זה פשוט בלתי אפשרי!

מחזיר את עצמו בכוח למציאות, דראקו איכשהו הצליח להגיע לכיתת הלחשים, ולאחר נשימה עמוקה, משך בידית הדלת. 'יהיה, מה שיהיה!'

תלמידי שני הבתים הביטו בו בצורה משונה ביותר, אשר גרמה לדראקו לחשוש שכל אחד ואחד מהם יודע בדיוק מה התרחש בלילה הקודם.

"אני יכול להיכנס?" הוא שאל בלחש, מנסה להביט אך ורק ופרופסור פליטיק.

"דראקו! כמה טוב לראות אותך! מדאם פומפרי שחררה אותך מהר כל-כך?!" בלייז צעק, קופץ ממקומו וקורץ בחשאויות, כך שרק הבלונדיני יכול היה לשים לב.

"כככן," ענה דראקו, מושך מעט את המילה ומשתעל כמה פעמים, ליתר ביטחון. אלוהים יודע, איזה חרטוט סיפר כאן בלייז!

"היא בטח אמרה לך ללכת לנוח, ואתה, בכל זאת, באת לשיעור..." אמר בלייז, מתקרב ונעמד בצמידות אליו. "עפים מפה!" הוא לחש.

"ברור, איך יכולתי להפסיד לחשים?!" ענה דראקו באימה מזוייפת.

"בסדר, מר מאלפוי, אתה משוחרר," אמר פליטיק, "מר זאביני, לווה בבקשה את חברך אל המעונות."

"כן, פרופסור."

ברגע שהדלת נסגרה מאחוריהם, בלייז שילב את ידיו על חזהו ונעץ מבט סקפטי בדראקו. "אני מקשיב. איפה היית?"

"אני... לא יכול להגיד," ענה זה, בתקווה שהפעם לא הסמיק.

"מה זה אומר, לא יכול?" מחה בלייז, "הרגליים שלי מתות, מרוב חיפושים אחריך! המוח שלי כואב מרוב ניסיונות לחפש תירוצים משכנעים בשבילך! אני - אני - הגנתי על התחת שלך!"

"היה עדיף שהיית מגן על התחת שלי אתמול!" דראקו לא הצליח להתאפק. "ומה בדיוק אמרת להם עלי?!"

"אמרתי, שדפקת את פוטר כל כך חזק כל הלילה שבבוקר היה צריך לשלוח את שניכם למרפאה!"

"מה?!" צרח דראקו במבוכה. הוא דמיין לעצמו, בצורה מוחשית ביותר, איך זאביני, מתאר בפירוט, מול כל הכיתה, את הגרסה הזו של הסיפור. ובאמת, אם מסתמכים על המבטים שכמה עשרות תלמידים נעצו בו כשנכנס, יכול להיות שבלייז אכן עשה זאת. בלייז כזה - הוא מסוגל לכך.

"דראקו, למה אתה לא סומך עלי?!"

"אני..." החל מאלפוי פעם נוספת והשתתק, מרגיש אשם בפני חברו. החברות ביניהם הוכחה במשך שנים, וגם אם יצטרך לסבול מכמה תגובות מרגיזות לאחר מכן, מגיע לבלייז לדעת מה באמת קרה. "אגב, הניחוש שלך די מדויק..."

"לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין. קודם כל, יש לך היקי על הצוואר," גיחך בלייז, מזיז במעט את צווארון חולצתו של דראקו, נוגע בסימן הכחול עם קצה אצבעו.

הנגיעה גרמה לדראקו להירעד. לאחר הרכות של נגיעותיו של פוטר, המחווה המאוד אינטימית הזאת נראתה לדראקו כגסה ולא מנוסית בעליל. מאלפוי נסוג אחורנית, מבלי שתהייה לו שליטה על כך, דבר שגרם לחצי-חיוך להופיע על פניו של בלייז.

"זה לא אומר כלום," נהם דראקו.

