משחקי הרעב ה76

חשבתי שהרצח של סבא שלי הוא הדבר הכי נורא שיכול לקרות. הוא היה צריך לחכות ימים שלמים בזמן שהתנהל המשפט- שהוא ידע שיגזר לו מוות. דקות שמצטרפות לשעות ולימים ושבועות וחודשים שהוא לא יודע מתי תיהיה הנשימה האחרונה שלו, אבל שהיא מתקרבת. איך הוא לא התאבד? אני מניחה שזה מה שאני הייתי עושה. להראות שאני חיה ומתה בתנאים שלי. שאיש לא יכול לפקוד על הנשמה שלי מתי לעזוב את הגוף שלי. שאף אחד לא יכול לצוות עליי מתי לקמול ולהתרומם. אולי הוא לא האמין שזה יקרה בסוף, האמין שיחמלו עליו כדי להוכיח שהם הטובים. אולי הוא תיכנן לברוח. ואולי, אולי נמאס לו מהחיים האלה שלו אבל הוא היה חלש מדי כדי לשים להם קץ לבדו. אני מעולם לא אדע כי אני לא יכולה לשאול אותו. הוא מת.

אבל עכשיו אני כבר מבינה שכנראה המיתה שלי תיהיה נוראית יותר משלו. אני גם יודעת שזה רק עניין של זמן עד שהכל יגמר. אני  יודעת שאני צועדת לתוך מלכודת, ולמרות זה עושה את זה. אני יודעת שאמא שלי והחברים האלה שלה מחכים לנו שם. עם רורי ועילם או הגופות. הם יודעים שאננו באים. הם חזקים יותר מאיתנו, ןיש להם עוד ג'וקר- קלף לא הוגן. אני רוצה לצעוק לקברניט המשחק שיעצור את הטירוף הזה, אבל הקול שלי נשאר כלוא. כי לא אכפת לו. למה שיהיה לו אכפת? ג'ייסון חושב על דרכים להתחמק ממלחמה. לחטוף חזרה את רורי ועילם בחסות החשכה. לפזר חומר מרדים ולקחת אותם. אני יודעת שהעימות איתם הוא בלתי נמנע, גם אם אני לא אומרת בקול. אנחנו מתקרבים אליהם כדי לאסוף מידע. לא קשה לזהות את המיקום שלהם: המדורה דולקת, כמזמינה אותנו לבוא. אני לא אוהבת אש. אף פעם לא הסתדרתי עם אש. סבא היה מצביע עליה ואומר: רואה, מאדג'? הניצוץ הזה, יכול היות הניצוץ שישרוף את כל העולם עד היסוד. ואני האמנתי לו. חוץ מזה, הם מדברים בקולות רמים, ונמצאים במקום שאסטרטגית הייתי מאמינה שיהיו בו- קרוב לקרן השפע, על שפת היער כדי להשיג עצים לחימום וקרוב למקור מים. אבל אני שומעת רק את הקולות של אימי ועוד חבר אחד שלה. אני לא יודעת לאן השני נעלם. אולי הלך להביא אספקה. אולי הם פירקו את הברית. לא אכפת לי כל עוד זה אומר שהוא לא יהיה כאן להפריע לי. ג'ייסון מטפס על עץ גבוה ואז עוזר לי. אני מצליחה לזהות במטושטש את אמא שלי, מבעד לענני העשן. אני לא רואה את רורי ועילם. אולי השני, זה שלא נמצא פה, שומר עליהם? מלכודת בסיסית: הם מחכים לתפוס אותנו, מכריזים על המקום שלהם, והוא מסתתר במקום אחר עם מי שאנחנו רוצים להציל.

"מה נעשה?" אניח לוחשת. "הם לא פה."

"לא." ג'ייסון מאשר. "אבל הם בטח יודעים איפה הם."

"וזה גם בטח מלכודת," אני פולטת בכעס.

"סביר להניח. אבל אם אנחנו יודעים שזה מלכודת ומנצלים את זה לטובתינו זה כבר לא נחשב מלכודת."

אני מאבדת עניין בשיחה. אין לי כח למשחקי לשון טיפשיים. "אז מה אתה אומר, בעצם?"

"יש שתי אפשרויות בקשר לתותח שירה קודם- או שהם קשורים להרג הזה או שלא. אם לא, אז גם הם עוד לא יודעים מי נהרג. אז אנחנו יכולים להתפצל. ללכת לשם אחד ולהגיד שהשני מת, ואז בכוחות משולבים להצליח להכניע אותם בעזרת מתקפה מלמעלה- באחד על אחד הם פשוט יהיו טובים מדי ולא יהיה לנו סיכוי- ולחקור אותם איפה הם מוחבאים."

"ואם הם כן קשורים? הם ידעו שזה שקר. שזה מארב."

"אפשר להגיד שנטשנו את השני. תרדי את, תגידי שנפרדנו. שאותי לא מעניין למצוא אותם. שאת חושבת שהתותח שירה זה היה אני, שאני מת, כי כשעזבת אותי הייתי גוסס. ואז גם אם הם קשורים הם לא יוכלו להגיד שאת משקרת והם לא יחכו לתגבורת." אני נושפת בקולניות, ונחרדת מההסכמה שלי עם הרעיון המתועב הזה. אני הולכת לתקוף את אמא שלי. לחלץ ממנה בכוח את המידע איפה היא מחביאה את האח החטוף שלי. אבל אין לי ברירה אחרת. היא מנסה להרוג אותי. אני חייבת להיות האחת שתוקפת קודם.

"בסדר, בסדר." אני מדברת בלחישות עצבניות. "בסדר, אני מסכימה. אני ילך לשם." ואז אני יורדת מהעץ, ושומעת תותח יורה. ויורה. ויורה.

הפרק הקודם		הפרק הבא