המפחידנים 1- דבש החכמים

התחלת הדרך היתה נעימה. רייצ׳ל פטפטה בלי הרף וזואי זמזמה שיר מעצבן שנתקע לה בראש תוך שעיינה במפה שצירף הפרופסור ביר, כמובן עם ציורים של אלזה ואנה, גיבורות העל של הפרופסור ביר. המפה הייתה מפה של אי וונטרנט, האי היחיד למפחידנים, שקם בודד באמצע הים. הסבר קצר שניתן שם, הסביר שזהו האי היחיד בעולם שתושביו אך ורק מפחידנים. הוא דיי גדול, מתפרש באוקיאנוס על חמישים קילומטרים יבשים. בתוך האי היה שער למדבר הכלא של המפחידנים.
״מתי מגיעים?״ פנתה רייצ׳ל אל זואי, כשראתה שהיא לא מקשיבה לדיבוריה ״יש קטע כזה של- מתי מגיעים, דרדסבא? מתי מגיעים, דרדסבא? זה תוכנית כזאת של מוגלגים. קוראים לזה… פרפר נחמד? אהה, לא, בעצם זה היה הדרדסים. מין יצורים כחולים עם מצנפת, נכון? והיה שם את סבא של הפרופסור גרגמל. כן? זה זה? אני שטותית דם, הכינוי של טהורי דם רק אצל מפחידנים, אז אני לא כל כך יודעת על מוגלגים, או קוסמים, או דברים אחרים. אבל אומרים על הספרן של בית הספר שהוא בן למכשפה! נכון שזה מוזר? כי הוא נראה, כאילו כזה, אני שונא לקרוא וזה? אבל אבא שלו היה מוגל, ואמא שלו מכשפה. הם לא ידעו אם הוא יהיה מוגל או קוסם, ובסוף הוא יצא מפחידן. תארי לך כמה שזה היה מבלבל להם. הם בטח, כאילו, מה זה כעסו והיו מתוסכלים. כי שניהם היו מין חנונים שכאלה- אגב, חנונים, סופי מתחילה להיות הרבה פחות חננה בתקופה האחרונה, למרות שלפני זה היא הייתה. היא כבר הפכה את המשקפיים שלה לצבע וורוד נוצץ וענק לזכר מטילדה היקרה. זה כבר יותר טוב. מתאים לסופי להיות מנהלת כמו מטילדה. חחח… זה יכול להיות משעשע. אגב, מטילדה, זה היה מה זה עצוב המוות שלה, נכון? והפרופסור מינטוס דיבר עליה כל כך לא יפה שכמעט צרחתי עליו. ואת יודעת, אני טובה בצרחות. אגב, מינטוס, ידעת שיש לו בת? אח שלי, אריק, פגש אותה אתמול. היא הולכת להיות מדריכת הכיתה שלו. מסכן, היא נשמעט נחמדה בערך כמו הפרופסור מינטוס. היא חזר כולו מה זה מבואס. חח- את בטח מבולבלת. אז סבבה, אני אסביר. אח שלי, אריק, מגיע שנה הבאה לבראוויץ׳. אני יודעת שזה מוזר שאני יודעת מי תהיה המדריכה שלו, אבל איימרן, הבת של מינטוס, היא המדריכה של עין הנמר. וכל המשפחה שלי בעין הנמר- תורשתי- את יודעת. אז כנראה שגם אריק יהיה בעין הנמר. אז, הוא עלול להיות ממש אומלל. עדיף להיות בג׳ספר. אגב ג׳ספר, טינה ממש מעצבנת. יודעת מה היא עשתה לי אתמול? היא-״
״טוב, זה מספיק״ קטעה אותה זואי
״זה לא מעניין אותך?״ רייצ׳ל הייתה בשוק
״לא״
שתיקה קצרה
״אוףףף״ נאנחה רייצ׳ל ״בואי נעשה עצירה. אגב עצירה, יודעת מה קרה לי בטיול של ה-״
״בסדר, נעשה עצירה״ חתכה זואי במהירות והליטה את פניה בידיה
הן התיישבו על סלע, עכשיו הן היו בג׳ונגל, ולעסו לחמניות קרות.
