היה דם על השם שלה, כאילו הייתה מסביבה הילה אשר זעקה –  "אני לא אשמה במעשים שאבא שלי עשה!". הנערה פחדה, עכשיו יותר מתמיד, כי מישהו יחשוף אותה. אולי מישהו יזהה את הדמיון בינה לבין דמותו של אביה? אולי מישהו יהיה חכם מספיק בכדי להבין? אולי אחד מאלה שיודעים אודות סודה יחליט לספר אותו?

היא שנאה את תחושת הפארנויה הזו. והיא שנאה את וולדמורט אפילו יותר עכשיו.

דוחקת את המחשבות האלה לצד, רוז כרעה ברך מול לי והחלה לטפל בידו. הנער חרק בשיניו כשהתמיסה נגעה בבשרו החשוף, אך כמה שניות לאחר מכן גופו נרגע והוא נשען לאחור בכורסה.

"מבין אותך." פרד הנהן, מתמתח ומחליק את הקמטים על חולצתו. "זה כאילו שלמשרד לא אכפת בכלל. כאילו פאדג' חי בבועה שלו שהכל טוב ויפה, אבל בסוף אנחנו אלה שסובלים מזה ולא הוא. פוליטיקאים הם אנשים מתוסכבים."

רוז לא הבינה כלום בפוליטקה של עולם הקסמים. היא עטפה פיסת טישו ספוגה בתמיסה מסביב לצלקות האדמות של לי וחזרה לשבת ליד פרד, מקשיבה בלהיטות לכל מילה ומילה. "תשמע, זו הייתה המדיניות של פאדג' במשך חצי שנה. אתה לא יכול לצפות שהוא פתאום ישנה את איך שהוא מתנהל." לי הגיב, שולח הנהון אסיר תודה לעברה של רוז ולוחץ עם הטישו על פצעיו עד שהנייר הלבן נספג באדום. "לא שאני מצדיק אותו." הוא מיהר להוסיף למראה מבטו של חברו הג'ינג'י. "אנחנו נדפקים מזה. בזמן שהוא משחק את עצמו אופטימי, אוכלי מוות מסתובבים חופשי. ומה המשרד עושה בזמן הזה? מלמד אותנו תיאוריה."

"פאדג' נשמע לי כמו כוסית." רוז הגיבה, משלבת את ידיה על חזה. "הוא מפחד מהביקורת שהוא עלול לספוג, אבל אם הוא לא יעשה את זה המצב רק ידרדר."

פרד ולי גיחכו, אך האווירה בחדר המועדון נשארה עגומה. "בכל מקרה, כשסיריוס בלק ברח מאזקבן כל העולם היה על הרגליים. זוכר את הסוהרסנים?" פרד המשיך. הוא שמר על קור-רוח בצורה דיי טובה, רוז הייתה חייבת לציין. כשהוא דיבר על סיריוס בלק, זה לא נראה כאילו הוא יודע משהו מיוחד עליו כלל. עברו כבר כמה שבועות מאז רוז ראתה את הלא-כל-כך רוצח, ועדיין היה לנערה קשה להביט בתמונה שלו ב'נביא היומי' ולא להצתמרר. היחסים ביניהם אמנם השתפרו במהלך שהייתה בבית משכנו של מסדר עוף החול, אך עדיין הייתה ביניהם מעין קרירות כזו שרוז תהתה אם תיעלם אי פעם. "עכשיו ברחו הרבה יותר אוכלי מוות, אבל האם מישהו שומר על הטירה?"

"אין לי מה להגיד לך חבר... אתה צודק לגמריי. המצב בעייתי. עם אנשים כמו אמברידג' ופאדג' בשלטון, לפעמים אני לא רוצה להיות חלק מהחברה הזאת. אם רק דמבלדור היה הופך לשר הקסמים כשהציעו לו..."

"הציעו לדמבלדור להיות שר הקסמים?" רוז שאלה בפליאה. היא ידעה שדמבלדור היה אדם חכם, אך האם הוא היה פוליטיקאי ראוי? הוא הנהיג את מסדר עוף החול, אז וודאי היו לו כישורי הנהגה כלשהם, אך רוז פשוט לא הכירה את המנהל זמן רב מספיק בשביל לדעת.

"הו כן." פרד אמר, ונראה כאילו איזו נורה נדלקה בעיניו. "לפי אבא זה גם מה שגרם לכל המתיחות שיש עכשיו בינו לבין פאדג'. דמבלדור לא הסכים להיות שר הקסמים, ואז את המשרה קיבל פאדג'. בהתחלה הוא התייעץ עם דמבלדור מלא אבל עם הזמן האגו של פאדג' גדל. הוא חושב שהוא מחליט את כל ההחלטות הנכונות, ואחרי שדמבלדור יצא נגדו והכריז שאת-יודעת-מי חזר, פאדג' נהיה פארנואידי. הוא חושב שדמבלדור רוצה לתפוס את המקום שלו."

"זה מסביר הרבה..." רוז מלמלה.

עכשיו הנוכחות של אמברידג' בהוגוורטס והכח הרב שלה היו הרבה יותר ברורים. לא פלא שהמורים לא יכלו לעשות דבר בקשר לעונשים שלה – הם לא יכלו לצאת נגד משרד הקסמים. כל התנגדות לאמברידג' תיחשב אצל פאדג' כנסיון מרידה של דמבלדור, והתסיסה ביניהם רק תתגבר. אך האם זה אמר שהתלמידים צריכים לסבול? לא משנה מה קורה ביחסים בין המורים, ובין הסגל לממשל, התלמידים לא היו אמורים לספוג מהלומות ולסבול – ולא רק בכך שהם קיבלו מורה גרועה, אלא סבל פיזי של ממש, עם צלקות גופניות שהעידו על כך. מוטב היה כבר להדיח את דמבלדור ממשרת המנהל. הרצון לכח שלו, של שר הקסמים או של כל אחד אחר, לא היה אמור לבוא על חשבון התלמידים שלו.

כף ידה השמאלית עקצצה בצורה מעיקה.

*

מחשבות אלה לא עזבו את רוז במשך זמן-מה. ינואר התחלף לאיטו בפברואר, אשר הביא עימו אף יותר שלג וקור. משרד הקסמים עדיין התנהג כאילו הכל כשורה וכי אין שום אוכלי מוות אשר מסתובבים חופשי ברחבי בריטניה. אפילו היציאה להוגסמיד לרגל יום האהבה התקיימה כרגיל.

לא שרוז לא הייתה מרוצה מכך. היא יותר מכל רצתה לבלות את היום עם פרד, לטייל ולהנות, ואולי לשכוח מהפראנויה ההולכת וגדלה שלה בסוגיית וולדמורט ואוכלי המוות. הרגעים אותם היא בילתה עם פרד גרמו לה כמעט לשכוח מהמציאות העגומה. בכל פעם הפרפרים שהיא הרגישה בבטנה כשהיא הביטה בו התחזקו, ובכל פעם היא רצתה להיות קרובה אליו יותר ויותר. הוא נתן לה מעין תחושה של... לא בדיוק ביטחון, אלא יותר הפוגה. והפוגה היה מה שהיא הייתה זקוקה לו יותר מכל.

