רגעים של תהילה

תודה רבה לכל מי שהגיב (:

למי שלא שמע, בפורום פאנפיקים מתקיימת תחרות הענקת פרסים לפאנפיקים הטובים ביותר בפורטל הארי פוטר - פרס "דיו האזמרגד". אני אשמח לקבל את הקולות שלכם לפאנפיקים שלי שמועמדים במספר קטגוריות, ואני גם אשמח אם תצביעו ותשתתפו באופן כללי, כי התחרות בין הפאנפיקים מאד צמודה (;

רשימת המועמדים לפרס דיו האזמרגד: http://hportal.co.il/index.php?showtopic=91517

קריאה מהנה ^^

פרק תשע- עשרה

משמעות האמת

חודש פברואר הביא איתו ימים קודרים וקצרים, מלווים במטחים תמידיים של גשם ובסופות רעמים וברקים. מזג האוויר הזה גרם ללילי להרגיש כאילו העולם סוגר עליה. היא התקשתה להתרכז בשיעורים ובאימוני הקווידיץ' – היא לא יכלה להפסיק לחשוב על האסון הממשמש ובא.

שוכבת במיטתה בלילות בעוד הגשם מכה על החלון בטיפות כסופות, היא הייתה מאמצת את זיכרונה כדי לגלות האם אביה אמר במהלך איזו משימה הנער מהטורניר נחטף ונרצח. אבל עד כמה שזכרה, הוא לא אמר – הוא רק הביע דאגה גדולה לקראת דבר מה שיקרה בחודש מרץ... והמשימה השנייה של ג'יימס עמדה להתקיים בראשון למרץ. כמו שאבא שלה אמר, זה לא יכול להיות צירוף מקרים...

במהלך השבועות שעברו מאז חג המולד היא כתבה להוריה לפחות שלוש פעמים בשבוע. בכל פעם היא הייתה מתלבטת האם לספר להם מה היא יודעת, ובכל פעם מתחרטת ברגע האחרון ומבקשת לדעת מה שלומם. היא לא הייתה בטוחה מה היא ניסתה להשיג בזה. אולי לגלות רמז בנוגע לעיסוקיו האחרונים של אביה? אולי להתריע בפניהם שהיא מרגישה בעצמותיה שמשהו רע עומד להתרחש? אולי פשוט קיוותה למצוא נחמה בכתב ידם?

ג'יימס בכלל לא תרם לתחושת הרוגע שלה. היא התנהג כאילו השיחה ביניהם לא התקיימה, כאילו אין שום איום. לילי ניסתה להתעמת איתו בפרטיות לעיתים קרובות, אבל הוא חזר ונתן לה את אותה התשובה – שכל עוד אין להם שום מידע חדש, אין שום דבר שאפשר לעשות בנושא.

לכן היא בילתה את כל זמנה הפנוי בחיפוש אחר מידע על מה שהתרחש בטורניר הקודם. היא הוציאה כל ספר שמצאה על המלחמה השנייה ועל עידן הטרור של זה- שאין- לנקוב- בשמו ועיינה בהם בקפדנות, בחיפוש אחר שביב של מידע. היא אפילו ביקשה מהספרנית שתעזור לה למצוא ספרים ספציפיים על התקופה, אבל היא הגיבה בסלידה גדולה מהנושא וסירבה לעזור כמעט מייד, בטענה שהתלמידים שמתכוננים לכישופומטרי ובחינות הבגרות נמצאים בעדיפות ראשונה.

לבסוף, לאחר יותר משבועיים של קריאה והרבה תירוצים שהשמיעה בפני חברותיה, שהתחילו להיות מודאגות מהתנהגותה, לילי הגיעה למסקנה אחת נחרצת. היא סקרה את העובדות שהיו בידיה כפי שלמדה מאלבוס כשהיה מעסיק את עצמו בפיתרון חידה, והבינה שבעוד כל הספרים מציינים בפירוש שאדון האופל שב למלוא כוחותיו בקיץ של שנת 1995, אף אחד מהם לא ציין איפה התרחשה השיבה וכיצד הוא עשה זאת בדיוק. לא היה שום אזכור לטורניר, ובנוסף לזה, לא היה שום הסבר כיצד קוסם שנחשב מת שב פתאום לחיים בכוח גדול. זה היה כאילו מישהו פרם חור באריג ההיסטוריה, מותיר מקום ריק גדול בתקופה של קיץ 1995.

לילי אומנם אהבה תעלומות, ובמיוחד תעלומות היסטוריות, אבל היא גילתה בדרך הקשה שכאשר היא עצמה נמצאת בתוך תעלומה כזאת, העניין הרבה יותר מפחיד ומערער מאשר מעניין ומרגש.

