עשן ומראות

תודה ל-Noa.g על התגובה (: מקווה שרג'ינה תמשיך להיות מעניינת ומרגיזה P:

פרק 17:

שלוש שנים

הארי חשש להודות בכך, אבל האמת הייתה שהוא היה מאוהב. נראה שהזמן שעבר לא העלים את הרגשות שלו כלפי רג'ינה, רק העצים אותם פי כמה וכמה, כמו קרן שמש דרך זכוכית מגדלת. בניו- יורק חשד שהוא אוהב אותה, אבל הכל היה כל כך אפל ולא יציב באותם ימים שהוא לא היה בטוח בדיוק מה הוא מרגיש ולמה. כעת, אולי בגלל שהיה פיקח, או כי היה בוגר יותר, הרגשות שלו היו בהירים וברורים.

אך תחושת ההתעלות המושלמת הזו לא נמשכה זמן רב לפני שהתערבבה בחוסר ביטחון. הם לא דיברו בימים שאחרי הפגישה שלהם, רק החליפו מכתבים קצרים בהם רג'ינה תירצה שעליה לעבוד ושאין לה זמן לפגוש אותו. הוא גולל את הפגישה שלהם בראשו שוב ושוב, מנסה להבין האם הוא עשה משהו שגרם לה להתחרק, אבל הוא לא הצליח להעלות אף סיבה להתנהגות שלה. אומנם תחילת הפגישה הייתה לא נעימה, אבל זה היה צפוי אחרי נתק של שלוש שנים, ואחרי זה הכל היה מושלם. הוא לא יכול היה לדמיין שהפגישה הזו תתנהל בצורה טובה יותר.

אחרי יומיים הוא התחיל לאבד סבלנות, ובעורך פלא היא הופיעה במשרדו באותו היום ממש בצהריים. הוא היה כל כך שמח לראות אותה שכל הרגשות השליליים התנדפו מייד, מתחלפים באושר צרוף.

היא נכנסה פנימה באי וודאות, בוחנת את החלל הצנוע בסקרנות מעורבת בחשש. היה שם מעט מאד; רק שולחן עבודה, ספה וארון ספרים אחד עמוס מזכרות ובכרכים שעסקו בהתגוננות מפני כוחות האופל. דלת אחת הובילה אל השירותים והשנייה אל חדר אחורי שם הארי תייק מסמכים וגזרי עיתונים ופיסות מידע אחרות שהוא סבר שיום אחד יהיו שימושיים. הוא בדיוק סיים לאכסן כתבה שגזר מעיתון הבוקר (זו הייתה כתבה קצרה מאד על מוגל שנרצח ביוקשייר ומשרד הקסמים הכחיש שהפשע בוצע על ידי קוסם, אפילו שכל הסימנים העידו על כך) כששמע את הדלת נפתחת.

הוא יצא מבין המדפים וחייך ברגע שראה שזו היא. היא לבשה שמלה קצרה בצבע שנהב ואחזה בארנק תואם. בעניו, שהיה רגיל לראות אותה בג'ינס, זה נראה קצת כאילו היא לובשת תחפושת. אבל לא היו לו תלונות – היו לה רגליים יפות.

"היי," הוא אמר. היא הייתה עסוקה בלהסתכל על העיתונים הגזורים שעל השולחן ולא הבחינה בו עד שדיבר. "סליחה על הבלגן."

"זה בסדר," היא השיבה בשמץ אי נוחות בזמן שהוא זרק את העיתונים המבותרים לפח. "אתה עסוק?"

"בכלל לא," הוא אמר מייד. "רוצה לאכול צהריים?"

"לא ממש," היא אמרה ואז נישקה אותו.

זה הרגיש כאילו ניצוצות מתעופפים ביניהם, והדגדוג החשמלי היה ממכר. בהניף שרביט הארי נעל את הדלת והפך את השלט שהודיע שהוא לא נמצא במשרד, ואז התפנה לחבק אותה בכוח ולנשק אותה בלהט.