"וחוץ מזה," המשיך חברו, מרחיק את ידו, "בבוקר שמעתיח את דמבלדור מדבר עם סנייפ על העונש המשותף שלך ושל פוטר. אה, והוא דיבר על זה שיזמין את אבא שלך לשיחה! אבל לא הצלחתי להבין על מה... אז, ככה: אם ניקח בחשבון את המצב הנפשי הנוכחי של פוטר, יש להניח שהוא זה שהשאיר עליך את ההיקי. בנוסף, נחבר את העובדה שלא חזרת למעונות בלילה, אפשר לומר בוודאות שהעברת את הלילה במיטה שלו!"

"באמא שלך, בלייז, אני לא מבין מה אתה עושה בהוגוורטס! לך לעבוד ב'סקוטלנד יארד'!"

"וואו, בחיים לא חשבתי שתדע מה זה ה-'סקוטלנד יארד'!"

"בניגוד אליך, אני קיבלתי 'מעל המצופה' בלימודי מוגלגים!"

"אנחנו חורגים מנושא השיחה המקורי שלנו! אני רוצה תשובה, היית עם פוטר?"

דראקו נשף ושאף אוויר, נשף ושאף, שלוש נשימות עמוקות. לאחר מכן, הוא הנהן.

"כן!" בלייז כמעט וצווח, קופץ מרוב שמחה, ולאחר מכן קופץ על דראקו בחיבוק. "אני כל כך שמח שניצלת את המצב! פשוט כל הכבוד!"

"בלייז, לא! זה בכלל לא היה ככה..." גמגם דראקו בחוסר אונים, אך לאחר מכן נשך את לשונו. 'אני, הרי, לא יכול להודות בפניו, שאני הייתי למטה!' עם כל הכבוד לחברות ביניהם - סטטוס, זה סטטוס. ודראקו לא מתכנן לפגוע בסטטוס של עצמו. "הוא עילף אותי ואז הכריח אותי ל... נו..." המשיך דראקו בשקט, מקווה, שהקול שלו לא רועד. לצערו, רגע מאוחר יותר הוא חש את פניו מאדימות.

"לזיין אותו!" המשיך בלייז במקומו, מתעלם מפיו מלאות המבוכה של דראקו.

דראקו הנהן בשנית, לא מסוגל להוסיף אף לא מילה.

"אז, בעצם כל הכבוד לפוטר!"

"בלייז!"

"נו, עזוב אותך! אגב, יש לי חדשות בשבילך!" בלייז החל לחפור בתיקו, בין ערימת הספרים, והוציא מביניהם את 'הנביא היומי'.

דראקו לקח את העיתון מידו ושרק מרוב הפתעה. על עמוד השער התנוססה תמונה גדולת מימדים, בה ניתן היה לראות את הארי מצמיד אליו את פנסי, לוחש לה משהו באוזן. הכותרת הייתה נוצצת לא פחות: 'הארי פוטר ותקופת הבשלות המינית! חייו האישיים של הילד-שנותר-בחיים'

"פוטר הגיע שוב לדף השער!"

"אמממ כןן..." משך דראקו, לא מתיק את עיניו מידיו של פוטטר, הידיים העדינות כל-כך, אשר באותו רגע היו עסוקות בליטוף גבה של פנסי. קנאה פתאומית הציפה אותו, אך הוא ניסה, בכל זאת, להעלות חיוך על פניו. "מה אני יכול להגיד... מעולה! בדיוק מה שתכננו!"

"סליחה, אבל זה לא היה משכנע במיוחד..." הגיב בלייז.

"הרגע הזה הוא כמו חלום שמתגשם - להביך את פוטר מול כל עולם הקוסמים - שזה באמת לא משנה מה תגיד עכשיו!" ענה דראקו בחיוך, אך רק החמיר את המצב. הוא ידע שמהיום ואילך, החלומות שלו יהיו אחרים לחלוטין...

נותן עוד מספיק זמן עד לתחילת שיעור תורת הצמחים, ולאחר שהבנים קפצו למטבחים בשביל כמה סנדוויצ'ים, הם פנו לכיוון האגם. לאחר שמצאו מקום נוח, בלייז התיישב על הדשא ובעודו נשען על גזע העץ הסמוך, סימן לדראקו להתיישב על ידו. מאלפוי גיחך וניסה לעשות כן, אך ברגע שגופו נגע קלות בקרקע, זרם מחשמל של כאב פילח את כל גופו, גורם לו לחרוק שיניים ולזנק ולחזור למצב אנכי. מקור הכאב היה, כמובן, באחוריו, אשר עבדו די והותר בלילה הקודם.