אחרי כמה שעות הן הגיעו לים. הוא סער, וגלים שצפו על כולו. ״הוא מקולל ככה שתמיד יהיה סוער״ סיפרה רייצ׳ל
״למה?״
״הרבה יותר מגניב, נכון?״ רייצ׳ל חייכה
״אהלן, בנות, ׳צכות עזרה?״ שאל איש גבוה ושרירי שניגש אליהם. עורו היה חום כמו שוקולד והזקן שלו היה קצר ופרוע
״כן, אנחנו צריכות להגיע לוונטרנט״ מיהרה זואי לומר
״אז בואו״ סימן האיש ״אני מקסים ואני מפקח על הסירות״ הם ניגשו על סירת משוטים קטנה ורעועה.
זואי התיישבה עם רייצ׳ל בנוחות, שהתפוגגה מייד כאשר האיש, שהיה קצת שמן התיישב יחד איתן. היא נלחצה אל הדפנות קצת. עכשיו היה אפשר לראות את הים השוצף והקוצף ואת הגלים המתנפצים על הסירה הקטנה. מקסים התחיל לחתור.
״זואי!״
בהתחלה זואי חשבה שהצעקה מגיעה מהסירה, אז היא הביטה לעבר רייצ׳ל. ואז עברה במוחה מחשבה, שהרי לא ייתכן שתהיה זאת רייצ׳ל, הצעקה הייתה רחוקה מדי. היא פנתה לאחור וראתה דמות מרחפת לכיוונה.
״מריה!״ היא קראה כשהילדה המתולתלת התקרבה. השיער הבהיר שלה היה פרוע והיא הייתה קצרת נשימה.
״זואי״ התנשפה ״לא חשבת שאני אתן לך ללכת לבד, נכון?״
״אני לא לבד״ זואי חייכה ״אני עם רייצ׳ל. אבל למה באת? חשבתי שאת לא רוצה להסתבך עם זה? את בעצמך אמרת לי!״
״לא יכלתי להשאיר אותך לבד בהרפתקה הזאת״ היא נעמדה על דופן הסירה, כי בפנים לא היה מקום.
״אני שמיחה שבאת״ שמחה זואי ״אבל אין מספיק מקום בסירה, והמסע ארוך מאוד!״
״יש לך חבל?״ פנתה מריה אל מקסים
הוא שלף מתרמילו חבל ארוך ועבה ״למה?״
״מה הקשר חבל?״ רייצ׳ל הביטה במריה כאילו היא משוגעת
״תיכף תראי״ ענתה לה מריה בזעף.
היא קשרה קצה אחד של החבל לדופן הסירה ואת השני למותניה. ככה מריה יכלה לרחף באוויר בנוחות, נגררת עם הסירה.
״זה לא נוח בלי כרית״ אמרה בפרצוף חמוץ
״את מדברת?״ רייצ׳ל הצביעה על הסירה
מריה חייכה וחשפה את הגשר בשיניה. אחר כך היא התירה את החבל ועפה לשמיים הנוצצים.
״לאן היא טסה?״ רייצ׳ל הנידה בראשה.
הן לא היו זקוקות להרבה זמן לתהות, כי אחרי כמה שניות מריה חזרה גוררת בידיה ענן. היא קשרה את הענן לסירה והתיישבה עליו.
רייצ׳ל הביטה בה בעיניים תמהות.
המסע ערך חמישה ימים של שיט. לפעמים זואי ריחפה קצת, בעיקר בבקרים, מעל הסירה כדי לחלץ את עצמותיה. מריה חשה הכי בנוח מכולם.
ואז, בבוקר יום רביעי, מקסים אמר ״הגענו״
מולם עמד אי מדהים.
