הצייד

כמו שהבטחתי, עוד פרק לפאנפיק, שאותו אעדכן לעתים קרובות יותר.

הפעם, דירוג הפאנפיק מתאים במיוחד למה שיהיה בפרק זה. ראו הוזהרתם.

 נקודת מבט-רייצ'ל

אם הייתה לרייצ'ל תחושה טובה לאחר הניצחון הקטן של קבוצתה, כל זה נמחק כאשר ראתה את טראק בן השלוש-עשרה רץ לתוך מקום המחבוא של הקבוצה.

"רייצ'ל!" הוא צעק, מתנשף.

כמה קוסמים הביטו בו בהשתאות כאשר רץ אל הקבוצה.

"טראק?" היא ניגשה אליו ואחזה בכתפו. 

"מה קרה?"

"זה ג'ון-הוא..." טראק התנשף.

"הוא מה, טראק?" שאלה רייצ'ל, שהתחילה לדאוג-אין ספק שמשהו רע קרה.

"הוא נחטף!" צעק טראק.

"מה??" שאלה רייצ'ל ואחזה ביד השנייה בכתפו האחרת, פניה התקשחו.

"מי חטף אותו? למה?" שאלה, למרות שהתשובה הייתה די ברורה כשלעצמה.

"מוגל... התקיף אותו...הוא לא שם לב אלי, אז ברחתי..." דמעות החלו ניגרות בעיניו.

"אני מצטער."

"זה בסדר." אמרה רייצ'ל.

"אנחנו נחזיר אותו, אני נשבעת." מילמלה.

"זה היה מוגל אחד?" שאלה את טראק.

"כ..כן." הוא אמר.

"אתה מוכן להראות לי איפה היה המקום בו הוא נחטף?"

"כן, כמובן." אמר טראק.

בדיוק כשהתכוונו ללכת, פנה אליהם לוקאס.

"מה יש?"

"ג'ון נחטף. אני הולכת לשחרר אותו."

"מה?" שאל לוקאס.

"כן, אז אני חייבת ללכת, כל דקה שאנו נשארים כאן ג'ון נמצא בסכנת חיים."

"אני גם אבוא." אמר לוקאס, בהתלהבות יתרה לטעמה של רייצ'ל. 

"אני יכולה להתמודד עם המוגל לבד." אמרה רייצ'ל, שהחלה ללכת במהירות לעבר המקום שטראק הנחה אותה.

"אני יודע. אבוא רק למקרה..שהמצב ישתבש."

רייצ'ל נשמה עמוק.

"בסדר, אין לי כוח להתווכח איתך על זה עכשיו. פשוט בוא אם אתה רוצה."

"זה כאן." אמר טראק כשהגיעו למקום.

רייצ'ל פנתה לראות את הקרקע. שרביטו של ג'ון נותר שם, וסימני גלגל עגלה נראו באדמה.

"לקחו אותו בעגלה." אמרה רייצ'ל ורצה במהירות אחרי הסימנים.

"לך חזרה למקום המסתור." אמר לוקאס לטראק לפני שהחל לרוץ גם הוא בעקבות רייצ'ל.

"אבל-" טראק אפילו לא הספיק לחלוק על דעתו, וכבר לוקאס רץ גם הוא.

רייצ'ל רצה במהירות אחרי סימני העגלה.

היא כבר איבדה יותר מדי חברים ואנשים יקרים ללבה.

היא לא תאבד עוד אחד.

נקודת מבט-ג'ון

כאשר ג'ון, התעורר, הדבר היחיד שראה היה את פנים אחורי העגלה שבה חטף אותו המוגל.

הוא הרגיש את הטלטלות של העגלה ושמע את נהירות הסוסים המובילים אותה.

הוא חייב לצאת מכאן.

כאשר הכרתו חזרה אליו במלואה, הוא התחיל לבעוט בדלת של אחורי העגלה.

"מה זה?" הוא שמע את המוגל צועק.

זה בדיוק התגובה שג'ון ציפה לשמוע.

הוא בעט עוד יותר חזק בעגלה.

המוגל עצר את העגלה ויצא לאחורי העגלה כדי להשתיק את ג'ון.

"תהיה בשקט, קוסם מטונף!" הוא צעק על ג'ון והטיח את אגרופו על דלת העגלה.

ג'ון בעט חזק יותר.

"אתה לא רוצה שאכנס להשתיק אותך!"

אולי זה בדיוק מה שאני רוצה חשב לעצמו ג'ון.

ג'ון בעט שוב, והמוגל התעצבן.

"אין בעיה, חלאה!" הוא אמר ופתח את דלת העגלה.

ישר כשפתח, התנפל עליו ג'ון,הוריד אותו לקרקע והמטיר עליו אגרופים בזה אחר זה.

המוגל נאנק, ג'ון ראה שהוא חסון, וחזק קצת יותר מג'ון עצמו.

המוגל ניסה להגיע לסכינו שהיה על הקרקע, וג'ון הרחיק אותו בבעיטה, אך היה בזה די כדי שהמוגל יפתח בהתקפה משל עצמו. הוא התגלגל, ומקומותיהם התחלפו. כעת היה המוגל זה שהטיח אגרופים בג'ון בעוד ג'ון מנסה לחסום את אגרופיו.

ראשו נחבט בקרקע מספר פעמים, דם זלג משפתו, הוא הרגיש שאפו נשבר ומדמם, התחיל לכאוב לו הראש במידה מסוכנת.

