לכבוש את ליבה

מקווה שתאהבו את הפרק, כי איכשהו הוא לא יצא כמו שקיוויתי :/ אבל בכל מקרה, קריאה נעימה! 

היד של ויקטואר נשלחה אוטומטית לפנים של טדי, וסטרה לו בכל הכוח שהצליחה לגייס. היא השאירה חותם אדום על פניו של טדי, שהרים את מבטו.

ויקטואר הניחה את שתי ידיה על פניה. דמעות זלגו במורד לחייה ללא שליטה. היא נראתה המומה אפילו יותר משהייתה לפני שסטרה לטדי.

ואז היא רצה משם. היא אספה את שמלתה הסגולה בשתי ידיה והסתלקה מהאולם הגדול במהירות הכי גדולה שיכלה, מכריחה את עצמה לא להישבר. עדיין לא. וכל מה שטדי רצה היה לרוץ אחריה בכל הכוח. הוא לא ייתן לה ללכת. אבל משהו עצר אותו.

פחחח, נשמע קול של סטירה חזקה על לחיו של טדי, שרק לפני שנייה סטרה עליה ויקטואר.

זאת הייתה היד של אנה, אנה שהביטה בו בתיעוב גלוי.

פחחח, לפני שמחשבתו הספיקה להצטלל סטרה לו בוני על הלחי השנייה.

עכשיו גם ג'ני הגיעה. היא עמדה ישירות מולו, וטדי הרגיש את לחייו, האדומות ממילא, מסמיקות. איך יוכל להסתכל לג'ני שוב בעיינים?

כאב נורא סינוור את טדי. לא היד של ג'ני נשלחה לעבר לחיו כדי לסטור לו. אלא הרגל שלה, שפגעה במפשעתו בכאב מדויק להפליא.

"חתיכת לוזר" היא סיננה לו.

מייקל צץ משום מקום, הבעת אכזבה נוראית על פניו.

"אמרתי לך" הוא אמר וטילטל את ראשו, ואז משך בידה של אנה והלך משם.

ויקטואר רצה בכול כוחה מחוץ לאולם הגדול, לעבר המסדרון.

אבל לאן?? לאן???

היא לא יכלה ללכת למגורי הבנות. לא, החברות שלה יחפשו אותה והיא לא הייתה מסוגלת לדבר עם אף אחד עכשיו. אפילו לא איתן.

היא הביטה בשערים הפתוחים של הטירה, שמהם יצא השביל שהוביל למדשאות.

בלי לחשוב, היא רצה מחוץ לטירה המוארת, לעבר הלילה הקר. היא לא לבשה שום דבר מעל שמלתה, אפילו לא רדיד או צעיף. רוח חורפית מקפיאה העבירה צמרמורת בגפה ברגע שהחלה לרוץ לעבר האגם, אבל לא היה לה אכפת.

באמצע הדרך היא חשה ברגליה נתקלות בסלע גדול. מרוב חוסר היציבות שגם ככה אחזה בגופה, היא השתחטה על הקרקע בפתאומיות.

פניה נחבטו באדמה הלחה, והשמלה היקרה התמלאה בוץ מגעיל.  היא פלטה יבבה מלאת כאב לפני שהצליחה לעצור בעצמה, וחשה דם זולג במורד לחייה, מצטרף לדמעות ולאף הנוטף. היא חשה בדם, שזלג מכיוון המצח, מסתנן לפיה. היה לו טעם מתכתי ומלוח וויקטואר חשה בחילה איומה שטילטלה את כל גופה.

היא שלחה ידיים רועדות לעבר נעלי העקב הגבוהות שלבשה, והורידה אותן מכפות רגליה, שכבר הספיקו להכחיל מהקור. היא השליחה את שתי הנעליים רחוק ככל האפשר, ואז התרוממה, וחזרה לרוץ לעבר האגם, יחפה.

לבסוף, היא הגיעה לאגם, רועדת מכף רגל עד ראש, מלוכלכת ויותר מכול- שבורה מכל בחינה. היא התמוטטה, פשוט כמשמעו, למרגלות האדם וטמנה את פניה בידיה.

עכשיו היא כבר לא יכלה לעצור בעצמה מלהתפרק. היא גם לא ראתה סיבה לכך. אף אחד לא היה בסביבה, ואם לא תתפרק עכשיו היא תתפרק לצד חברותיה אחר כך.