"התגעגעת אלי?" היא גיחכה כנגד שפתיו.

"מאד," הוא השיב במלוא הרצינות.

היא קפאה לרגע, כנראה כי לא ציפתה לתשובה כנה. אז היא חזרה לנשק אותו, רגעים ספורים לפני שמישהו התחיל לדפוק על הדלת בעוצמה, מבהיל אותם.

"אדון פוטר?" קול גברי רועם קרא מבחוץ, "אדון פוטר, אתה שם?"

הארי הציץ בשעונו בלאות. "הוא כנראה הפגישה של השעה אחת. הוא הקדים. ככל הנראה הוא גם לא יודע לקרוא."

רג'ינה חייכה בשעשוע והתרחקה ממנו מעט. "אני צריכה ללכת."

"הרגע הגעת," הוא אמר באכזבה. כשלא נראה שהיא עומדת להשיב על כך הוא אמר, "אני רוצה לראות אותך הערב."

"אני צריכה לעבוד," היא השתמשה בתירוץ שכבר התחיל להימאס עליו. "נהיה בקשר."

הארי עשה צעד לתפוס את ידה אבל היא כבר התעתקה.

הלקוח העיקש המשך לדפוק על הדלת. ברגעים כאלה הארי התחרט על ההחלטה לא להעסיק מזכירה. הוא פתח לו רק כי לא יכול היה לסבול זאת יותר.

"אני מתנצל. בבקשה, תיכנס."

הלקוח, קוסם בשנות הארבעים לחיו שעשה מאמץ עלוב מאד להתלבש כמו מוגל, נכנס מבלי להתנצל על שהקדים ברבע שעה. להגנתו הוא נראה נסער ביותר. הארי הזמין אותו לשבת והתיישב בעצמו מאחורי שולחן העבודה שלו, פורש מגילת קלף חלקה לפניו. הוא הסתכל בפניו של האיש, שהיו חיוורות ומדולדלות, כאילו רזה הרבה בזמן קצר מאד. הוא ניסה להיזכר איך הוא אמר שקוראים לו, אך לשוא.

"סליחה, אבל שכחתי את שמך."

"ברט מורטימר," האיש פלט בעצבנות. "זה כבוד גדול, כמובן."

"מה מביא אותך לפה, אדון מוטרימר?" הארי שאל כדי לחסוך מעצמו עוד גינוני כבוד.

אדון מורטימר פצח מייד בסיפור. ברור היה שהוא התאמן עליו לפני שהגיע לשם. אשתו נעלמה לפני יותר משבועיים וההילאים של משרד הקסמים לא ייחסו לכך חשיבות, לדבריו. הארי רשם את עובדות הסיפור, כיצד גברת מורטימר התנהגה בצורה משונה במשך חודשים, נעדרה מהבית וכתבה מכתבים בלילות, אך ככל שהוא נמשך הוא התחיל להבין בדיוק במה מדובר.

"האם שמת לב לסימנים גופניים מוזרים על אשתך לפני שהיא נעלמה?" הוא שאל. "פצעים או צלקות מוזרות? כל דבר שיכול להיות קשור לקסם אפל?"

"אני לא חושב כך, לא," אדון מורטימר השיב, מהרהר. "למרות שהיא ירדה קצת במשקל..."

הארי קשקש על הקלף כדי להרגיע את עצמו מעט. זה היה הדבר השנוא עליו בעבודה שלו.

"משהו מהחפצים שלה נעלם?"

"ובכן, קשה לדעת, היו לה הרבה שמלות... אבל שמתי לב שמברשת השיער שלה לא הייתה בחדר הרחצה כשחזרתי."

"והיא לא השאירה פתק?"

"כמובן שלא! היא הרי נחטפה."

הארי העביר יד בשיערו. "אדון מורטימר, שקלת את האפשרות שאולי אשתך עזבה מרצונה?"

החיוורון בפניו של אדון מורטימר התחלף בגוון ארגמן. "איך אתה מעז!"

