הדור השלישי

אלבוס נראה המום כשראה את החיוך שנמרח על פניי.
"מה...אבל...את לא סובלת אותו..."הוא גמגם.
"אלבוס,"אמרתי לו בקור."הדברים השתנו.אני אוהבת אותו.יופי?עכשיו תלך לאדון המחורבן שלך!"צעקתי את המשפט האחרון.
אלבוס התנשף."שלא תקראי לאדוני מחורבן,"הוא נהם."את בעצמך."
"אמיליה!"קרא ג'יימס."תשחררי אותי!"כשהתקרבתי אליו,הוא לחש:"תתעלמי ממנו.הוא בוגד.טיפש מטופש."
"אתה כל כך צודק,"מלמלתי כששחררתי את החבל שכבל את רגליו.
שחררתי אותו.כשהסתובבתי לראות עם אלבוס שם,הוא לא היה.
"חתיכת אידיוט מטומטם,"אמר ג'יימס,אבל מיד חיבק אותי חיבוק גדול וחזק.
"אמיליה..."הוא לחש."מה הייתי עושה בלעדייך..."
"הרבה דברים,"לחשתי והבטתי לתוך עיניו החומות.הלובן היה אדום.כנראה לא ישן.
חייכתי חיוך רפה."אני אוהבת אותך,"אמרתי,ולפני שהוא הוציא מילה אחת מהפה שלו,נישקתי כל חלק מהגוף שלו.את העיניים,את האוזניים,את האף,את הראש,את המצח החבולים והמטונפים.אבל הוא נראה רק יותר פראי,הוא היה יותר יפה,יותר אקזוטי.
את הפה השארתי לסוף."כמו שאני אותך,"הוא לחש כל כך בשקט,שהתקרבתי אליו.הוא לא התנגד.
"נו,אני אחכה עוד הרבה זמן?"אמרתי כשהמצחים שלנו היו צמודים.
"לחכות למה?"
"בוא נחשוב-"
אבל הוא כבר נישק אותי,ובנשיקה הזאת היו דברים שמעולם לא הרגשתי כשהתנשקתי איתו.דאגה.פחד.הקלה.כאב.
פחד?דאגה?
הוא לעס לי את השפתיים כמו מסטיק.לא התנגדתי.השפתיים שלנו עבדו בהתאמה מלאה,והלשונות התחברו זו לזו כמו שלא התחברו אף פעם.
גשם התחיל לרדת.
כמה רומנטי.
"מי עשה לך את זה?"לחשתי כשמצחינו היו צמודים.הגשם היה כעת בשבילנו כמו אוויר.
"אני לא יודע,"אמר ג'יימס בצער,ולפתע אמר בקולן רם ותקיף,"כשאני אדע מי זה..."הוא לא גמר את האיום שלו.
"מילא החבלים שחתכו לי את הרגליים,מילא המטפחת שהייתה תקועה לי על הפה,מילא שלא אכלתי-את לא היית שם,וזה הרג אותי בייסורים."הוא נאנח.
דמעות מילאו את עיניי,והתחלתי ליבב על כתפו.
"את בוכה?"הוא שאל,נדהם,אבל ליטף בגמלוניות את ראשי."את לא שפויה,את פשוט משוגעת,לא נורמלית."
צחקתי מבעד לדמעות."כואב לי כמו שכאב לך.אני צריכה להתייסר עכשיו."
ג'יימס צחק כל כך חזק,כשקפצתי ופגעתי לו בסנטר.
"את-צריכה-בגללי!-להתייסר..."הוא שיחרר אותי והתקפל לשניים מרוב הצחוק.
"לפעמים,"אמרתי בכעס,"אתה אידיוט מושלם.כמו שהיית פעם."
הוא גלגל עיניים,אבל הפסיק לצחוק."את כזאת לא זורמת."
"אז למה יורד גשם?אני הכי זורמת שבעולם,"אמרתי,ולפני שהוא הספיק להגיב,נישקתי אותו,והשכבתי אותו על האדמה הלחה.
"את רוצה שנקבל דלקת ריאות?"הוא שאל אותי בפחד מעושה.
"למי אכפת?"שאלתי,אבל,כמובן,ידעתי את התשובה.
"לי."
"איזה חבר אכפתי יש לי,"אמרתי והוא נישק לי את הלחי.

"אווינד!פוטר!איפה הייתם?!"כשחזרנו לטירה,רצנו מיד למשרדה של מקגנוגל.
היא בהתה בנו לכמה שניות,ואז התחילה לצרוח.
"אנחנו...אממ...טוב..."התגמגמתי.
"מישהו חטף אותי,פרופסור,"אמר ג'יימס."אני לא יודע מי זה.המישהו הזה עצם את העיניים שלי ולא דיבר,כך שלא זיהיתי את הקול שלו."
"מה זאת אומרת?"היא בהתה בו,מנסה לראות עם יש סימן שהוא שתה או משהו,או שהוא השתגע."חטף אותך?יש הוכחות?יש עדים?"
"כן,פרופסור,"אמרתי."אני חיפשתי אותו-"
"חיפשת אותו!!!!????"מקנוגל נעמדה במשך חלקיק השנייה,ונעצה בי מבט מאיים."200 נקודות יורדות מגריפנדור על מעשה מטופש זה!!!"
פערתי את פי.200 נקודות?
גם ג'יימס פער את פיו ועיניו."מה-אבל פרופסור-היא-היא מצאה אותי-!"
"50 נקודות על עצם החיפוש ביער האסור,50 נקודות על זה שלא סיפרה לי,ו100 נקודות על זה שלקחה זוג מסכן בהוגמסיד שוהכריחה אותם לשתות שיקוי פולימיצי,שלא יבחינו בהעדרכם!"אמרה פרופסור מקגנוגל בטון מפחיד.
הרכנתי את ראשי,והסמקתי קשות.הכל היה נכון.
אבל...איך היא ידעה?
לפתע עיניה של מקגנוגל נהפכו ירוקות.

הפרק הקודם		הפרק הבא