היא החלה לפלוט יבבות קורעות לב, ונתנה לדמעות לזלוג על לחייה ללא הפסקה. הרעד שמקודם עבר בה, התחזק עכשיו, ללא קשר לקור. אבל יותר מכל, יותר מהחבורות שנמלאו על עורה, ויותר מכפות רגליה הדואבות, היא הרגישה כאילו היא מתמוטטת בתוך עצמה.

כל השנה הזאת... כל הזמן הזה היא חשבה שהיא מאוהבת, שהיא חווה אהבה אמיתית, אהבה ראשונה... היא התנשקה איתו, היא אהבה אותו, ו... חלחלה אחזה בה.

רק לפני יומיים, במרחק של כמה מטרים מהמקום בו ישבה, היא שכבה איתו.

ויקטואר פלטה אנקת כאב כל כך גדולה שהבריחה כמה ציפורים מנמנות שנחו על עץ אלון גדול שניצב לא רחוק מהמקום בו הייתה.

היא חשבה שהוא באמת אוהב אותה. היא בחיים לא הייתה נותנת לאף אחד שלא באמת אוהב אותה לעשות דבר כזה איתה.. אבל זה בדיוק מה שהיא עשתה. היא קירבה אליה את רגליה הרועדות וחיבקה אותן בכול כוחה, כמנסה לשמור על שפיות.

והכול בשביל.... אחותה והחבר שלה. אם עד עכשיו השנאה שלה הייתה מיועדת אך ורק לטדי, כעת גם אחותה הצטרפה למשוואה. אחותה הקטנה, בלעדיה היא לא הייתה חווה עכשיו את שיברון הלב הכי גדול שאי פעם כנראה תעבור. איך היא יכלה לעשות לה את זה?? היא והחבר המטומטם שלה, איך הם יכלו לעשות לה דבר כזה?? איך טדי יכול היה לעשות לה דבר כזה?? כל הדברים שאמר לה, שום דבר מהם לא היו אמיתי?

החרדה, העצב והכאב שמילאו את ויקטואר מקודם התחלפו בכעס. כעס כל כך מטורף שהיא לא הצליחה לעמוד בו. היא  התרוממה, הסתכלה סביבה ובדקה שאין אף אחד בסביבה. היא הביטה ישירות באגם הצלול שעל מימיו השתקף הירח החיוור.

"אני שונאת אותך!!!!!!!" היא  צרחה לעבר המים הקפואים.

"אני שונאת אותך!!! אני שונאת אותך כל כך!!!!!!" היא צרחה ותלשה בכול כוחה חופנים של אדמה לחה מהקרקע, וזרקה אותם לאגם.

"למה עשית לי את זה??!!" היא צעקה, אם כי קולה היה חלש יותר. היא הרגישה איך אחיזתה בעולם שוב פעם מתערערת, והחלה ליפול מטה, לעבר האדמה הבוצית.

"ממש לא הייתי רוצה להיות עכשיו הבחור הזה שאת שונאת כל כך" נשמע קול מאחוריה.

"אני לא הבחור הזה במקרה, נכון?" ויקטואר הסתובבה כדי לגלות מולה את קורט, סולן להקת "ההיפוגריף הגדול", שנעץ בה את שתי עיניו הכחולות והמפנטות.

"ק..קור... קורט.. אתה-לא-אמור להיות...באולם?" היא אמרה ברעד, מסמיקה. קורט חייך אליה ברכות.

"כן... אבל אז ראיתי שהמעריצה הכי ענקית שלי, שזוכרת את המילים של השירים יותר משאני זוכר אותם, לא שם... החברות שלך מחפשות אותך, דרך אגב" אמר קורט.

"אני..." ויקטואר לא הצליחה למצוא שום דבר לומר. היא עדיין לא האמינה שהיא עומדת מול הגיטריסט של להקת ה"ההיפוגריף הגדול", שהיא משוגעת עליו בערך מגיל שלוש עשרה.

"שונאת כרגע בנאדם מסוים ברמות בלתי אפשריות?" הציע קורט והתיישב לצד ויקטואר. הוא סימן לה שתתיישב לצידו, והיא התיישבה, רועדת.

"קחי" הוא אמר והסיר את הגלימה הקרועה שלבש. הוא כיסה בה את ויקטואר, שהרעידות בגופה נחלשו מעט, אם כי לא לגמרי.

"הם ייכעסו עלייך... שאתה לא בפנים" אמרה ויקטואר בקול מצונן מעט, כי אפה עדיין נטף.

"אהה... לא נורא" אמר קורט ומשך בכתפיו.

"עכשיו, תספרי לי מי האידיוט הזה שאת שונאת כל כך" אמר קורט.