"דראקו? מה קרה?" שאל בלייז, בוחן אותו מכף רגל ועד ראש.

"אממ, זה הגב שלי. המכה שקיבלתי באימון אתמול עוד לא עברה... עדיף שאני אעמוד."

"איך שאתה רוצה," משך בלייז בכתפיו, "אז, מה אתה מתכנן לעשות עם פוטר?"

"כלום."

"מה זה אומר, כלום? הוא לא זיין אותך מספיק טוב?"

"לא, זה היה מדהים... אבל... היי!!!" צעק דראקו, מאדים בן-רגע. הנפילה הייתה קלה כל כך. היישר אל תוך המלכודת!

"אתה מאבד אמינות," ענה לו בלייז, צוחק. "נו, עזוב, גם לאידיוט זה היה ברור שלא הגב כואב לך. ואתה צריך לראות איך ההליכה שלך נראית מהצד! אתה צריך להתפלא שלא אמרתי לך כלום מההתחלה."

"מה אתה מקשקש?! איך אני הולך?!"

"מזיז את התחת, כמו בבון!" צחקק בלייז.

"כמו, מה?!"

"ממשיכים בשיחה."

דראקו נשם בקול, נשמע כקומקום רותח. היה אפשר לחשוב שבכל רגע אדים יצאו מאוזניו. דראקו לא ידע מה לעשות עם עצמו. הוא כבר החל לתכנן איך לקבור את עצמו, כשבלייז המשיך:

"פוטר למעלה... עם זין כזה! אני מבין למה קשה לך כל-כך עכשיו..."

'תאמין לי שאתה לא מבין...'

"לא הייתה לי ברירה! היית צריך לראות איך הוא התנפל עלי!" לא התאפק דראקו ואמר.

"נהנית, לפחות?" שאל בלייז, מרים גבות.

דראקו האדים פעם נוספת והסיט מבט.

ברור, שהוא נהנה...

"בסדר, אל תענה. התשובה כתובה לך על הפרצוף."

"אני לא רוצה לדבר על זה!" ענה דראקו. "בפעם הבאה שאני אראה אותו, פוטר יזכור רק את זה, שבגללי הוא הפך לבדיחה מהלכת. הוא הולך להרגיש שנאה, ולא שום דבר יותר מזה!

"ואתה?" שאל בלייז, בוחן את חברו בעניין.

"אני לא מרגיש כלום, וגם לא אמור להרגיש כלום! זה היה, בסך-הכל, סקס!" ענה דראקו בנוקשות, מנסה לשכנע יותר את עצמו, מאשר את בלייז.

ידידו נענע בראשו. "ואיפה פוטר עכשיו?"

"השארתי אותו בחדר שהוא גרר אותי אליו," משך דראקו בכתפיו, נזכר בחוסר רצון בגוף הערום שנותר שוכב בחדר ההוא. "אני חושב שזה אותו חדר-נעלם, שבו הוא אימן את הקבוצה שלו שנה שעברה."

"מעניין, לאיזה שיעור הוא יקום?"

"מצידי, שימשיך לישון כל היום," ענה דראקו בשקט, מחוויר לפתע. "בלייז!!! אני אידיוט!"

"אני יודע," ענה חברו, מושך בכתפיו.

"לך לעזאזל!" ענה דראקו, "פוטר לקח את השרביט שלי, ולא מצאתי אותו!"

"ואתה אומר לי את זה רק עכשיו?!" בלייז קפץ על רגליו, מוציא את שרביטו.

"סליחה באמת שמישהו הסיח את דעתי עם החקירה המטריפה שלו!"

"אציו השרביט של דראקו מאלפוי!" אמר זאביני, מביט לעבר הטירה. "נו, עכשיו נשאר רק לחכות."