לכן רוז התעוררה בבוקר היציאה עם מצב רוח שמח במיוחד, כמעט ומזמזת באושר בעודה יוצאת מהמיטה. אחת מהנערות רטנה למשמע העליזות שלה, אך הדבר לא הפריע לרוז. שום דבר לא היה מפריע בבוקר נפלא שכזה.

ארוחת הבוקר הייתה טעימה להפליא, הפרנץ' טוסט מתובל בדיוק במידה הנכונה ומיץ התפוזים טרי במיוחד. פרד עוד לא הופיע באולם הגדול, אך המכתב מאימה של רוז שאחת התנשמות הניחה מול הגריפינדורית העסיק אותה בינתיים.

התוכן של המכתב גרם לרוז לפרוץ בגל גיחוכים וצחקוקים. כל הסובבים אותה הניחו את עיניהם עליה, ושאונה אף הרימה גבה.

"זאת קטרין סמית' בשבילכם." רוז אמרה כשסוף-סוף נרגעה. "מאמא יצאה לשתות והתעוררה בבוקר עם קעקוע."

לרגע השתררה דממה. "אמא שלך... היא האמא הכי מגניבה ששמעתי עליה בחיים." ספנסר אמרה לבסוף, חיוך רחב וניצוץ הערצה על פניה.

"בת כמה אמא שלך, תזכירי לי?" שאונה לא הורידה את הגבה המורמת שלה.

"ארבעים ושלוש."

"והיא לא מוטרדת ממה שקרה בכלל?"

"טוב, היא כתבה שהקעקוע דיי מגניב – הוא על היד שלה ונראה כמו הקעקועים האלה שאופנעונים עושים." ליאנה, ילידת המוגלגים היחידה, הנהנה בהסכמה, ושאר הנוכחות נותרו חסרות הבנה. "אז היא דיי בסדר עם זה. היא חושבת שזה גורם לה להיראות יותר צעירה."

"כשאני אהיה גדולה, זה סוג האמא שאני רוצה להיות." ספנסר נאנחה בחלומיות ולגמה ממיץ הדלעת שלה.

"אמא שלך נשמעת יותר כמו החברה הכי טובה מאשר כמו אמא." הרמיוני, שישבה לא רחוק מהן יחד עם הארי ורון, הגיבה, עיניה לא מורמות מהעיתון שהיא קראה.

"אמ... אין לי מושג. זה לא שאני יכולה להשוות." רוז משכה בכתפיה. משהו בדרך שהרמיוני דיברה על מאמא גרם לה להתרגז מעט.

"את רצינית?!" רון פער את עיניו כאילו הרמיוני האשימה אותו באהבה כלפי מאלפוי. "אם רק אמא הייתה כזאת! תאר לעצמך, הארי, היא לא הייתה צועקת עלינו כשבאנו להציל אותך עם המכונית, היא הייתה מציעה את הרעיון בעצמה! הו, אם רק..."

"שאונה!" ליאנה לחשה לפתע, ממרפקת את הנערה בכדי למשוך את תשומת ליבה. רוז הפסיקה להקשיב לדבריו של רון והפנתה את תשומת ליבה בחזרה לחברותיה. "האקלין ומק'לאגן!"

שתי המילים האלו היו מספיקות בשביל ששאונה תקפא במקומה. "סבסטיאן בטח רוצה להציע לי לצאת לרגל יום האהבה. מאיזה צד?"

"שמאל."

"אם תסלחו לי." שאונה קמה במהירות הבזק ומיהרה לכיוון הימני של האולם הגדול.

"אם זה לא היה עצוב כל-כך, הייתי צוחקת." ספנסר הגיבה. "מסכנה, זה ככה מהשנה הרביעית בערך..."

"אולי הוא באמת מרגיש משהו כלפיה?" רוז שאלה. אם הנער רדף אחרי שאונה במשך זמן רב כל-כך... היה משהו רומנטי בכל זה.

"אולי." ספנסר הסכימה. "אבל מה לעשות שהיא לא מרגישה שום דבר אליו. שלא לדבר על זה שהוא מעצבן אותה עם כל היציאות שלו."

ליאנה הנהנה בהסכמה. "היו פעמים ששאונה חיבבה מישהו, אבל האקלין הרחיק כל בן ממנה. ומק'לאגן לא עוזר – הוא כל הזמן שולח הערות בנוגע לשניהם, רמיזות מיניות... אני חושבת שזה הגיע למצב שכשמישהו חושב על שאונה, ישר עולה לו לראש גם סבסטיאן האקלין. זה מאוד מתסכל עבורה."

"הו." כעת זה כבר לא נראה כל-כך רומנטי בעיניה של רוז. היא עצמה מעולם לא הייתה בסיטואציה שכזו, אבל בטח שאונה סבלה מזה נורא.

"כן... גם אם האקלין באמת מרגיש משהו כלפי שאונה, זו בהחלט לא הדרך– זה פרופסור סנייפ שמתקרב לשולחן שלנו?"

נדרשה לרוז שנייה שלמה בשביל להבין מה ליאנה אמרה. היא סובבה את ראשה, ואכן ראתה את המורה לשיקויים מתקרב לשולחן, עטוף בגלימותיו השחורות כהרגלו. שנייה נוספת נדרשה לנערה הגריפינדורית על-מנת להבין שסנייפ התקרב לא רק לשולחן שלהן, אלא סנייפ התקרב אליהן.

"סמית', עקבי אחריי." הוא אמר בטון קריר והלך לכיוון דלת האולם.

הגריפינדורית החליפה מבטים עם חברותיה, ומיהרה לעקוב אחרי המורה לשיקויים. "...פרופסור?" היא שאלה בחשש. לא היה לה כל מושג מה הוא רצה ממנה. "פרופסור, אנחנו יוצאים להוגסמיד היום, וקבעתי עם פרד שאני אפגש איתו..."

"אני בטוח כי מר וויזלי יוכל לחכות." סנייפ אמר בטון מוחלט, פונה מהאולם לכיוון המרתפים. "שאלת אותי בנוגע לשיטה מתקדמת יותר לרקיחת שיקויים ממה שלומדים בתוכנית הלימודים."

רוז כבר שכחה מכך. אמנם עבר רק חודש, אך החיים בהוגוורטס סחפו אותה בזרם שלהם, והיא לא שמה לב כיצד הזמן עבר. "כן, פרופסור."

"אמרת כי אמך העלתה את הרעיון. איך שם המקצוע בו היא עוסקת, שוב?"

"כימיה."

"הו כן, כימיה." רוז הייתה מאחורי המורה, ולכן היא לא יכלה לראות את הבעת פניו. מהקול שלו רוז לא יכלה להסיק דבר. "קראתי על מקצוע המוגלגים הזה בעבר, אך איני בטוח כי אני מבין את עיקרו. הסבירי אותו."