וויקטואר, להפתעתה, סיפרה לו הכול. התפקידים התחלפו. כעת היא לא הקשיבה למוזיקה שלו, אלא הוא הקשיב לדבריה. היא סיפרה לו הכול, איך טדי ניסה להתחיל איתה בתחילת השנה אבל היא לא ראתה את זה יותר מנסיונות עלובים שלו לנסות לשכב איתה, איך בהדרגה החלה להיכנע לו ואז מצאה את עצמה מתאהבת בו, עד ששניהם היו מאוהבים לגמרי אחד בשני... ככה לפחות היא חשבה. היא נשמה נשימה עמוקה מאוד לפני שסיפרה לו ששכבה עם טדי לפני יומיים. ואז, היא סיפרה לו את החלק הכי כואב בסיפור. איך באה יחד עם חברותיה לטדי, ובגלל שהוא וטום פלפס היו עם הגב אליה, הם לא ראו אותה ולא ידעו שהיא שומעת את שיחתם... ובשיחה נגלה לה מה היו כוונותיו האמיתיות של טדי מההתחלה. הוא אף פעם לא אהב אותה. הוא בסך הכל רצה את שק האוניות שטום פלפס הבטיח לו, ואם כבר, אז הוא ניצל את ההזדמנות שהיא מאוהבת בו ושכב איתה.

כל הזמן הזה קורט הקשיב בדממה לדבריה של ויקטואר, בלי להוציא מילה אחת מפיו. כשויקטואר סיימה לדבר, הוא חיבק במהירות את כתפיה הצנומות.

"אני לא מאמין... איזה-" קורט פלט כמה קללות עסיסיות, שויקטואר חשבה שאם אמה הייתה יודעת שהיא שמעה אותן, היא הייתה מפעילה עליה כמה קסמי זיכרון.

"אני לא מאמין שהוא עשה לך את זה. בחיי מרלין, מגיעות לו כמה קללות טובות, ואולי כמה אגרופים" אמר קורט שקמץ את ידיו לאגרופים ופניו האדימו.

"אבל אני לא מאמינה ש...שכל זה לא היה אמיתי. שאף פעם לא חוויתי בעצם אהבה אמיתית. אפילו נשיקה אמיתית לא הייתה לי עם אף אחד. הכול היה מזויף" אמרה ויקטואר, דמעות מתגנבות לזוויות עיניה.

"תקשיבי לי, ויקטואר. את ילדה מדהימה.. והטדי הזה הוא חתיכת אידיוט מסריח שלא שווה אפילו דמעה אחת נוספת שלך. את תיפגשי עוד  הרבה בחורים כמוהו בחיים שלך. אבל את צריכה לזכור שאת אישה... מדהימה ומקסימה ויפהייפיה, ושאף אחד מהטמבלים שתיפגשי לא שווה את הכאב והעצב שלך... אני מכיר את התחושה הזאת. כבר יצא לי להתאהב בהרבה מעריצות שלי שבעצם לא אהבו אותי. הם אהבו את התדמית שלי. הם אהבו אותי והעריצו אותי בתור הגיטריסט של להקת "ההיפוגריף הגדול" אבל הם לא התעיינו בי, במי שאני... אני יודע איך זה מרגיש. אבל את צריכה לזכור כל הזמן מה הערך שלך, ולהישאר חזקה..." אמר קורט, שקולו רעד במקצת. ויקטואר הינהנה. היא הרגישה כאילו דבריו של קורט מפיצים בה מין תקווה חמימה, שקצת שיפרה את הרגשתה.

"ו... אמרת שאפילו נשיקה אמיתית לא הייתה לך עם אף אחד, נכון?" אמר קורט.

ויקטואר הינהנה, מרגישה איך ליבה מצטמק. כל הנשיקות שחלקה עם טדי, שהצליחו להפיח בה חיים ולגרום לליבה להשתולל כמו מטורף... לא היו אמיתיות אפילו קצת בשבילו.

קורט חייך אל ויקטואר, ולפני שזאת הספיקה להבין מה קורה הוא תפס את ראשה הרך בשתי ידיו ונישק את שפתיה בעדינות.

הוא התנתק מויקטואר ההמומה וליטף בעדינות את לחיה.

"זאת הייתה נשיקה אמיתית, כי אני באמת חושב שאת מדהימה ומעריך אותך. ויום אחד את תמצאי בחור שבאמת שווה את האהבה שלך" אמר קורט והתרומם.

הוא שלח לויקטואר יד ועזר לה לקום. הם צעדו ביחד לעבר הטירה, וכשנכנסו אליה החזירה ויקטואר לקורט את הגלימה שלו.

