המפחידנים 2- גנבי החטיפים

״אתה פה?״ זואי נדהמה ״כלומר, ברור שכן, כי אני רואה אותך. אבל למה אתה לא ב…״

היא לא עצרה בזמן ״אם ככה, את יודעת על המפקדה הסודית שלי במערות״ הוא אמר בקול רך ״יפה, יפה. מרשים ביותר״

״וותר על זה, קוסם״ זואי סיננה ״המפחידנים ינצחו״

הוא קם במבט רגוז ״כן, בטח״ הוא מלמל ואז נרתע ״אין לך… במקרה… עכבר, נכון?״

זואי לא הצליחה להתאפק וחייכה כשנזכרה שהדבר שמפחיד את הנבל יותר מכל זה עכבר, אך לצערה לא היה לה עכבר. היא לא ציפתה לפגוש אותו פה.

״אתן רוצות את האבן, נכון?״ הוא חייך ברשעות והניף אבן לבנה שעליה חרוטים כל מני דברים.

״האבן״ לחשה זואי. היא כאן, אילו רק יכלה להשיג אותה. האבן…

״כן, האבן״ הוא אמר לפתע בנוקשות ״האבן שלא תזכו להשיג. לעולם לא.״

״מה אתה רוצה מהמפחידנים?״ לחשה זואי ״למה אתה רודף אותנו? למה אתה גונב לנו את החטיפים?״

ניקולאס קם בפנים קפואות ״בוודאי קראת הרבה ספרים. תמיד יש את החלק הזה בסוף שהנבל מסגיר לגיבור את כל הסודות שלו. אבל לא אני.״

״אתה ממילא הולך להרוג אותנו, לא?״ התגרתה בו רייצ׳ל

הוא לא ענה. רק סובב משהו בין ידיו. מקל ארוך ויפהפה עם חריטות מקסימות. שרביט.

״יש לנו תוכנית איך לנצח אותך״ מריה חרצה לשון

״מרגש״ הוא השיב ״תספרו לי?״

״אבל אין לנו תוכנית, מריה!״ רייצ׳ל התרגזה

״ששש״ מריה הצמידה אצבע לשפתיה

״אה״ רייצ׳ל ענתה

הנבל הצליף בשרביטו ושלושת הבנות מצאו את עצמן קשורות בחבלים. ״אז ככה אתה הולך להרוג אותנו?״ עיניה הכחולות של זואי ננעצו בפניו ״קשורות, בלי יכולת להגן על עצמינו?״

״למה לא?״ עיניו הירוקות זהרו בחשכה ״אתן רוצות למות בגבורה, עם אקדח מסטיקים בידיכן?״

״ואם ננצח אותך?״

״אתן לא״ הוא ענה

מר ירמיאו הצמיד את גופו הג׳ינג׳י לדלת העץ הכבדה. האוזניים שלו היו זקופות ופרוותו סמרה. הילדות המצחיקות שם, הוא חייב לעזור להם!

מר ירמיאו למד כבר שבני אדם מתחלקים פחות או יותר לשלושה חלקים מרכזיים- האנשים הרגילים, שלבשו בדים רגילים והיה להם מראה רגיל והם התנהגו רגיל, והיו האנשים הכוחותיים, שהיה להם ריח חזק וחריף וקצת מגעיל של משהו מופלא ולא ברור, והם לבשו מין שמלות שחורות, גם הבנים, והחזיקו מקלות ביד וניערו אותם ושיחקו בהם כמו הכלבים הרשעיים. לפעמים המקלות עשו אור. חוץ מהם, היו אנשים מצחיקים, שלבשו בגדים צבעוניים ועושים כאב ראש, ועשו רעשים חזקים וצחקו כל היום ושפכו דברים דביקים על החברים המצחיקים שלהם. זואי הייתה ילדה מצחיקה, והאיש הרע היה איש כוחותי.

זואי והחברות המצחיקות שלה היו שובבות. הם לפעמים לא הבינו שהוא הבוס והן רק משרתות. הוא היה צריך לשרוט אותן המון, כדי שיתחנכו. עכשיו הוא התלבט אם לעזור להן להלחם באיש הרע, כי זה יסכן את החיים שלו ואולי הוא ימות. הוא יכול גם ללכת ולמצוא בית אחר.