הארי התחיל להתנצל ולהסביר מדוע זו אפשרות סבירה הרבה יותר מאשר חטיפה על ידי קוסמים אפלים, אבל הוא לא היה מוכן להקשיב. הוא קפץ על רגליו והאשים את הארי בהתנהגות חצופה וכפוית טובה, שהרי הוא ואשתו תמכו בו והאמינו בו מההתחלה, אפילו כשפאדג' יצא במסע האשמות נגדו.

הייתה להארי מעט מאד סבלנות לדיבורים מהסוג הזה, והוא דרש מאדון מורטימר לצאת מהמשרד שלו. הוא שנא שאנשים חושבים שהוא חייב להם משהו בגלל שהיו באותו צד במלחמה או בגלל שהתלוננו לקרוביהם על היחס לו זכה בנעוריו כשלא היה משהו אחר לדבר עליו.

אדון מורטימר עזב בסערה, ממלמל תחת שפמו. הארי קילל וזרק את הקלף לפח.

למחרת הוא לקח את ג'יימי לראות את אימון הראווה של ההארפיות, ואחרי שג'יני סיימה את שיחת העידוד עם השחקניות שלה שלושתם חזרו ביחד לבית שלה בסמטת דיאגון לארוחת הערב. במהלך השנים היא אימצה שלא במודע את הנטייה של אימה לרצות להאכיל אותו בכל הזדמנות אפשרית.

"היא גאונה," היא אמרה לאחר שהשתלטה על הניסיון של הארי לבשל בזמן שהייתה במקלחת.

"מה?" הארי התפלץ. הוא התלונן באוזניה על ההתעלמות של רג'ינה כדי שתיקח את הצד שלו, לא את שלה.

ג'יני הייתה היחידה שהכירה את הסיפור המלא שלו ושל רג'ינה. רון והרמיוני ידעו רק שהם היו ביחד, ונפרדו כשהוא חזר לאנגליה. הוא סיפר לה את כולו מעט אחרי שהשלימו סופית; הם בילו את הלילה בקדוש מנגו כשלג'יימי היו עבעבועות דרקון קשות, ומצאו את עצמם משתפים את סודותיהם הכמוסים ביותר. הוא אפילו סיפר לה שאימה של רג'ינה הייתה אוכלת מוות, לאחר שהשביע אותה לא לספר לאיש. אף אחד אחר לא היה מבין.

"מה ששמעת," ג'יני החזירה, טועמת את המרק.

"היא מנסה להתעלל בי!"

"לא שאני לא חושבת שזה מגיע לך, אבל לא נראה לי שזה המצב. אתה לא מבין שהיא מושכת אותך ברצועה? היא גורמת לך לרצות אותה כל הזמן."

הארי לא היה מסוגל להסכים איתה. "לא. זה לא מתאים לה. היא עוד כועסת בגלל מה שקרה, היא מענישה אותי."

"אל תהיה אידיוט," ג'יני החזירה, עורכת את השולחן בהינף שרביט. "זה ברור שהיא עדיין אוהבת אותך. אתה חושב שהיא במקרה טיילה ליד הבית שלך באותו היום? היא הלכה לשם כדי לראות אותך."

הארי לא ידע מה לחשוב. הייתה אמת בדבריה של ג'יני, כמו תמיד – הוא אפילו לא תהה מה רג'ינה עשתה בחוף מרוב שהוא היה שמח לראות אותה. וככל שחשב על זה יותר, ככה הוא הבין שרג'ינה השתנתה הרבה בשנים האחרונות, והוא כבר לא ידע מה מתאים לה או לא מתאים לה לעשות.

הוא ניסה להישאר כמה שיותר מאוחר אחרי ארוחת הערב, גם אחרי שג'יימי הלך לישון, עד שפיהוקיה של ג'יני עוררו בו רגשות אשם. היא ליוותה אותו אל הדלת והוא כבר ירד במדרגות אל הרחוב כשהיא קראה לו.