"זה מדע שעוסק בחומר, פרופסור." רוז אמרה, נזכרת בכל מה שלמדה בבית-הספר ומאימה. "בהרכב ובמבנה שלו. כל חומר בנוי מחלקיקים זעירים – מולקולות ואטומים, והם בנויים מחלקיקים זעירים אפילו יותר. בכימיה חוקרים גם את התכונות של כל חומר, איך הוא מגיב עם חומרים אחרים ועם אנרגיה, ואת השינויים שמתרחשים בחומר עצמו במהלך התגובה."

"זה אכן מזכיר במובן מסוים שיקויים." סנייפ הסכים. "את עסקת במדע הכימיה, סמית'?"

"למדתי כימיה בבית-הספר הקודם שלי, פרופסור. אבל אני לא ברמה של אמא שלי, היא גאונה."

ראשו של סנייפ הנהן, אך לרוז לא היה מושג למה. המורה לא נתן פרשנות לתנועות ראשו, במקום זאת פותח את דלת המשרד שלו ומחווה לרוז להיכנס פנימה.

היא מעולם לא הייתה שם בעבר, אך המשרד של סנייפ הזכיר את הכיתה לשיקויים כל-כך, שנדמה היה כאילו היא ביקרה בחדר עשרות פעמים. המשרד היה אפלולי וקודר בדיוק כמו הכיתה בה סנייפ לימד, רק האח הבוערת שם בכדי להאירו, לאורך קירותיו מדפים של שיקויים ומרכיביהם. במרכז החדר נח לו שולחן עץ ישן, עליו הונחו בצורה מסודרת דפים, כמה נוצות וקסת דיו, וערימה של ספרים.

"את לא תמצאי בספרים האלה 'מתכונים' להכנת שיקויים, סמית'." סנייפ הודיע, מעביר את ערימת הספרים לידיה המופתעות של רוז. הספרים היו כבדים יותר ממה שציפתה, ומתוכם צצו כל מני ניירות ומחברות. ביד אחד רוז פתחה את הספר העליון, מגלה כבר בעמוד הראשון פיסת נייר מלאה בכיתוב בשפה סלבית שנראתה לה מוכרת. "ספרים אלה מעמיקים במרכיבים הקסומים עצמם, בדרכים לפיתוח שיקויים. בכל מה שלא לומדים בבית-הספר."

"מה זאת השפה הזאת?" הכתב היה מרושל, אך אלגנטי בדרך שלו.

"בולגרית." אז בגלל זה השפה הייתה כה מוכרת! אלוהים, רוז חשבה, מאמא לא תהיה מרוצה. "מאחורה תמצאי את התרגום שלי למה שכתוב. יש גם כתבים ברוסית, לטינית, גרמנית. אלה לא ספרים לקריאה קלילה, אך אני מניח שתמצאי להם שימוש הולם."

"אתה יודע בלוגרית, פרופסור?" היה מאוד אדיב מצידו של סנייפ לתת לה את הספרים האלה. הם בוודאי היו ממאגרו הפרטי, ועל הניירות בוודאי נכתבו התובנות שלו והידע האישי שהוא צבר במהלך לימודיו.

"לא. האנשים שכתבו את הטקסטים המקוריים פירשו לי אותם."

"אם אני אתן את הדברים האלה לאמא שלי, היא תשתגע מאושר." רוז גיחכה. הו כן, קטרין סמית' תמות מאושרת אם היא תניח את ידיה על כל המידע הקסום הזה, ועוד בשפת האם שלה. "תודה רבה, פרופסור." היא לא ידעה מה עוד לומר, מאחר ובדרך-כלל היא לא דיברה ברצינות עם המורה לשיקויים, והפעם היא רצתה שהוא יידע שהיא אכן מתכוונת לכך. הסיטואציה הייתה מעט לא נוחה בשבילה, היא לא ידעה מה להוסיף.

סנייפ רק הנהן פעם אחת והחווה לעבר הדלת. רוז עשתה כמבוקשתו ויצאה מהמשרד האפלולי. היא סגרה את הדלת אחריה וישר נתקלה ברעמתו האדמונית של פרד, שנשען על הקיר מול משרדו של סנייפ עם מבט דואג על פניו החינניות.

"הכל בסדר?" הוא שאל מיד, בוחן את הגריפינדורית מכף רגל ועד ראש, כאילו שהמורה לשיקויים היה עלול לעשות לה משהו. "קייטי אמרה לי שסנייפ בא ולקח אותך."

רוז לא עמדה בזה. היא פרצה בצחוק כה עז שערימת הספרים שהיא החזיקה התנודדה בידיה וכמה ספרים נפלו בבום מהדהד ברחבי המרתפים. לרגע היא פחדה שהמורה לשיקויים ייצא ממשרדו בכדי לבדוק במה מדובר, אך הדלת נשארה סגורה, למרבה הקלתה. "זה סנייפ, פרד."

"נכון. זה סנייפ – סנייפ, שפעם אחת קרא לתלמיד גריפינדור למשרד שלו ומאז לא ראו אותו."

"אוקיי, אתה סתם צוחק עליי."

"נכון." פרד חייך את החיוך הממזרי שלו, ורוז יכלה להישבע שבתוך בטנה התעוררו לפתע פרפרים. "אבל תיאורטית זה היה יכול לקרות." הוא התכופף והרים את הספרים שנפלו, בוחן אותם בגבה מורמת. "מה העטלף הביא לך?"

"הו, סתם ספרי שיקויים."

"למה הוא עשה את זה?" פרד רכן ולקח את הספרים הנותרים מידיה. הם החלו לצעוד לעבר המדרגות לקומת הקרקע של הטירה. "אף פעם לא שמעתי שסנייפ עשה משהו לטובת מישהו אחר."

רוז חייכה בממזריות, לוקחת כמה פסיעות והולכת לפני הנער הג'ינג'י כשפניה מופנות אליו."זה כי אני בת הטיפוחים שלו, לא שמעת? שנים הוא חיפש יורש ראוי, בוחן מאות של תלמידים אך מתאכזב מכל אחד מהם, עד שיום בהיר אחד ישועתו הגיעה בצורת נערה בת שש-עשרה, חכמה ומדהימה ביופיה, הלוא היא רוז סמית'!" היא נופפה בידיה בכדי ליצור אפקט דרמטי, מנסה בכל כוחה לא לצחקק.

"בדרך-כלל משתמשים להצהרות כאלה בשם המלא, רוזמארי קלאריסה-"

"אתה סתם מקנא כי אתה לא ראוי למעמד המכובד."

"הו כן," כעת כבר שניהם צחקו, ורוז נאלצה לאחוז במעקה המדרגות על-מנת לא ליפול. "כי כל חיי רציתי לקבל את אהבתו של סוורוס סנייפ, המורה הנערץ ביותר בכל בית-הספר!"

"היי! תיזהר! התואר הזה שמור לאמברידג'!"

"נכון, איך יכולתי לשכוח?!"