היה לו קל יותר אם היה מוותר, מניח לכאב לחלוף.

אך בעיני רוחו עלתה תמונה של רייצ'ל, עיניה הירוקות נחושות מאי פעם, צועקת לו, אומרת לו שהוא מסוגל.

ג'ון צעק.

בפעם הבאה שהמוגל הנחית עליו אגרופים, ידו של ג'ון עצרה את האגרוף ואת השני, המוגל הביט בו בזעם והלם.

"לא אפשרי..."

ג'ון חבט במוגל בברכו, המוגל התגלגל אחורה וג'ון בעט בו היישר בחזה.

המוגל נפל אחורה.

"תוותר." אמר ג'ון והרים את אגרופיו.

"אני לא רוצה להרוג אותך."

המוגל זע מאחוריו, בגדיו השחורים מלוכלכים מדם.

"אבל אתה יודע מה..." אמר המוגל, וג'ון לא שם לב לסכין שלקח המוגל מהקרקע.

"אני כן!"

המוגל הסתער, וג'ון התכופף במהירות, הסכין ננעץ בכתפו.

ג'ון פלט נהמה, המוגל סובב את הסכין וג'ון צעק.

המוגל הוציא את הסכין כדי לדקור את ג'ון שנית, אך ג'ון העיף את הסכין מידו, הנחית על פניו של המוגל אגרוף, המוגל נחת על הרצפה וג'ון הסתער עליו.

הוא השתמש בשתי ידיו המגואלות בדם והידק אותן סביב צווארו של האיש.

המוגל נאנק, נתן אגרופים מהירים לפניו של ג'ון, אך זה, בתגובה, הידק את אחיזתו.

האיש, בניסיון נואש, ניסה להסיר את ידיו של ג'ון מצווארו אך ללא הועיל, ידיו נשארו מקובעות על צווארו.

ג'ון המשיך לחנוק אותו, עיוור מכעס וכאב, לחץ את אצבעותיו בחוזקה לגרונו של המוגל וידיו המשיכו להיכרך סביב צווארו, עד שידיו של המוגל הפסיקו להתנופף, עד שגופו נרגע והוא פלט מפיו את נשימתו האחרונה.

ג'ון פנה אחורה מגופתו של האיש, מועד בעוד ראשו מפעם בכאב. 

ג'ון הסיט את מבטו, אך אפילו זה לא היה יכול לבטל את העובדה המזוויעה שהתחיל ג'ון לקלוט במוחו.

הרגתי בן אדם.

לא היה אכפת לו שהאיש היה מוגל שתיעב את הקוסמים, לא היה אכפת לו שכל שאיפותיו של האיש היו לראות את ג'ון וחבריו נשרפים על המוקד, כעת ראשו היה מלא באבל על האיש שזה עתה הרג.

האם הייתה לו אישה, ילדים? האם אשתו מחכה בבית לבעל שמעולם לא יגיע? אם ההורים מצפים שבנם יחזור כל רגע, לא יודעים מה קרה לבנם? האם ילדיו מחכים לו בבית, משוכנעים שיגיע ולא יבינו מה קרה כאשר הוא לא יחזור?

כוחו של ג'ון הלך ונחלש, הוא רק רצה למות, לגמור עם זה.

אך כעת רייצ'ל הופיעה מולו שוב, מעודדת אותו, תומכת בו.

תילחם. אל תוותר.

ג'ון המשיך וכשל בעקבות סימני הגלגלים, דם זולג מכתפו הפצועה ועינו הימנית נפוחה וסגולה למראה, חום הצהריים כמעט והכריע את גופו, ראשו כואב בכל צעד ובחלקים רבים בפניו היה דם. ג'ון המשיך לכשול לעבר הסימנים עד שראה שתי דמויות מוכרות.

רייצ'ל ולוקאס.

כאשר רייצ'ל ראתה אותו, נפערו עיניה.

"ג'ון, מה...?"

חברתו רצה אליו וחיבקה אותו.

 לא הגיע לו שיחבקו אותו. לא מגיע לו כלום,ובעקבות מחשבה זו הוא איפשר לעצב שבתוכו לפרוץ.

דמעות החלו יורדות מעיניו.

"רייצ'ל, אני..אני מפלצת!" הוא צעק, בכה, כמו תינוק. הוא לא רצה שרייצ'ל תראה אותו כך.

אבל אפילו כשסיפר לה מה קרה, רייצ'ל חיבקה אותו, אמרה לו מילים טובות, מילים שאמורות להרגיע אותו,אך הן לא יכולות לשנות שאת זה שג'ון הפך למישהו שהוא אף פעם לא היה רוצה להיות.

רוצח.

"המלך צ'אק, מלך אמריקה הצפונית מודיע כי ציד הקוסמים הוכתר כהצלחה, הרבה אנשים יצאו לצוד אותם,במיוחד בסיילם."

צ'אק חייך לעצמו.

אפילו אחרי הדיווחים על מרד של קוסמים, צ'אק היה בטוח שימחץ אותם כמו שמוחצים נמלה, הם לא יהוו איום עבורו.

וציד הקוסמים מתנהל טוב מתמיד.

בקצב זה, צ'אק בטוח שלא עוד זמן רב ההרג יגמר, ושבקרוב תהיה מה שלקוסמים תבשר מוות וכאב.

הכחדה של עם.

הפרק הקודם		הפרק הבא