משפחת פוטר

"הארי! הארי, אתה שם?" 

הארי התעורר בחצות בדיוק ממהלומות שדפקו על דלת החדר שלו.

הוא הרכבי את משקפיו ופתח את הדלת.

"דאגתי לך כל כך!" היא נפלה על צווארו, והארי הרגיש שהיא כולה רועדת.

"מה השעה?" הוא שאל.

"חצות," היא אמרה והתרחקה ממנו. הארי פנה להביט בה; על פניה היו שבילים של דמעות ועיניה היו אדומות ונפוחות, מה שלא אפיין אותה כלל.

"הכל בסדר?" הוא שאל בדאגה.

"הכל בסדר?" היא חזרה אחריו כהד. "אתה נעדר כבר חמש שעות! אנחנו חיפשנו בכל מקום אפשרי, כל כך דאגנו!"

הארי צפה בה מתייפחת על כתפו, ומה שידע שהוא צריך להגיד נקרע ממנו במאמץ רב.

"ג'יני," הוא אמר בקול רועד מעט וניסה לייצבו אך לשווא. הוא הרחיק אותה ממנו. "אני..."

קולו רעד כל כך עד שהוא חשש שהוא עומד לפרוץ בבכי כל רגע, וממש לא רצה שזה יקרה; הוא לא רצה להיראות חלש.

"אני... אבא שלי... הוא..." הוא לא הצליח לעצור אותן יותר, והדמעות פרצו מעיניו הירוקות הבוהקות בזו אחר זו. "הוא אמר לי שאנחנו... זאת אומרת... אני חושב שאנחנו... שאנחנו צריכים..."

הוא לא הצליח להמשיך, הוא פשוט התחיל לבכות, כמו ילד קטן.

"לא, אל תגיד את זה," אמרה ג'יני בשקט.

"אני לא רוצה את זה," הוא אמר בדמעות. "אני מצטער..." 

"אבל למה?" שאלה ג'יני בעצב.

הארי סיפר לה על השיחה שלו עם אביו.

ג'יני הייתה המומה.

"אני כל כך מצטער, ג'יני," הוא אמר בשקט, דמעותיו מכתימות עת חולצתו. "אני אוהב אותך."

"אני אוהבת אותך," אמרה ג'יני בדמעות, ויצאה מהחדר.

הארי נשכב על מיטתו, פניו טמונות בכרית והוא בוכה בקול. אבל לא היה לו איכפת.

למה... למה הוא היה צריך לשבור את ליבה של אהובתו ואת שלו עצמו בניגוד לרצונו?

הוא אוהב אותה כל כך... 

עיניה החומות שאפשר לשקוע בתוכן, ושיערה הג'ינג'י הלוהט... מבטה הסוער והנחוש... רוך שפתיה כאשר שפתותיהם נפגשות...

זה הרגיש כאילו הכל היה רק חלום מאושר.

הפרק הקודם		הפרק הבא