"אבל אתה חייב!" היא הפצירה בפני ג'יימס בערב יבש וקפוא בתחילת פברואר, בזמן שהם עשו את דרכם בחזרה לטירה אחרי אימון קווידיץ' מפרך. "אם אתה לא תבקש מהספרנית להוציא לי ספרים, אני לא אוכל לגלות מה באמת קרה שם!"

"תדברי יותר בשקט," ג'יימס הפציר בה, למרות שלא היה אף אחד באזור מלבדם. האחוזה של בובאטון צפה על מי האגם בשלווה לאחר ימים גועשים רבים, וסימן החיים היחיד במדשאות היה אור בחלון הבקתה של האגריד ועשן שעלה מהארובה, נבלע לתוך שמי הערב החשוכים. "את באמת חושבת שהיא לא תדע שהנושא הזה בכלל לא קשור לכישופומטרי?"

"אתה כזה טיפש!" היא הטיחה בו בכעס פתאומי, חובטת בכתפו עם ידית המטאטא שלה. "איך אתה יכול להתנהג כאילו הכל כרגיל?! המשימה שלך מתקיימת  עוד פחות מחודש – "

"בסדר, בסדר," ג'יימס אמר כדי לגרום לה להפסיק להתלהם. הוא הסתכל סביבו שוב. "תראי, אי אפשר לדבר על זה פה. בואי נמצא מקום שקט."

אבל מסתבר שלמצוא מקום שקט לדבר בו בבית הספר לפני ארוחת הערב הייתה משימה מסובכת יותר משנראה לעין. רבות מהכיתות הריקות אכלסו שיעורי תגבור או פגישות של מועדונים וקבוצות, וכיתות אחרות עברו ניקיון לקראת שיעורי יום המחרת.

לבסוף ג'יימס אמר, "אני מכיר מקום שאף אחד לא נכנס אליו."

הוא הוביל את לילי אל הקומה השנייה.

"השירותים של הבנות?" לילי הייתה מבולבלת מאד. בכל ימי לימודיה בהוגוורטס היא לא הייתה מודעת לקיומם של השירותים האלה. על דלת השירותים היה תלוי שלט ישן שהפנה את הבנות הנזקקות לשירותים שבקומה שמעל.

משהו קר נגע ברגלה והיא קפצה. היא דרכה בתוך שלולית רדודה שהתפשטה על הרצפה מתחת לדלת.

"כן. אף אחד לא משתמש בהם, כי הם רדופים על ידי רוח רפאים די מעצבנת. חוץ מזה שהיא כל הזמן מציפה את התאים ושוברת את הברזים. ואם כבר מדברים – מה שלא תעשי, אל תגידי שום דבר שיכול להעליב אותה. ותנסי להימנע מלדבר על המוות."

חושבת לעצמה שהיא לא זו שצריכים להגיד לה לא להעליב אף אחד, לילי עברה אחרי ג'יימס בדלת הרעועה.

הדבר הראשון שהיא שמה לב אליו לא היו הברזים המוזנחים או התאים השבורים והמכוסים כתובות. הדבר הראשון שראתה היו אלבוס וחברו סקורפיוס שישבו על הרצפה באחת הפינות ונראו כאילו הם מתאמנים על לחש כל שהוא. ברגע שלילי וג'יימס הופיעו בפתח הם זינקו על רגליהם והתייצבו מולם במתח; לילי שמה לב שסקורפיוס חטף ספר ישן שנח ביניהם והטמין אותו בתוך גלימתו.

"מה לעזאזל?" ג'יימס היה הראשון למצוא את קולו. הוא בחן את השניים האחרים ואת הפינה בה ישבו; המים הורחקו משם על ידי לחש ועל הרצפה הקרה נפרשה יריעת בד ירוקה עבה ומנוקבת חורים, שאולי פעם הייתה כילה של אחת המיטות במעונות סלית'רין. ברור היה שהם טרחו רבות להפוך את המקום לנוח, כי היו שם גם כמה כריות ישנות, צלחת עם עוגיות מהמטבח וכמה צנצנות בהן בערה אש כחולה חיממו את החדר הלח והקריר.

"מה אתם עושים פה?" אלבוס ביקש לדעת, מביט בין אחיו בחשדנות.

"אנחנו? מה אתה עושה פה?" דרש ג'יימס בחשדנות גדולה עוד יותר.

"אני חושב שהשאלה שלי לגיטימית יותר."