כן, כן. זאתי האפשרות הכי הכי טובה. ככה הוא לא ימות, ומה אכפת אם הבנות המצחיקות כן ימותו? הוא חמק מעל האנשים הישנים שלא נושמים ויצא החוצה.

אבל אז בדיוק התחילו לרדת טיפות קרות מהשמיים, ואוויר חזק נלחם בו. מר ירמיאו היה גדול והוא ידע שאי אפשר להלחם באוויר בחזרה, כי הוא חזק הרבה הרבה. וגם מר ירמיאו, התחיל להיות לו קר. אוף. הוא נכנס בחזרה לבפנימה.

שמה היה יותר נעים, ומר ירמיאו שוב הלך בין האנשים הישנים שלא נושמים. הוא הגיע ליד החדר שבו הילדות המצחיקות צרחו והאיש הכוחותי השמיע דברים מוזרים מהפה שלו, שהיו כמו נהמות מצחיקות וכנראה שהנהמות המצחיקות היו כמו גרגורים שמר ירמיאו עשה כשהוא היה שמח. האיש הכוחותי שמח? הוא תהה והתקרב אפילו עוד יותר לדלת, ככה שהראש שלו ממש נצמד, ואז הוא שמע את זואי צועקת וקימט את האף. אם הוא לא יעזור לזואי, אז הוא ימות מקור ומרעב והיא לעולם לעולם לא תיתן לו אוכל טעים.

הוא זחל מתחת לדלת. היה שם רווח מספיק גדול. כל המחשבות שלו היו נתונות לאוכל.

זואי צרחה והנבל הצליף שוב בשרביטו, הפעם בקרושיאטוס. אם הוא היה מענה אותה כדי לגלות סודות, כבר מזמן הייתה אומרת לו כל מה שרצה לדעת.

״אני אוהבת אגוזי מלך!״ צרחה רייצ׳ל והמשיכה לצרוח עוד כל מני דברים לא קשורים. מריה ישבה ושתקה בזמן שהנבל כישף אותה.

זואי חשבה כל משהו חכם לומר לפני המוות: ״אתה פויה״ היא הכריזה באוזני הנבל. מילים אחרונות שנונות דווקא.

ברק ירוק יצא מהשרביט של הנבל. ״אבדה קדברא״

״איה״ כעסה זואי ״למה דווקא בקללה ההורגת?״

״איך…״ עיניו נפערו ״איך את לא מתה?״

״זה פשוט״ זואי חייכה ״זה בגלל שהברק המדליק שלך לא פגע בי״

״אבדה קדברה״ הוא קרא שוב והפעם דייק. זואי עצמה את עיניה, מצפה למוות…

״עעעההההאאאההההה!!!״

מי הגיבור שבא להציל את זואי? היא התרוממה בשמחה, ממששת את הרצפה סביבה ומצמצה. מולה עמד מר ירמיאו, שרביט בפיו וגם חתיכת בשר מדממת, כנראה של הנבל. ״בלעע״ הוא ירק אותה ומצמץ בעצבנות.

״מר ירמיאו!״ זואי נשמה בהקלה ״הצלת אותי!״ היא אספה אותו בזרועותיה וחיבקה אותו בחוזקה. הוא יילל ושרט ונשך אותה.

״נראה לי שניצחנו!״ לחשה רייצ׳ל באושר והתבוננה בגופתו של הנבל, שחתיכת בשר חסרה בגרונו, אחרי שהשתחררו מהחבלים.

״אין להכחיש, אכן, הניצחון שלנו״ לחשה דנה מאיזה מקום ״אך לא נגמרו הצרות, לצערנו״

זואי הסתובבה.

מאחוריה, במבט שונא ומרושע, עמדו חבורה של כעשרים ושניים חזירים. בראשם עמד בריון מגודל בעל שיריון מתכת עבה. מי שעמד ליד הבריון וכתר זהב על ראשו, היה דני.

הפרק הקודם		הפרק הבא