בטנה של רוז כאבה מהצחוק. היא לקחה מספר נשימות עמוקות בכדי להירגע, ולאט-לאט גלי הצחוק עזבו את גופה הרועד. ככה זה היה תמיד עם פרד – הוא גרם לה לצחוק ולשמוח כמו אף אחד אחר. הוא בהחלט היה ההפוגה שלה מכל דאגותיה. "אני שאלתי אותו לגבי נושא בשיקויים. סנייפ בטח חשב שהספרים בנושא יעניינו אותי."

"ואני מנחש שהם באמת יעניינו." פרד אמר. "למה לא יכולת לאהוב מקצוע כמו... טוב אין לי מקצוע שאת צריכה לאהוב במקום, אבל למה זה היה חייב להיות שיקויים? למה דווקא סנייפ האפל?"

"אם לך היה מקצוע שרק בו היית טוב, גם אתה היית אוהב אותו." שיקויים היה מקצוע שבא בצורה טבעית לרוז, כמו כל המקצועות הפשוטים והקלילים בבית-הספר המוגלגי. הרגיש נחמד לחזור ולהיות כה טובה בכזו קלות, להיות שוב הראשונה בכיתה ללא כל מאמץ.

"נכון, אבל בשביל זה צריך להיות טוב במקצוע כלשהו." פרד קרץ.

רוז ידעה שזה לא נכון. פרד, יחד עם ג'ורג', המציאו דברים. הם פיתחו מוצרים – החל ממרכיבי המוצר והשפעותיו ועד למראה ולעיצוב שלו, ודבר כמו זה דרש חשיבה טובה וידע. קרוב לוודאי שהתאומים פשוט השתעממו בשיעורים ולכן לא טרחו להתרכז וללמוד.

אם כי היא לא התכוונה לומר לו את כל זה. "טוב, תן לי רק ללכת לשים את הספרים ואז נלך להוגסמיד."

"זה לא יהיה הכרחי, אני יכולה לקחת אותם במקומך. אני במילא בדרך למעונות." רוז לא שמה לב לשאונה, שיצאה מדלתות האולם הגדול, אך כעת היא הבחינה בנערה כהת העור שפסעה באלגנטיות עילאית לעברם, שיערה מתנועע מצד לצד יחד עם מותניה. היא לא ברחה מהאולם הגדול לפני חצי שעה?

דמותה של שאונה העלה ברוחה של רוז את מה שליאנה אמרה לה בארוחת הבוקר, והיא לא יכלה שלא להעציב. שאונה נראתה כה קרירת רוח ונינוחה, אך היא בוודאי סבלה מהערות וההצקות ה'רומנטיות' של סבסטיאן האקלין. רוז חשה לא בנח עם המידע החדש הזה. היא לא הרגישה מספיק קרובה לשאונה המרוחקת בכדי לומר לה מילות תמיכה כלשהן או לנחם אותה (והיא גם לא ידעה אם הנערה תרצה בכך), אך גם לשבת בחוסר מעש בנוגע למצב היא לא יכלה.

"את בטוחה שאונה?" רוז הרגישה את הצורך לשאול. "את לא תבואי להוגסמיד?"

שאונה הנידה את ראשה לשלילה, לוקחת את הספרים מידיו של פרד שנראה כאילו לא ידע מה לעשות בדיוק, אך בכל זאת שמח מזה שהם יוכלו ללכת להוגסמיד ללא התעקבויות נוספות. "אני צריכה להגיש את החיבור שלי בכשפומטיקה מחר, ועוד לא התחלתי אותו."

רוז לא ידעה אם זה תירוץ או לא, והיא לא יכלה לעשות דבר מלבד לקבל את עזרתה של חברתה לחדר. "אוקיי. תודה שאונה!"

"תודה שאונה!" פרד חזר אחריה בטון מרוצה.

"היא לא נראית לך קצת עצובה?" רוז שאלה אותו לאחר ששאונה עזבה, והם התקדמו לעבר הוגסמיד בקצב הליכה שאנן. "להיות לבד כשכולם יוצאים... זה בטח לא כיף."

"אין לי מושג." פרד משך בכתפיו. "את חברה שלה, לא אני. נראה לי שזאת הייתה הפעם הראשונה שדיברתי איתה."

רוז חשבה שדאגותיה לשאונה יאכלו אותה מבפנים במשך כל היציאה להוגסמיד, אך כשהיא ופרד הגיעו לכפר הקסום המחשבות על שאונה נדחקו לצידו של מוחה של רוז.

העיירה הייתה מדהימה בחורף. השלג עטף את הבתים במעטפת לבנה, מקנה להם מראה שמימי. בכל מקום הונחו קישוטים לרגל יום האהבה, וגווני האדום והורוד השתלבו עם הלבן בצורה נפלאה, ממש כמו ליבו וכנפיו של הקופידון.

"כל-כך יפה." היא מלמלה מתחת לאפה. 

היא לא ראתה את הבעת פניו של פרד, אך הקול שלו היה רך וחם. "כן..." הוא עטף את זרועו מסביב לכתפיה והצמיד אותה אליו, נושק לשיערה הפזור. 

הם התהלכו ברחוב הראשי של העיירה, מגיעים ממש לקצה של הוגסמיד. הבתים והחנויות נעלמו משדה הראייה, ופינו מקום לעצים מכוסי שלג ולדרך לא מרוצפת. "לאן אתה לוקח אותי?" 

"מפחדת?" פרד שאל בנימה שובבה, והיה ברור כי לא התכוון למסור פרטים נוספים. "אולי לא הייתי צריך לקחת אותך לאן שאני רוצה אם את כזאת פחדנית..." 

"מצחיק... חה חה." 

"כל-כך הרבה ציניות בגוף כל-כך קטן." 

"בילית הרבה זמן בלהתבונן בגוף הקטן הזה, אה?"  

פרד חייך בממזריות. "יותר ממה שאת חושבת." 

חמימות התפשטה בגופה של רוז. היא תמיד אהבה מחמאות, ובמיוחד מחמאות מפרד, שגרם לה להרגיש כה טוב. הוא היה מעין שמש בוהקת ביום חורף, מאיר בהומור וחום כשהכל נראה קר. פרד וויזלי באמת היה מדהים. היא מעולם לא הרגישה ככה עם אף אחד אחר. 

"הנה, הגענו. את יכולה להפסיק להיות לחוצה." הג'ינג'י הודיע.  

המקום היה שומם, מלא בעצים ירוקים ושלג לבן, מלבד בקתה במרחק מה מהם. היא נראתה מעט ישנה ונזקקת לשיפוץ, ללא כל סימן לדלת או חלונות. מסביבה הכל היה לבן, והיא בלטה בנוף ההררי של סקוטלנד. זה היה אחד המבנים המשונים ביותר שהיא ראתה. 

"... מה זה המקום הזה?"  