"תהיה זהיר."

"על מה את מדברת?" העבודה שלו הייתה מסוכנת מידי פעם, אבל לא התאים לג'יני להעלות את זה בלי סיבה.

"היית במקום אפל בפעם האחרונה שהייתם ביחד," היא אמרה משום מקום. "אל תחזור לשם."

היא ניסתה להזהיר אותו לא לחזור לשתות. הוא אמר לה בחיוך שלא תדאג והלך. בתוך תוכו התנהל קרב בין שני קולות, אחד שאמר שהיא סתם מגזימה, והשני שאמר שיש יותר אמת בדבריה משהוא היה רוצה להודות.

האפשרות לחזור הביתה הייתה מסוכנת. הוא לא חשב שכדאי שיהיה לבד בשקט הכפרי באותו הרגע, המחשבות שלו היו יכולות להחריש אותו. במקום הוא החליט לעשות סיבוב בעיר, אולי לעיין בספר שהרמיוני המליצה עליו באיזה חנות ספרים ולקנות כמה מצרכים. העיקר לא להיות לבד עם המחשבות.

הוא הלך זמן ממושך בלי מטרה, עד שהתחיל להיות מאוחר והרחובות התרוקנו מאנשים עובדים והתחלפו בבליינים. הוא החליט שילך עד המכולת שבסוף הרחוב ויחזור הביתה. במהלך ההליכה הבחין בפאב שהתחיל להתמלא אנשים, אז הוא עבר לצד השני של הרחוב. הוא הלך עוד כמה דקות עד שחלף על פני מסעדה בעיצוב מודרני עם חלון זכוכית גדול בחזיתה.

האור בפנים היה מעומעם, אז כשחשב שראה את רג'ינה אמר לעצמו מייד שהוא רואה את מה שהוא רוצה לראות. אבל במבט שני זו ללא ספק הייתה היא. הוא נעצר והסתכל, לא מאמין למראה עניו; היא ישבה בשולחן פינתי ושוחחה שיחה רצינית עם גבר בחליפה.

מונע על ידי סקרנות ושמץ קנאה, הארי נכנס פנימה בלי לחשוב פעמיים.

*

רג'ינה הייתה רגילה ללקוחות שמאחרים. האנשים איתם סחרה לפעמים התקשו לחמוק מחובות חייהם ההגונים כדי להגיע בזמן לפגישה מפוקפקת, או שהרגישו צורך לתצפת עליה לפני תחילת הפגישה. לפעמים הם פשוט מתו לפני שהספיקו להגיע.

הפעם הייתה לה תחושה שמדובר באפשרות השנייה, כי גבר גדול שישב על הבר כלל לא ניסה להסתיר את העובדה שהוא בוחן אותה. היא אזרה כוח רצון כדי לא להדליק סיגריה. עישון סיגריות לא היה מקובל אצל קוסמים, והיא לא רצתה לפתח אף מאפיין שיבליט אותה. היא עשתה מאמץ גדול להיראות כמו אישה ממוצעת ככל האפשר, ולא הייתה נותנת להרגלים שלה להרוס את מה שבנתה.

היא המתינה זמן ארוך מאד, אפילו שכבר התחילה לאבד את סבלנותה. לפי הבנתה בריטים היו אמורים להיות דייקנים. מחשבתה שוב נדדה אל הארי, והיא נזפה בעצמה בכל פעם, מחזירה את עצמה אל המציאות. יהיה לה את כל הלילה להיקרע בין הרצון להיות איתו ובין הפחד שיגלה את הסוד שלה, אסור היה לה לתת לזה להוציא אותה מריכוז.

לבסוף הוא הגיע, באיחור של ארבעים דקות. הוא לבש חליפה מוגלגית יקרה מאד, שלא התאימה למקום וגררה אליו מבטים. נראה שקוסמים אף פעם לא באמת יבינו איך מוגלגים צריכים להתלבש.

