מארק

"כולם מכירים את שמי עכשיו, אבל משהו בזה עדיין מרגיש מוזר, כמו להסתכל במראה, להציב את עצמך ולראות מישהו אחר.

והכל לא אותו הדבר עכשיו. זה מרגיש כאילו כל חיינו השתנו. אולי
כשאהיה מבוגר- הכל יירגע, אבל זה הורג אותי עכשיו.

מה אם היה לך הכל, אבל אף אחד להתקשר אליו? אולי אז היית מבין אותי.
כי לי יש הכל. אבל אף אחד לא מקשיב. וזה רק פ****ג בודד.
אני כל כך בודד... ב-ו-ד-ד.

כולם יודעים את העבר שלי עכשיו, כאילו שהבית שלי תמיד היה עשוי זכוכית.
ואולי זה המחיר שאתה משלם עבור הכסף והתהילה בגיל צעיר.
וכולם ראו אותי חולה, וזה הרגיש שאף אחד לא התעסק עם הזבל. הם מתחו ביקורת על הדברים שעשיתי כילד אידיוט. 

מה אם היה לך הכל, אבל אף אחד להתקשר אליו? אולי אז היית מבין אותי.
כי לי יש הכל. אבל אף אחד לא מקשיב. וזה רק פ****ג בודד.
אני כל כך בודד... ב-ו-ד-ד.
אני כל כך בודד... ב-ו-ד-ד." (ג'סטין ביבר)

מארק פקח את עיניו. מבין חרכי התריס נמרחו קווי אור קצרים.

הוא שלח את ידו, ואחז בשרביטו כדי שיפסיק לצלצל.

על השידה שליד מיטתו הייתה מונחת מראה. הוא הרימה, וסקר בעיון את בבואתו הישנונית.

מתחת לפרצוף הכרית שלו, היה כתוב משהו בטוש, הוא מיקד את עיניו המכוסות דוק שינה וקרא:

"אם אתה רואה את עצמך ולא רואה אחרים- אחרים לא רואים אותך. ואם אתה רואה אחרים- הם רואים אותך."

הוא שמט את המראה חזרה על השידה.

צללית חסמה את החריץ שבין הדלת לקיר, ודרכו צפו בו זוג עיניים.
הוא הסתובב באחת, והביט היישר אליה. הצללית נעלמה. גם העיניים.

"אמא?"

הצללית חזרה בהיסוס, הדלת נפתחה באיטיות.

"למה את מתחבאת? את כתבת את זה?"

אמא נכנסה לחדר והדליקה את האור.

"אני מתחבאת כי אני לא יודעת. אני לא יודעת מה תהיה התגובה שלך, השתנית כל כך! אני לא יודעת מי אתה!"

היא לא בכתה, אבל פניה היו מלאי רגש. וזה לא היה שמחה...

"מה זה אמור להביע?"

הוא הצביע על המראה. יצא לו קול תוקפני בלי שהתכוון.

אמא לא נרתעה. היא נכנסה יותר פנימה ונשענה על הקיר.

"זה אומר שאם אתה מסתכל רק על עצמך, ואתה לא רואה אחרים, הם גם כן לא רואים אותך..."

מארק קטע אותה:
"הם רואים אותי! עובדה! את רואה כמה אנשים מחזרים אחר פתחי לבקש חתימה?!"

"אתה באמת חושב שזה בגלל שאכפת להם ממך? הם מקבלים ממך חתימות בשבילך? ממש לא! 

זה בשבילם! הם מנצלים אותך כאמצעי להשיג את מה שהם רוצים. אבל ברגע שתרד, אף אחד לא
יסתכל עליך! ועם היחס הזה, הם רק ישנאו אותך!
ובקצב הזה, כשאתה מתנהג כך, סביר להניח שהירידה שלך קרובה, כי אתה לא נותן להם את מה שהם רוצים!"

"ולמה אמור להיות אכפת לי אם אכפת להם ממני או לא? אני לא צריך אותם!"

"באמת? אתה לא צריך אותם? אתה מרגיש ככה כי הם רוצים אותך ומחפשים אותך. בלעדיהם לא היה לך כבוד, ולא מעריצים. ואל תשכח שאת כל זה התחלת בגלל כמיהה לכבוד. כי זה היה חסר לך!
אדם צריך את זה! ואדם צריך גם חֶברה!"

"נו, אדם צריך את זה, אז אני עושה מה שצריך!"

"לא. גם בכבוד יש סוגים. וגם כבוד חיובי צריך לבוא במידה, ואסור לראות בו את התכלית."

מארק מולל את קצה השמיכה באצבעותיו, והביט בה בריכוז.
"מה אתם רוצים ממני? למה אתם ככה?"

"כי אנחנו רואים למה הפכת."

הוא הרים את עיניו והביט בה
"לֶמה?"

"למפלצת."

"אבל גם לפני שניצחתי הייתם ככה!"

"כי ידענו שזה יקרה!"

"איך?"

"בגלל הגישה."
מארק קם. ואז שינה נושא. "על פי "משל המראה:" אבל אם אני רואה, אז אני לא רואה את עצמי!"

"אתה צודק, חשוב מאוד לראות את עצמך, אבל לא באופן המדובר, שבו כשאתה רואה את עצמך, אתה לא רואה אחרים. וחוץ מזה, אם אתה רואה את עצמך כדי לעזור לאחרים- חייב להיות שתראה אותם!
כשאתה רואה את עמך, אתה יכול לראות אחרים –גם במראה- המקרה שבו אתה לא רואה אחרים,
זה כשהם אפילו לא נמצאים לך בפריים, אבל אם הם כן, אתה רואה אותם!"

מארק השפיל את עיניו ושתק. נשבר לו מהדיון הזה על-הבוקר. ואין לו מה להגיד. ובכלל, הראש שלו בכלל לא עובד עכשיו!
לאחר כמה שניות של שקט, אמא יצאה מהחדר. מארק הביט שוב במראה. אותות העייפות נמחו כבר מפניו

'מעניין היה לראות את זה קורה!..

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

וואל, הרבה זמן לא פרסמתי המשך, זו כבר הפעם הרביעית שאני כותב את הפרק הזה ( בפעמים הקדמות הוא נמחק לי (:0)) והפעם השניה אף פעם לא יוצאת כמו הראשונה, אבל אני מקווה שאהבתם!

בגדול הפאנפיק עומד להיגמר. עוד כמה פרקים בעז"ה.

הפרק הקודם