"הכירי את הצריף המצווח!" פרד הכריז בטון סמכותי, מחווה לעבר הבקתה כמו מדריך טיולים. "הידוע בצווחות המטורפות שנהגו להישמע ממנו. השמועה מספרת כי המקום הוא שיכונן של רוחות רפאים רבות, אשר מטילות אימה על כולם. אף אחד לא מעיז להתקרב אפילו למקום. טוב, אף אחד חוץ מג'ורג' וממני." 

רוז הרימה את גבותיה. "ומה באמת מתרחש שם?" 

"לא הרבה." פרד הודה. "רון סיפר לי שפעם פרופסור לופין נהג לבלות שם את זמנו הפנוי בלילות ירח מלא, אבל עכשיו הבקתה שוממת." 

"לופין? האיש שדיבר איתי בבית ההוא? מה הוא עשה שם?" 

"הו..." הבעת פניו של פרד הייתה משונה. הוא נראה כמו מי שמכין את עצמו למסור חדשות רעות. "לופין היה שם הרבה, כי אמ... הוא איש זאב..." 

אלה היו חדשות מפתיעות. 

"אנשי זאב קיימים?!" למען האמת, רוז לא הייתה בטוחה למה היא מופתעת. דרקונים, חדי קרן, עופות חול... לא פלא שגם מיתוסים אחרים של מוגלגים התגלו כאמיתיים. מי יודע, אולי אפילו ערפדים ובנות ים היוו חלק מהעולם הקסום. רוז רק יכלה לקוות. 

תגובתה של הגריפינדורית לא הייתה זו שפרד ציפה לה. זה היה ברור מההרמה המופתעת של גבותיו והפעירה של עיניו לרווחה. "אז את... נכון. אני תמיד שוכח שאין לך שום מושג לגבי מה שקורה בחברה הקסומה." 

"מה זאת אומרת?" 

"אנשים זאב לא מאוד אהודים בחברה שלנו, רוז." פרד הסביר, מתחיל להוביל אותה לעבר הבקתה. כעת כבר לא הייתה דרך הליכה בכלל, ורוז התקשתה מעט ללכת בשלג העמוק. "הם דיי מנודים, ואנשים מפחדים מהם. יש אנשי זאב שבאמת צריך להיזהר מהם, אבל אנשים כמו לופין סובלים מכל העניין."

זה לא היה הוגן כלפיי לופין, או כל איש זאב חף מפשע אחר, רוז ידעה. אך זה היה טבעה של כל חברה – להיות מלאת סטריאוטיפים וסטיגמות – ולא היה ניתן לעשות דבר בנוגע לכך. עד כמה נורא שזה היה. "זה ממש עצוב..."

"כן..." פרד הסכים, ולרגע השתררה שתיקה ביניהם.

הבקתה כבר הייתה במרחק כמה מטרים מהם, וכשהם נעמדו מולה רוז יכלה לבחון אותה בצורה יותר טובה. מקרוב היא נראתה מרופטת אפילו יותר, צבעה דהוי מהשנים וגגה סדוק. עדיין לא היה זכר לשום חלון או דלת, וכעת הדבר היה יותר ברור לרוז – לופין בוודאי לא התעניין בחברה לא רצויה. "איך אנחנו ניכנס?" היא הרימה את מבטה לעברו של פרד, אשר שלף את שרביטו והחל למלמל לחש כלשהו. רוז מיד נזכרה בשרביט שלה, שנח בתוך מגפה הימני. היא עצמה לא יכלה לבצע לחשים בכזו מהירות. ולפי דבריו סיריוס בלק, יעבור זמן רב לפני שתוכל. זה היה מעט לא פייר, היא הייתה חייבת להודות. למה השרביט הזה בחר בה, אם הוא לא התכוון לתת לה לבצע שום קסם לפני שהיא תמכור לו את הנשמה שלה? הרי הוא היה אמור לדעת שהיא לא כזאת. רוז הייתה האחרונה שמגלה שליטה עצמית מופתית ויכולות ריכוז מושלמות, כמו שבלק אמר. 

שלושה קרשים התעופפו מהקיר של הבית ונחתו ברכות על השלג הלבן. החור שנוצר במבנה של הצריף המצווח לא היה גדול, אך מספיק בשביל שהם יוכלו לעבור דרכו.

הדבר הראשון שרוז ראתה כשהם ניכנסו אל תוך הבקתה היו שריטות.

הן היו ארוכות ועמוקות, חרוטות את תוך העץ של הקירות בעוצמה רבה. האם זה היה כואב? להפוך לאיש זאב? הנערה הניחה את ידה על שריטה עמוקה במיוחד, אצבעותיה שוקעות בתוך החריטות של הטפרים. או שאולי זה היה טבעם של אנשי הזאב, החייתיות. האם הם איבדו את יכולת החשיבה האנושית והתמסרו לחיה האכזרית שבתוכם?

"אני לא יכולה לדמיין את מר לופין עושה משהו כזה..." היא הודתה לפרד, שצפה בה עם מבט ספק משועשע ספק מלנכולי. "הוא נראה כל-כך עייף וחלש."

פרד הנהן. "להיות איש זאב זה לא בדיוק כיף. לא פיזית ולא מנטלית. בנוסף לזה שכל שינוי מלווה בכאב אדיר, החברה שלנו מנדה אנשי זאב ולרוב אם הם לא יוצרים להקות, הם חיים בבדידות נוראית. לופין שונא כל דבר שקשור לאנשי זאב, והוא לא ממש התגבר על המצב שלו. אז כן, החיים שלו דיי מעייפים אותו, אני מניח."

"הו..." היה כל מה שרוז יכלה לומר. זה היה מאוד עצוב, היא הייתה חייבת להודות.

הנער האדמוני הוביל אותם במעלה המדרגות לחדר, שם הונחה שמיכה ועליה סל פיקניק גדול, צלחות וסכו"ם. מסביב לשמיכה היו כמה להבות אש בתוך קערות, אשר חיממו את החדר בצורה דיי טובה – רוז אפילו הפשילה את מעילה.

"מתי ארגנת את כל זה?" היא שאלה בפליאה, מתיישבת על השמיכה ובוחנת את סל הפיקניק, ממנו עלו ניחוחות נעימים של כריכים טריים.

"היום בבוקר." פרד השיב, מתיישב גם הוא ומוציא את כל הדברים מהסל. בנוסף לכריכים פרד הביא גם בקבוק אלכוהול לא מוכר. "גמדוני הבית היו מאושרים להכין לי את כל מה שביקשתי מהם. ואת יין הולריאן קניתי אצל רוזמרטה, כי לכי תדעי אם מה שיש במטבח הוא של אחד המורים..."

רוז לא ידעה מה לומר. מילים לא יכלו לתאר עד כמה מוחמאת, ורצויה, ולא הבת של הלורד האפל היא הרגישה, ולכן היא פשוט רכנה לעברו ונשקה לו, מצמידה את שפתיה לשפתיו בעדינות. היא הרגישה אותו מחייך מבעד לנשיקה והיא לא יכלה שלא לחייך גם. הוא משך אותה אליו ועטף את זרועותיו סביב מותנה, גורם לה לשנות תנוחה ולהתיישב עליו. הנערה דחקה את אצבעותיה אל תוך שיערו הג'ינג'י של פרד, נהנת מכמה נעים הוא הרגיש. לא עברה דקה והנשיקה עברה מעדינה למלאת תשוקה, והשניים מצאו את עצמם שוכבים צמוד אחד לשנייה, לא מפסיקים אפילו בשביל לקחת אוויר.