הוא התיישב מול רג'ינה מבלי לומר דבר והזמין משקה. הוא היה מטופח מאד, אבל רג'ינה הבחינה בניחוח לא נעים שנדף ממנו, למרות הבשמים – ניחוח שהיא למדה לאפיין עם רוקחי שיקויים.

"הבאת את זה?" היא אמרה, מבינה שהוא לא מעוניין להעמיד פנים שהם סתם שני אנשים שנפגשו לארוחה.

הוא הוציא מבטנת הז'קט שלו קופסא תמימה עטופה בנייר מבריק, עם סרט של מתנת יום- הולדת. היא השתוקקה לחטוף אותה מידו הרכה והלא- מיומנת ולברוח משם, היא הייתה מסוגלת לגבור עליו, אבל המחשבה על שומר הראש שלו ליד הבר עצרה אותה.

היא הוציאה מהתיק חבילה משלה, גדולה יותר אבל עטופה גם כמתנה.

"יום הולדת שמח," היא אמרה לו והם החליפו ביניהם את החבילות. הוא לא נראה מעוניין לקחת חלק בהצגה, קורע מייד את העטיפה, לא מתעניין במלצרית שהגישה לו את המשקה. רוב הקוסמים שרג'ינה פגשה ראו את המוגלגים כיצורים טיפשים שלא הבינו מה קורה סביבם, והיא אהבה לנצל את זה לטובתה כשהייתה יכולה.

הוא חשף ספר כרוך בעור שחור וסגור באבזם מתכת. חיוך שבע רצון עלה על פניו. רג'ינה פתחה את החבילה שלה בזריזות, חושפת קופסא בתוכה נח בקבוק זכוכית קטן עם נוזל עכור. הוא נראה בדיוק כמו שיקוי הפולימיצי שהוא רקח מולה במעבדה שלו שבוע לפני כן, אבל באותה מידה היה יכול להיות מים עם בוץ. היא עצמה לא ידעה להבדיל, אבל היא לא התכוונה לתת לו לדעת את זה, לכן היא שמרה על פנים חתומות.

אך הרוקח לא התעניין בתגובתה; הוא בחן את עמוד השדרה של הספר בעניים חמדניות. רג'ינה פתחה את הפקק של הבקבוק והריחה את תוכנו בזהירות. הוא היה מצחין, אבל גם זו לא הייתה ערובה שהוא אמיתי.

"הוא פחות עבה ממה שציפיתי," הרוקח מלמל לעצמו.

"פתח אותו," היא אמרה לו בקול חלק, "אתה לא רוצה להיות בטוח שהוא אמיתי?"

הוא נפל בפח. הוא פתח את האבזם ופרש את הספר בתנועה כמעט תיאטרלית. החיוך נמחק מפניו לנגד עיניה.

"הוא ריק!"

לפקודתה האילמת של רג'ינה הוא נהדף לאחור והתרסק על הרצפה. היא זרקה את הבקבוק לתיק שלה, קפצה על רגליה, נתנה לו בעיטה כדי שישחרר את אחיזתו בספר, חטפה אותו מידיו ובתנועה כמעט בלתי נראית של שרביטה יצרה ענן בלתי- נראה של קסם סביבו. אז היא רצה לשירותים. עובדי המסעדה מיהרו אל האיש כדי לעזור, וברגע שהתקרבו נשתלה בראשם המחשבה שהוא עובר התקף קשה ומסוכן, ושהם צריכים להחזיק אותו כמה שיותר בכוח כדי שלא יפגע. כשהיא הציצה מעבר לכתפה ראתה שהמולגים חוסמים את דרכו של שומר הראש, בעוד הרוקח צועק עליהם שישחררו אותו.

היא הטמינה בתיקה את הספר יקר הערך, גלאי שקרים אמין ומתוחכם במיוחד שקיבלה מיוליוס במתנה, נכנסה לשירותים והתעתקה מתוך תא ריק. אך תחושת הניצחון שלה לא נמשכה יותר מכמה שניות; היא הופיעה במסדרון שמחוץ למטבח במסעדה, כלל לא המקום אליו התכוונה להגיע.