"בוא, נלך..." קרא מאלפוי, והשניים החלו להתקדם אל הטירה בצעדים מהירים. "אני לא רוצה, שבאמצע ההפסקה אנשים יראו את השרביט שלי מעופף מעל הראש שלהם. אני מקווה, שאף אחד לא לקח אותו."

'היה לנו סקס מדהים, פוטר היה עדין ברמות, ואני סתם התרגשתי יותר מידי!' ניסה דראקו לשכנע את עצמו, מביט על הרצפה בריכוז. אבל היה משהו בהתנהגות של פוטר, שלא עזב אותו במנוחה... בראשו התנגנו שוב ושוב חלקים נבחרים מהלילה הקודם. '... אתה האדם הכי סקסי ומושך בכל בית הספר הדפוק הזה...' האמת, שזה באמת מה שדראקו חשב על עצמו, אבל שגם פוטר יחשוב דבר כזה?! זה חיזק מאוד את האגו שלו, ובצורה משונה, גם חימם את לבו.

"בלייז..." הוא החל, כשהם עלו במדרגות המובילות לטירה. דראקו החליט, בכל זאת, להשמיע בקול את השאלה שהעסיקה אותו כל-כך. "כשאנשים נגעו בפוטר הוא אמר להם הרבה שטויות. מה אתה חושב, אלה היו מחשבות שהגיעו מהתת-מודע שלו, או שזאת הייתה פשוט השפעה דל השיקוי, הוא לא התכוון לכל זה?"

"אתה באמת חושב שפוטר חושב שלסנייפ יש אף סקסי?!" החזיר בלייז שאלה, מגחך.

"ולמה לא?" קול אחר ענה במקום הבלונדיני - קול קר וקשה.

הסלית'רינים הרימו מבט בצורה מתואמת, קופאים על מקומם על חצי-מדרגה, מבטם פוגש במבטו החודר של סנייפ. היה משהו לא רגיל במראהו, אך דראקו היה עסוק מידי בדאגה לחייו, מכדי להרהר בכך.

"חיפשתם את זה, במקרה?" המשיך המורה לשיקויים, מוציא מכיסו את השרביט, שזהר, כתוצאה מכישוף האיתור של בלייז.

דראקו הצליח רק להנהן קלות בתגובה, עדיין מלא פחד מפני התגובה שידע שעוד תגיע מסנייפ.

"בפעם הבאה, מר מאלפוי, עדיף שתאבד את הראש," משך סנייפ, לא ממהר להחזיר את האבידה. "הוא, לפחות, לא יהיה שימושי למי שימצא אותו."

דראקו הושיט את ידו, מקווה לקחת את השרביט, אך המורה לשיקויים לא אפשר לו לעשות כן, מרחיק את ידו. "את השרביט תקבל בהמשך היום אצל המנהל. לאחר ארוחת הערב אתה ומר פוטר מוזמנים לשיחה אצל דמבלדור, ואני לא אתפלא לשמוע אם שניכם שוב עוללתם איזה משהו. למרות שאתה תלמיד הבית שלי..."

'תודה על התזכורת!'

"... אני לא אהיה נוכח שם, משום שאביך יגיע. הוא הבטיח לי, שהוא יטפל בכם בעצמו."

'מרלין, רק זה היה חסר לי!'

"כן, פרופסור סנייפ," אמר דראקו בצייתנות. המורה הנהן ופנה אל עבר המרתפים. 'וואו, איזה עצבני!'

והוא לא אמר כלום לגבי פילץ'. כנראה שהשרת כן סיפר לדמבלדור, אבל למה המנהל לא אמר כלום לסנייפ?

"תגיד, הוא חפף את הראש?!" קרא לפתע בלייז בשקט, מבין, סוף-סוף, מה היה שונה בהופעתו של הפרופסור.

"זה נראה שכן..."

"זה פשוט בלתי אפשרי!" בלייז אחז בראשו, "החיים שלי לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו!"

דראקו חייך חיוך עקום. גם החיים שלו לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו. אבל מסיבה אחרת...

הפרק הקודם		הפרק הבא