זה היה פרד שזז ממנה. לרוז לקחה שנייה להבין שהם הפסיקו, והיא החמיצה את פניה בעצבנות. "אנחנו בחיים לא נאכל ככה." הגריפינדורי ענה בשעשוע למראה מבטה.

שני כריכים, בקבוק יין שלם, וכמה שעות של מזמוזים לאחר מכן, רוז כבר לא החמיצה את פניה. היא הייתה עליזה מכל הנשיקות ומהשפעת האלכוהול, והיא כמעט ודילגה בדרך חזרה להוגוורטס, ידה שלובה בידו של פרד, שנראה שמח לא פחות.

"אתה יודע, שיפרת לי את מצב הרוח בהרבה." רוז הודיעה לו בחיוך כשהם עברו ברחובות העמוסים בתלמידים של הוגסמיד, שחלקם הלכו כמוהם בחזרה לטירה וחלקם ניסו לבזבז את חצי השעה האחרונה של היציאה ביעילות. "באמת. תודה רבה לך." היא נשקה ללחי שלו וזה חייך. הו, הלחי שלו כל-כך רכה... רכה כמו גבינה, או חמאה, או כרית...

"למה לא היה לך מצב רוח לפני זה?" הוא שאל.

"הו, אמ..." לא, לא, לא, בלי לספר על וולדמורט, מוחה הפציר דרך עננת השיכרות. וולדמורט, וולדמארט, וולדי... וולדי, וולדי, וולדי. "אתה יודע... עומס בלימודים, דברים כאלה...כן. דברים."

למזלה הרב, פרד היה שיכור בדיוק כמוה, ולכן התשובה שהיא נתנה לא נראתה לו חשודה. "אה, אוקיי." היה כל מה שאמר, לפני שעיניו זזו לעבר חלון הראווה של 'שלושת המטאטאים'. "היי, זה לא הארי והרמיוני עם ריטה סקיטר?!"

"מי?"

רוז הביטה לאן שפרד הביט, ואכן שם ישבו הארי והרמיוני, יחד עם אישה בלונדינית לבושה בגלימות בצבע ירוק עז. הם נראו כאילו הם מדברים על נושא חשוב, ורוז תהתה מה הוא היה. המח המעורפל שלה לא טרח לספק לה שום השערות.

*

את התשובה לתהיות שלה רוז קיבלה בתחילת חודש מרץ.

זה היה יום ראשון, והגריפינדורית כהרגלה קמה מאוחר לארוחת הבוקר. היא הלכה במהירות לכיוונו של האולם הגדול, בליבה תקווה להספיק לפחות לשאריות האחרונות של ארוחת הבוקר. היא לא יכלה לכעוס על חברותיה על-כך שלא העירו אותה – הן ללא ספק ניסו, אך שום דבר לא היה מסוגל להעיר אותה בסוף השבוע. היא ככל הנראה הייתה יכולה לישון אפילו דרך מלחמה שלמה.

היא הלכה מהר, לא מביטה לצדדים, ולכן כשיד חזקה אחזה בה ומשכה אותה לעבר אחד המסדרונות השוליים, היא לא הייתה מוכנה. רוז פלטה צווחת הפתעה שנבלעה בתוך כף יד שהונחה על פיה. מליוני תסריטים מלחיצים עברו בראשה כשהיא הסתובבה, מוכנה כמעט לכל, וכשעיניה ננעצו בפניו הממזריות של פרד, היא קימטה את גבותיה ומרפקה את הנער.

"גודריק, פרד!" היא גערה, קצוות שיער חום נוחתת על פניה. "מה לעזאזל?!"

"ששש!" פרד נישק את שפתיה בזריזות והוציא מכיס מכנסיו מה שנראה כמו דף מקופל מעיתון. הוא פרס אותו והושיט אותו לעברה. "את חייבת לקרוא את זה!"

מגלגלת את עיניה אך מחייכת בכל זאת, רוז לקחה את הנייר ועברה עליו בעיניה. הארי פוטר בחשיפה בלעדית: הייתה הכותרת של הכתבה, האמת על זה שאין לנקוב בשמו ועל הלילה שבו הייתי עד לחזרתו.

עם כל מילה ומילה שרוז קראה, החיוך על פניה ירד יותר ויותר והוחלף בסבר פנים. ריטה סקיטר התבררה כעיתונאית אשר ראיינה את הארי על הלילה בו וולדמורט חזר. בפרטי פרטים הוא תיאר כיצד פיטר פטיגרו עזר להחזיר לאביה גוף פיזי, כיצד הוא הרג את סדריק דיגורי וכיצד הוא והארי נלחמו לפני שהנער הצעיר הצליח לברוח מהמקום.

והשמות. השמות של אוכלי המוות שנכחו כביכול באירוע. אייברי, פטיגרו, קראב, גויל, מאלפוי, מילסטונס, נוט... חלקם היו שמות משפחה של תלמידים פה בהוגוורטס. ברגע אחד – בראיון אחד – הארי לקח את החיים שלהם וזרק אותם לפח. רוז לא יכלה לתאר לעצמה מה הם הרגישו כשקראו את הכתבה הזו וגילו שהוא ציין את שמות הוריהם בין אוכלי המוות. איך הם יסתובבו כעת ברחבי הטירה, כשכולם מסתכלים עליהם, שופטים אותם על מה שהם עצמו לא עשו. על מה שלהם לא היה כל אפשרות להשפיע עליו. והו אלוהים, אם זוהי התגובה לילדים של אוכלי מוות בלבד, מה תהיה התגובה לבתו של הלורד האפל בכבודו ובעצמו?

"נכון שזה מדהים?" פרד עוד לא הבחין בהבעת פניה. הוא עדיין הסתכל על התמונה הזזה של הארי שהודפסה לצד הכתבה.

"כ-כן..." רוז לא שמה לב לכך היא מעט רועדת. היא ניסתה להחזיק את עצה בידיים, אך כמה זה היה קשה! מה הארי יחשוב כשיגלה מי היא? מה פרד יחשוב? "ז-זה..."

"היי! מה קרה?" הנער הג'ינג'י שאל בדאגה. הוא הניח את ידיו על כתפיה והביט בה בעיניו החומות. "הכל בסדר?"

"כ-כן... כ-"

"אוי, זה בגלל מה שהארי נאלץ לעבור? שכחתי שאת לא ידעת מה קרה לו בלילה ההוא. התיאורים פה ממש מפורטים, כן."

"אל תדאגי, הוא עבר את זה." פרד המשיך, מצמיד אותה לחזו. "וזה טוב שהוא מדבר על כל מה שקרה. העולם צריך לדעת מי זה את-יודעת-מי והתומכים שלו."