הכל היה גבעות של דשא ירוק. בהרים הגבוהים יותר היה קצת שלג. פה ושם היו בתים. משפחות גרו שם בהמוניהם. לא היו המון אנשים, כי ההורים רוב הזמן היו בעבודה ועיצבנו אנשים, והילדים היו בבראוויץ׳. אבל היו שם אנשים בחופשות, אמהות ששמרו על ילדים קטנים שעוד לא בבראוויץ׳, וגם בית ספר יסודי לילדים קטנים. 
״יוו!״ רייצ׳ל הייתה מוקסמת. ״נוכל לבקר בבית שלי?״
״את גרה כאן?״ זואי שאלה
״כן, בעיקרון, כשאני לא בבראוויץ׳. וגם אמא שלי ואח שלי, אריק, גרים כאן. אמא שלי מעצבנת ילדים באיזה בית ספר בפתח תקווה ואז חוזרת לקראת הערב. אח שלי רוב הזמן לבד בבית.״
״אחרי שנלך למדבר, אוקיי?״
״אוקיי״
במרכז האי עמדה מין גבעת אבן חלקה וענקית. מי ששיחק מיקמק כשהיה קטן, יודע בטח איך נראה האי של מקמק. יש שם צוק ענק מאבן ובתוכו מערה. ככה היתה נראית המערה שעמדה שם, ולשם, לפי המפה, השלושה עשו את דרכן.
הן נכנסו למערה, וגילו שהיא מוארת באור חזק. בפנים התפתלה תעלה צרה עם מי מערה מלוכלכים. לא היו שם הרבה אנשים, אבל נער בן 15 או 16 ניגש אליהם.
״אין אפשרות להכנס, אלא עם אישור מיוחד״ הוא דקלם
זואי מסרה את האישור והוא נדם. הוא פלט מלמול כלשהו, דחף את הקלף לכיסו ולחץ על כפתור.
קיר המערה זז ומאחוריה התגלה מדבר.
״לכמה זמן אתם הולכים?״ שאל הנער ״לביקור של שעה, שעתיים, יומיים, שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים, שנה או שנתיים? הוא חייך וחשף שיניים עגולות לחלוטין, כמו גולות לבנות ״או לתמיד?״
״ניקח יומיים, תודה״ אמרה זואי
הוא דחף את שלושתן למדבר.
השמש סנוורה את עיניה של זואי. היא מצמצה בזהירות.
״אני אמור לקחת אתכן״ נשמע קול צרוד ״לאן?״
האיש היה נמוך מאוד ושעיר. הוא לבש גופיה גדולה, מכנסיים מבד גס והיו לו המון צמידים ושרשראות עם ניבים וטפרים של נמרים וטיגריסים. הייתה לו תסרוקת מוזרה, שנראתה כמו קוצים באורך 20 סנטימטר. הוא אחז סכין עם להב ארוך מלוכלך בדם קרוש. והוא היה ממש מסריח.
״לבית של המפיטי בבקשה״ הנהנה רייצ׳ל
״המפיטי״ הוא נראה מהורהר ״בסדר. עלו על הגמל״
גמל?
מאחוריהם עמד גמל מסכן שנראה חלוש ואומלל. הוא לעס תפוח דוחה. זואי התקרבה בהיסוס ורייצ׳ל התיישבה עליו בתנועה חלקה. זואי ומריה עלו אחריה.
עד שהסתיימה הרכיבה, כבר היה אמצע הלילה. הייתה שם בקתה עלובה מעץ וחתול מסכן שכב שם, צמא מאוד.
״בהצלחה!״ חייך האיש ברשעות ״וחזרו לכאן עד מחר ב10 בבוקר. אחרת לא נספיק. אם תאחרו, ואפילו בדקה אחת, אני כבר אצא לדרך בלעדיכן״
הבנות הנהנו במתח.
זואי התקרבה אל הבקתה. היה שם פעמון חלוד ישן. היא צלצלה בו בכוח.
הדלת נפתחה בתנופה
״ומי אתן?״ הרעים המפיטי

הפרק הקודם		הפרק הבא