היא קיללה. היא ידעה שיש לחשים שיכולים למנוע מאנשים להתעתק, אבל עד אותו היום לא נתקלה באחד כזה. שומר הראש עמד מאחוריה, ובאפלוליות במסדרון היא שמה לב בפעם הראשונה שמשהו מוזר לגביו. העור שלו נראה מעט כמו שעווה, כאילו הוא עוטה מסכה דמוית עור אדם.

ברגע הבא משהו חסר צורה התפרץ דרך עניו ונורה לעברה, מותיר אחריו שלד של עור. היא נצמדה לקיר בזריזות והוא פספס אותה. היא שלחה קללה אלימה אבל הוא שינה את צורתו והיא פגעה בקיר מאחוריו. הוא התנפל עליה שוב אבל פגע במקום במגן שהציבה סביבה, נדבק אליו, ומבפנים רג'ינה ראתה שהוא מן תמנון שחור עצום שיכול לשנות את צורתו.

המגן שלה נסדק. היא הטילה קללה עוצמתית כדי למנוע ממנו לקרוס לתוכה והצליחה להצמיד את היצור לקיר הנגדי. הוא לא וויתר, חוזר למתקפה נוספת. היא עמדה להשיב מלחמה כשרשת זהובה נורתה ולכדה את היצור בתוך כדור זוהר.

המחשבה הראשונה שעברה בראשה של רג'ינה הייתה שזה יוליוס, אבל היא אפילו לא הייתה קרובה – זה היה הארי.

היא בהתה בו בשילוב של הקלה, בלבול וכעס. הוא דקר בשרביטו את האוויר והאיר רשת בלתי נראית שהקיפה אותם. הרשת נשברה ונעלמה, ולפני שרג'ינה הספיקה להגיב הארי לקח את ידה והתעתק.

הם הופיעו בסמטה לא מוכרת.

"אתה עוקב אחרי?" רג'ינה התרגזה.

"זה קצת קשה, כשאני לא יודע איפה את גרה או מה את עושה כל היום," הוא החזיר לה באותו הטון. היה חשוך והיא לא ראתה הרבה מלבד מתאר גופו והברק על משקפיו. "ראיתי אותך דרך החלון."

כעסה הצטנן מעט. באמת לא הייתה לו דרך לדעת מה היא עושה. נראה שכנגד כל הסיכויים, הוא באמת היה שם במקרה. זה גרם לה לחשוב, לא בפעם הראשונה, על מה שפרימרוז נהגה לומר – אין כזה דבר צירוף מקרים, רק גורל.

"תודה," היא אמרה, למרות ששנאה את זה שהוא עזר לה. הוא נתן לה חיוך קלוש בחשכה, מעט מפויס יותר, אך עדיין מתוח ולא לחלוטין כנה. "מה היה הדבר הזה?"

"אני חושב שזה היה משנה צורה," הוא השיב. "הם די נדירים. הקוסם הזה בטח מסוכן."

"לא, הוא רק התעשר מאד מאז שהתחיל לסחור בשיקויים לא חוקיים," רג'ינה אמרה, מוודא שהבקבוק לא נשבר בזמן הקרב.

"את לא אמורה לעצור אותו?"

רג'ינה הבינה שדיברה יותר מידי. הנוכחות שלו גרמה לה להיות שאננה.

"אין לי סמכות פה," היא ענתה.

הארי השמיע צליל של הבנה, למרות שהיה ברור שהוא מבין שהיא מסתירה ממנו משהו. בדיוק מזה היא חששה. אולי זו הייתה טעות איומה לחזור לקשר איתו ולתת לרגשות שלה להשתלט עליה.

"אז מה בדיוק את עושה פה, אם אין לך שום סמכות?" הוא שאל בשמץ ארסיות, דוחק אותה לפינה.

"אמרתי לך, אני לא יכולה לדבר על זה," היא החזירה בעצבנות.