הנערה הגריפינדורית הנהנה לדבריו, מאחר וזה כל מה שיכלה לעשות. ביגון רב היא הלכה לאולם הגדול, שם מאלפוי ניהל שיחה שלווה עם חבריו, ללא ספק עוד לא מודע למה שנכתב על משפחתו. רוז אילצה את עצמה לאכול בכדי לא לעורר חשד, ולאחר כעשר דקות יצאה, לא מסוגלת לשבת יותר סביב המון התלמידים הרועשים.

היא מצאה את עצמה בספרייה – המקום השקט ביותר שרוז יכלה לחשוב עליו, עוברת לפני זה בחדר המעונות ולוקחת את אחד מהספרים שסנייפ נתן לה. היא התיישבה בפינה הרחוקה ביותר מהכניסה, ובמשך היום כולו ניסתה לקרוא.

שעתיים עברו והיא נרגעה מעט, כעת מתרכזת בספר בצורה טובה יותר. השוק הראשוני של הידיעה עבר, והיא יכלה לחשוב באופן קצת יותר רציונאלי. היא כבר לא פחדה שהארי יתפרץ לספריה ויאשים אותה בבגידה בגלל שוולדמורט הוא אביה, אך היא עדיין ריחמה על תלמידי סלית'רין ששמות הוריהם הופיעו בכתבה. זה היה לא פייר מצידו של הילד ששרד לתת שמות בכזו קלות, מבלי להתחשב בכלל בתוצאות. רוז הבינה שהייתה לכתבה הזו חשיבות – במיוחד עם אמברידג' שהתאמצה להכחיש כל טענה לכך שוולדמורט יכול להיות בחיים. אבל מה עם הילדים המסכנים? היא באמת לא ידעה מה לחשוב.

בזוית עיניה רוז ראתה כיצד ראש לבן נכנס לתוך הספרייה, ואכן, מאלפוי מלווה בקראב, גויל ועוד ילד שאת שמו רוז לא זכרה, נדחק אל תוך אחת משורות המדפים והוציא פיסת נייר שללא ספק נלקחה מעיתון 'הפקפקן'.

"את לא נראית מאושרת יותר מדיי ממה שפוטר עשה, סמית'."

רוז הייתה צריכה למצמץ בשביל לוודא שזו באמת הייתה סינדי בארנס שדיברה אליה. היא עמדה לידה, מביטה כמוה בחבורת הסלית'רינים, מטופחת כתמיד עם תלתליה המבריקים וציפורני ידיה המושלמות ששולבו על חזה. היא הייתה לבושה בצורה דיי יומיומית, אך עננת סנוביות ועליונות עדיין נדפה ממנה כמו סירחון שהצליח לעבור אפילו את הבושם הריחני של הנערה הרייבנקלואית.

"למה את שואלת, בארנס?" היא שאלה בחשדנות, מרימה את גבותיה.

בארנס בחנה אותה רגע ארוך, לפני שהתיישבה לידה, למרבה תדהמתה של רוז. "כולנו קראנו את הכתבה בפקפקן. אבל, למרבה הפלא, את אחת מאותם אנשים ספורים שהם לא מסלית'רין שלא נראים מאושרים ממה שפוטר עשה."

זה כי היא פחדה שיעשו לה את אותו הדבר. "זה כי אני לא יודעת מה לחשוב."

"אני אומר לך מה אני חושבת." בארנס הודיעה לה, עוברת לטון מעט שקט יותר. "פוטר אידיוט."

היום הזה רק המשיך להפתיע את רוז. "למה את מתכוונת?"

"זה היה מפגר ואימפולסיבי מצידו להתראיין. אני מבינה את כל החרא הגריפינדורי הזה על זה שצריך להילחם ובלה בלה בלה, אבל באמת? זה הכי טוב שהוא חשב עליו? אז אולי עכשיו יש קצת יותר אנשים שמאמינים לזה שאת-יודעת-מי חזר. אז מה? הם יתחילו להאמין בין כה וכה בקרוב, בשנייה שהוא יתחיל לתקוף. בינתיים כל מה שפוטר השיג מהראיון המטופש הזה הוא שאמברידג' עצבנית. ואת יודעת מה יקרה עכשיו כשאמברידג' עצבנית? היא תנווט את כל הכוחות שלה לזה שהיא תנסה לעצור את פוטר, ואת מי היא תצרף למאבק? את אותם הילדים של אוכלי המוות אותם פוטר גם עצבן. ואיך בדיוק הם ינסו לעצור את פוטר? בואי ואתן לך רמז. זה מתחיל בצ' ונגמר בזה שיזיינו לנו את הצורה."

"היא תנסה להפסיק את צבא דמבלדור..." רוז קלטה. היא בכלל לא חשבה על זה מההיבט הזה.

"לא רק תנסה." בארנס המשיכה בקדרות. "היא תצליח. ואני לא צריכה להזכיר לך שמה שעסקנו בו במשך כמעט חצי שנה זו פעילות לא חוקית שהעונש עליה הוא לכל הפחות רצף של ריתוקים מלאי כתיבה של משפטים בעלי תוכן עמוק."

הוא כן... רוז זכרה  זאת היטב.

"את צודקת, עד כמה שקשה לי להודות בזה." רוז אמרה. בארנס חייכה חיוך קר שלא הגיע לעיניה. כעת היה לרוז ברור שהנערה מוטרדת מאוד מהעניין. ובצדק. כל חברי צבא דמבלדור היו צריכים להיות מוטרדים. "מה את מציעה לעשות?"

"אני לא יודעת." בארנס משכה בכתפיה. "ידעתי את הסיכונים כשנכנסתי לזה, אבל עכשיו פוטר הכפיל אותם פי שבע. אבא שלי עובד במשרד, ואני לא רוצה שהוא יסבול בגללי. ואני גם לא רוצה לסבול בעצמי. בהתחלה הסיכונים היו שווים את זה. עכשיו? לא כל-כך." היא הביטה שוב בארבעת הסלית'רינים, שכעת היו אדומים כעגבניות, מדיפים גלי כעס ורצון להרוג. "ואת?"

רוז עדיין התקשתה להאמין שהן מנהלות שיחה מתורבתת. "גם אני לא יודעת... אין לי בדיוק מישהו שאני מסכנת חוץ מעצמי, ובלי התרגול הזה אני בחיים לא אצליח במבחן. אני עדיין חייבת להשלים את שאר החומר, ובלי הפגישות של צבא דמבלדור אני פשוט אקבור את עצמי תחת כל העומס... את פשוט הולכת לנטוש את צבא דמבלדור?"

"יכול להיות. עוד לא החלטתי." בארנס השיבה, קמה מהכיסא. "לפחות מישהו שפוי אחד נמצא פה בין כל המפגרים. קצת חבל שזו את סמית'."

"אני מרגישה את אותו הדבר, בארנס... את אותו הדבר בדיוק."