"כדאי שאני יילך למצוא את החברות שלי... אני לא רוצה שהן יהיו מודאגות יותר מדי..." אמרה ויקטואר וקורט הנהנן.

"כן... היה תענוג לפגוש אותך ויקטואר. ואני חייב לומר.. שאת מנשקת מעולה" אמר קורט וקרץ לה. ויקטואר הסמיקה אבל גם הרשתה לחיוך להתגנב לפניה. היא נפרדה מקורט בחיבוק מהיר והלכה לעבר מגדל גריפינדור.

ויקטואר פתחה את הדלת של מגורי הבנות. ברגע שנכנסה החלו מיד שלושת חברותיה (גם ג'ני  הייתה שם, אפילו שלא הייתה איתן באותו החדר) לצווח במקהלה ולחבק אותה.

"איפה היית? כל כך דאגנו לך!"

"הטדי המטומטם הזה! אני נשבעת לך שאני אקלל אותו בכמה קללות הגונות!"

"ויקטואר הוא לא שווה אפילו דמעה אחת שלך! הוא סתם אידיוט-"

"הוא פשוט לוזר מפגר! אני לא מאמינה שהוא עשה את זה-"

"בנות זה בסדר" אמרה ויקטואר ומשום מה החלה לצחוק. חברותיה הביטו בה כאילו הן חוששות שאיבדה לגמרי את שפיות דעתה.

"אני יודעת את זה. הוא אידיוט מגעיל לגמרי... אבל-" ויקטואר נשמה עמוק.

"אני לא חושבת שהכאב והדמעות שלי שוות אותו" אמרה ודמיינה מולה את קורט.

השתררה דממה ארוכה בחדר, ואז בוני שברה אותה.

"את צודקת לגמרי" אמרה וחיבקה אותה. בן רגע ארבעת הבנות היו בתוך חיבוק קבוצתי ארוך. ויקטואר הרגישה איך גוש מגעיל מטפס בגרונה, ולפתע הדמעות איימו שוב להתפרץ מתוכה. אבל היא הכריחה את עצמה לחשוב על קורט ועל מה שאמר לה.

"ותקשיבו..." אמרה ויקטואר לאחר שסיימה להתחבק עם חברותיה.

"אם מה שהאידיוט הזה עשה גורם לחבר הכי חתיך בלהקת ה"ההיפוגריף הגדול" לנשק אותך, אז אולי-"

נשמעו שלוש צווחות חזקות מאוד משלוש בנות שרצו לדעת כל פרט אפשרי על איך לעזאזל הגיטריסט "הכי חתיך בעולם!" (צווחה אנה) נישק את חברתן הטובה.

"זה מגיע לך" אמר מייקל.

טדי הרים את ראשו. הוא ישב בקצה האולם הגדול, ראשו מוטמן בכפות ידיו. השעה הייתה כמעט שתיים בלילה. נשארו רק זוגות בודדים שרקדו לאיטם על רחבת הריקודים, לצלילי השיר הרגוע שניגנה להקת "ההיפוגריף הגדול".

"אני יודע" השיב טדי בקול חלול. הוא בהה בנעליו, וסירב להביט במייקל, שהתיישב לצידו על כיסא סמוך.

"תתנצל בפניה" אמר מייקל.

"זה לא ישנה כלום" אמר טדי בקול חנוק.

"זה יגרום לך להרגיש יותר טוב עם עצמך-"

"לא אכפת לי!" צעק טדי. מייקל לא דיבר זמן רב.

"תעשה מה שאתה רוצה" אמר מייקל לבסוף.

"נמאס לי מהמשחקים שלך. לויקטואר באמת מגיע מישהו יותר טוב ממך" אמר מייקל. הוא קם ממקומו והסתלק מהאולם, מותיר את טדי לבדו.

"היי" נשמע קול מעליו. טדי הרים את מבטו וראה מולו את הגיטריסט של הלהקה, קורט. כעת היו על הבמה רק את הסולן, דארן, ודקסטר המתופף החליף את קורט וניגן בגיטרה.

"היי" אמר טדי המבולבל שלא הבין מה פשר הפנייה של קורט אליו.

"אתה מודע לעובדה שאתה האידיוט הכי גדול בעולם, נכון?" אמר קורט.

"על מה א-" אבל טדי לא הצליח לגמור את המשפט כי האגרוף של קורט פגע בו והוא נפל מהכיסא שישב עליו, לאחר שאיבד את ההכרה. 

הפרק הקודם		הפרק הבא