"בסדר. אני אפעיל את הקשרים שלי במשרד הקסמים – "

"לא," היא אמרה מייד, ואז קיללה אותו, יודעת שחשפה את עצמה.

היא תפסה בחולצתו. הוא נמתח – רק בדיעבד היא הבינה שזה נראה כאילו היא עומדת לנשק אותו או להכות אותו – והתעתקה. הם הופיעו מחוץ לבית של הארי בלונדון.

הארי כנראה הבין שהיא רוצה לדבר, כי הוא לא שאל שאלות בזמן שהכניס אותה פנימה. היא הרגישה רגועה הרבה יותר כשהיו בפנים. הבית מצא חן בעיניה מאד, למרות שלא ידע להצביע בדיוק על הסיבה למה. היא רצתה להאמין שהוא הזכיר לה בית נשכח בו גרה בילדותה המוקדמת.

הארי הציע לה לשתות והיא סירבה בנימוס. מאז ומתמיד הכעיס אותה שהוא טוב אליה אפילו כשהיא פוגעת בו, ועכשיו זה גרם לה לשנוא את עצמה במיוחד. הם נכנסו לטרקלין, שהיה קריר למרות שבחוץ היה חם, והאש באח נדלקה כאילו קראה את מחשבותיה של רג'ינה. היא התיישבה על הספה שמול האח והארי התיישב בכורסא סמוכה. היא חשבה בחמיצות על היום בו ביקרה אותו במשרד שלו, ואמרה לעצמה שהיא לא יכולה להאשים אותו שהוא לא רוצה להיות קרוב אליה, כי היא רק תרחיק אותו.

"תגידי את האמת," הוא אמר פתאום, "את מנסה להחזיר לי על ניו- יורק?"

"לא," היא טענה והשתתקה. היא רצתה שידברו אבל לא היה לה מושג מה לומר.

"אז למה את נותנת לי יחס כזה? אני לא מצליח להבין." המבט שלו סנוור אותה והכאיב לה. הוא שיקף את כל מה שהרגיש בבהירות ובלי רחמים, בלי פחד – זה היה כמו להסתכל הישר לתוך השמש.

לא היו לרג'ינה מילים. היא הרגישה שהשיחה שלהם במעצר במועצה של ניו- יורק חוזרת על עצמה, וזה מילא אותה אימה שעוד יותר לא אפשרה לה להביע את עצמה.

"למה רצית להתקרב אלי, רק כדי להרחיק אותי שוב – ?"

"לא הכל סובב סביבך," היא התפרצה, ומייד התחרטה על כך. "אני מצטערת..."

אבל זה היה מאוחר מידי. הארי וויתר עליה שוב. היא ראתה זאת בעניו כשקם ופנה לכיוון הדלת, שהיא אכזבה אותו שוב...

"הרגתי את פרימרוז."

הוא נעצר בחצי הדרך אל הדלת והסתובב לעברה. בהתחלה הוא נראה כאילו הוא מנסה להבין אם שמע נכון, אבל הדרך העיקשת בה היא החזיקה את מבטו כנראה שכנעה אותו. ואז הוא נראה מבולבל והמום.

רג'ינה הרגישה שהיא מתחילה לרעוד. היא אף פעם לא אמרה את המילים האלה בקול, רק לעצמה בלילות, כשניסתה להרגיל את עצמה בעובדה שהיא מהלכת בעולם כרוצחת.

הארי לא אמר כלום, רק עמד שם. פחד נורא השתלט עליה. היא ידעה שהוא יגיב ככה, שהוא יגעל.