הרייבנקלואית עזבה, ורוז שוב פעם הסתכלה לעבר חבורת הסלית'רינים שהתגודדה סביב הכתבה. מאלפוי נראה כועס במיוחד, אגרופיו קמוצים וגופו רועד משנאה. הוא נבח משהו לעבר חבריו והסתער מהספרייה. בשנייה אימפולסיבית אחת רוז מיהרה אחריו.

"מאלפוי!" היא קראה, ממהרת להדביק את קצבו של הנער הסלית'ריני. "מאלפוי חכה."

הוא הסתובב בחדות, עיניו האפורות נועצות בה סכינים. "מה את רוצה, סמית'? פה בשביל לשמוח לאיד?"

"לא מאלפוי. אני מצטערת." היא אמרה בכנות. "אני מצטערת על מה שקרה לך."

אולי היה משהו בפרצוף שלה, או אולי משהו בקולה, אך עיניו של מאלפוי התרחבו, ורוז ידעה כי הוא מאמין לה. הוא אכן האמין שהיא הצטערה.

הוא לא אמר שום דבר. הוא לא הגיב בשום צורה נוספת. הוא רק הסתובב ועזב את המקום במהירות, מותיר את רוז עומדת לבדה במסדרון, תוהה מה עליה לעשות עכשיו.

 

*

 

הפתעה נעימה רוז קיבלה, אה?

הנערה גם ככה לחוצה, עכשיו יותר מתמיד כשאוכלי המוות ברחו מאזקבאן, שמישהו יחשוד או יגלה שהיא בתו של הלורד האפל, ואז ברגע אחד היא מקבל טעימה ממה שעלול לקרות לה במידה וחששותיה יתממשו. ביחד עם הפראנויה המתמדת שלה היא צריכה להתמודד עם לימודים, חברים ובמיוחד חבר. 

פרד לא בדיוק קולט שמשהו לא בסדר. הוא חבר טוב, ללא כל ספק, ומאוד מאוד קשה להבין שהחברה שלך מפחדת מזה שאנשים יבינו שהיא בת של מכשף אפל שמאיים במלחמה. בינתיים הוא פשוט מתנהג כמו שפרד  מתנהג, וזה מעניק מעין רגיעה בחייה של רוז. היא הרגישה משיכה ורגשות כלשהם כלפיו לפני כן, אך כעת היא מתחילה לפתח משהו עמוק הרבה יותר ;)

גם מערכת היחסים עם סינדי משתנה. השתיים אשכרה מצליחות לנהל שיחה בלי צעקות! היא עדיין מלאה בחוסר אהדה וכמה הקנטות, אבל השתיים מודות ביכולות של השנייה. אפילו שכל אחת מהן הרבה יותר טובה מהאחרת, ללא כל ספק.

יין ולריאן - משקה אלכוהולי (לא בדיוק יין אך נקרא כך) המיוצר מצמח הולריאן, לו יש תכונות קסומות. 

הפרק הבא יעסוק בהשלכות של הראיון של הארי. לא כולם, כמו שניחנו לדעת בפרק הזה, מסכימים שזה היה רעיון מבריק, אבל כולם צריכים לשאת בתוצאות, אפילו אם הם לא אשמים בכך. 

השיר הוא "Bloon on my name" של הלהקה "The Brothers Bright". בחרתי את השיר הזה כי רוז מרגישה כאילו כולם מאשימים אותך, אך ורק בגלל אביה. השם שלה כאילו מוכתם בדם, והיא מרגישה זאת בכל חלק בגופה, אפילו אם לאחרים אין מושג בקשר לזה. 

ולכו לקרוא את 'שלנו היא היציבות' ;) יש עוד שני חלקים לסוף, ואני מתכוונת לסיים אותם בקרוב. אם הלימודים ייתנו לי. סביר להניח שלא...
  

הפרק הקודם הפרק הבא
תגובות

אהבתי! · 27.04.2015 · פורסם על ידי :HPortalUser2
מושלם! המשך!!

המשך · 27.04.2015 · פורסם על ידי :HPortalUser2
הלוואי שמאלפוי ורוז בסוף ביחד! אני מחכה להמשך בהצלחה בלימודיםP:

אווו התגעגעתי לפיק הזה! · 27.04.2015 · פורסם על ידי :ליאלוש
אהבתי נורא את הכתבה שהכנסת, ולא שהמשכת את הפיק באירועים נורמטיביים או רומנטים מידיי כמו שהרבה עושים וככה גם מנעת התחלה של חוסר עניין בפיק...
את כל הזמן מחדשת וזה ממש כיף.. :)
אני מחכה בקוצר רוח לפרק הבא ;)

ייייייייששששששששששששששששששש · 28.04.2015 · פורסם על ידי :נימפלורה לסטריינג'
פרק!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אני פשוט מכורה לפיק הזה.........
אני מבינה שאת ממש עסוקה בלימודים (גם אני עם עומס...), אבל בא לי המשךךךךךךךך
באלי שהיא תפגוש את וולדי.......
:( :(

המשך עכשיו · 30.04.2015 · פורסם על ידי :lilipoter531
אני ממש ממש ממש התרגשתי שיצא פרק
ואני כמו נימפלורה ממש רוצה שהיא תפגוש את וולדי וזה יהיה כזה I AM YOUR FATHER וזה יהיה ממש ממש חמודדדד

ובהצלחה בבגרויות

קדימה!!! · 02.05.2015 · פורסם על ידי :naama5000
העם! דורש! המשך!!!!!!!!!!!!!!
העם! דורש! המשך!!!!!!!!!!!!!!
העם! דורש! המשך!!!!!!!!!!!!!!

עעככששייוו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

תמשיכי!!! · 18.05.2015 · פורסם על ידי :חתולת בר
חייב המשך!!!

עאעאעאעאעא · 01.06.2015 · פורסם על ידי :ברי (הרמיוני) פוטר
אני כל כך אוהבת את הפיק הזה!!!!!!!!!!!! התגעגעתי כל כך!!!! פרק מעולה, אני לא אכתוב את דעתי על הפרק (אולי ביום אחר) אני רק כל כך שמחה שהמשכת!!!!!!!!!!!!!!

מהמם! · 06.07.2015 · פורסם על ידי :חסוייים
אני חולה על הכתיבה שלך.
המשך!!!

זה מהמם · 07.07.2015 · פורסם על ידי :HPortalUser2
המשך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

תמשיכייייייי · 16.07.2015 · פורסם על ידי :love hp

וואו · 17.07.2015 · פורסם על ידי :קפטן סוואן
קראתי עכשיו את כל הפאנפיק. מההתחלה עד הסוף. בפעם המיליארד בערך. הכתיבה שלך פשוט מדהימה!! תמשיכי ומהר

מתה להמשך!! · 17.08.2015 · פורסם על ידי :katherine221

המשך דחוף!!!!!!!!!!!!!!& · 19.08.2015 · פורסם על ידי :Emily De Ravin

Created By Tomer
eXTReMe Tracker


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
3797 7004 4217 2219


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2007-2025