"זאת הייתה תאונה," היא שמעה את עצמה מדברת כאילו ממרחק רב, קולה גבוה. "בהתחלה היא קראה את המחשבות שלי. לא יכולתי להילחם בזה, היא ראתה הכל. ואז היא החליטה שאני צריכה להרוג אותך..." היא אפילו לא שמה לב שהיא עצמה את עיניה – הרגעים התגלגלו שוב מול עיניה כאילו היא חווה אותם שוב. "היא הטילה עלי אימפיריוס. אבל הצלחתי להילחם בזה, וזה גרם לי להרגיש שאני חזקה, שאני יכולה לנצח אותה. כל כך כעסתי..." היא לא הבחינה שהוא התיישב לצידה, היא רק ידעה שהוא מחבק אותה. היא בקושי נשמה. "אני לא זוכרת איך זה קרה... היא פשוט שכבה שם..."

"זה בסדר," הוא אמר באוזנה בקול עמוק, והסכר שבתוכה קרס. היא פרצה בבכי חזק וחסר שליטה, כמו שלא בכתה מאז שהייתה נערה צעירה. האשמה, הפחד והבדידות שהצטברו במשך שלוש שנים התפרצו החוצה בבת אחת. אם לא הייתה מוצאת את הארי שוב אולי הייתה מחזיקה אותם נעולים בפנים לנצח, כי היא לא חשבה שיכול להיות עוד מישהו בעולם שיגרום לה להרגיש כל כך בטוחה שתרשה לעצמה להיקרע ככה בפניו.

בשלב מסוים כנראה נרדמה, או שאיבדה את ההכרה מחוסר היכולת לנשום. כשהיא התעוררה היא שכבה על הספה, מכוסה שמיכה, ראשה על חזהו של הארי. הוא ישב- שכב שעון על מסעד הספה, בוהה בתקרה. היא הסתכלה בו מזוית עינה, מנסה להבין על מה הוא חושב.

כששם לב שהיא התעוררה העלים את המבט המהורהר מפניו והידק את זרועו שהייתה כרוכה סביבה. היא לא ידעה איך לבטא את כל מה שהרגישה כלפיו, היא אז נישקה אותו. הוא נישק אותה בחזרה, מבהיר שהוא לא מאשים אותה ולא כועס עליה, ושהוא מבין, מבלי שתצטרך לומר דבר, מדוע לא הייתה מסוגלת לספר לו את האמת בתא המעצר.

"מה קרה אחרי זה?" הוא שאל בקול מהוסה בסיום הנשיקה.

היא הניחה את ראשה בחזרה על חזהו. תחושת הביטחון הייתה ממכרת, והקשתה עליה לחשוב מה היא צריכה לומר.

"המועצה עשתה איתי עסקה. הם לא שלחו אותי לכלא בתנאי שאני אעזור להם לתפוס את כל מי שעבד עם פרימרוז. אני מתחזה אליה."

"מישהו ממשרד הקסמים יודע על זה?"

"כמעט אף אחד לא יודע, אפילו במועצה. אם משרד הקסמים יגלה מה אני עושה אני יכולה ללכת לכלא."

"בגלל זה התחמקת ממני? פחדת שאני אחשוף אותך?"

"לא," היא הודתה בכנות, בוהה לתוך האש. "פחדתי שאני לא אצליח להמשיך לשמור ממך את הסוד הזה. ושאם תגלה תשנא אותי."

"אני לא יכול לשנוא אותך," הוא אמר לה בקול עדין. "לפעמים את מוציאה אותי מדעתי, ובכל זאת... אני אוהב אותך." היא נמשכה באלימות מתוך הנמנום החמים שקולו השרה עליה, ולא ידעה אם היא שמעה נכון. "את לא חייבת לומר את זה בחזרה. אבל את צריכה לדעת שזו האמת, ושאת לא צריכה לפחד לספר לי את האמת."

גופה נרפה מעט. היא חיבקה אותו הכי חזק שיכלה, הכי חזק שהיא אי פעם חיבקה מישהו. מהיום שנפגשו הוא שם לו למטרה לעזור לה ולהגן עליה. גם היא עמדה להגן עליו בכל מחיר, גם אם הוא לא היה מודע לכך, וגם אם זה אמר שהיא צריכה להסתיר ממנו את האמת.

הפרק הקודם		הפרק הבא