אוושה של משהו קר בעל מרקם רטוב פרע את שיערה של לילי מאחור. היא סבה וגילתה רוח רפאים של ילדה ממושקפת בת גילה מרחפת מאחוריה, מביטה בה בשילוב של סקרנות וסלידה.

"מי אתם?" היא דרשה לדעת בקול צייצני. עיניה נפלו על ג'יימס והיא עטתה מבט מתחנחן. "היי... אני מירטל. אתה נורא מוכר לי. כבר נפגשנו?" היא סלסלה את קצוות שיערה על אצבע שקופה.

"לא, לא... זאת הפעם הראשונה שלי פה," ג'יימס השיב, מסווה את הדחייה שלו בקסם אישי.

"אם ככה, אתה צריך לבוא לפה יותר," רוח הרפאים אמרה לו במתיקות כמעט מחליאה, מחטטת בפצעון נצחי שצמח על אפה. "נורא משעמם לי פה רק עם השניים האלה... הם כל היום רק מתאמנים על הלחשים המטופשים האלה. מי בכלל רוצה ללמוד ל – "

היא לא סיימה את המשפט, כי סקורפיוס הרים מהרצפה ברז שבור והשליך אותו עליה. הוא עבר דרכה ופגע בקיר בקול קשקוש מתכת גדול. מירטל התעופפה משם בכעס.

"איך אתה מעז?!" היא צווחה בעלבון, מפניה מתעוות כמו לקראת יללה.

"תהיי בשקט, מירטל," סקורפיוס התרה בה בחומרה. לילי לא זכרה ששמעה אותו כל כך תקף אי פעם בעבר; בדרך כלל הוא היה ביישן ועדין מאד.

מירטל פלטה יללת בכי נוראית של עלבון וצללה לתוך אחת האסלות בשצף מים גדול. קול בכייה המשיך להישמע בצנרת במשך זמן ארוך.

"ללמוד מה?" שאל ג'יימס בעניין ברור. הוא סקר את אלבוס ואת חברו בעין צרה. "למה אתם מסתתרים פה? ותחסכו ממני תירוצים שאתם סתם חוזרים על החומר."

כשאיש משניהם לא השיב ג'יימס חצה את החדר בשני צעדים גדולים ושלח את ידו אל המקום בו סקורפיוס ניסה להסתיר את הספר. הוא לא ציפה שהנער הצעיר ממנו (שבעצם לא היה נמוך ממנו בהרבה) יאחז בפרק ידו וימנע ממנו מלהשיג את מבוקשו. מגיב במהירות מדהימה, ג'יימס שלח את ידו אל שרביטו – אבל שרביטו של אלבוס כבר היה מכוון אל צווארו.

"תעזוב את זה," הוא המליץ לאחיו הבכור בקרירות.

"לילס," אמר ג'יימס במתח. "אם תהית, זה הרגע שלך להתערב."

"תשכח מהספר הטיפשי הזה!" היא אמרה לו בחוסר סבלנות. "אמרת שנדבר. ואם אל פה כדאי שגם הוא ישמע."

"מה אני אשמע?" אלבוס שאל.

"טוב, בסדר," ג'יימס גנח ושחרר את ידו של סקורפיוס, נסוג לאחור. "אם זה יגרום לך להפסיק להיות כל כך לחוצה. אבל מאלפוי צריך להתחפף."

אלבוס פתח את פיו להתווכח. הפעם לילי התעמתה איתו, "אל, זה קשור לאבא."

פניו של אלבוס הרצינו. "אני מצטער," הוא אמר לסקורפיוס, למרות שזה לא נראה נרגש במיוחד. הוא לקח את התרמיל שלו ואת הספר שחיבק אל חזהו ועזב את שלושת האחים בהבנה.

"תנו לי לראות אם אני מבין אתכם נכון," אלבוס אמר אחרי רבע שעה של הסברים, כששלושתם ישבו על המצע הירוק החמים. "לאבא יש תיאוריה שהמאמינים של אדון האופל התאספו שוב. כדי להכריז על שיבתם הם המתכוונים לשחזר את רגע הגדולה של האדון שלהם מהמלחמה השנייה, זה התרחש במהלך הטורניר הקודם. אתם לא יודעים מה הולך לקרות, רק שאחד המתמודדים ייחטף וכנראה ירצח."

כשאלבוס הציג את העובדות בצורה כל כך קרת רוח ומחושבת כל העניין גרם ללילי להרגיש צמרמורת.

אלבוס הרהר בנושא. ג'יימס כרסם עוגייה והסתכל עליו כאילו הוא סבור שהוא רק מעמיד פנים שהוא חושב כדי להיראות בעל משמעות. השניים לא החליפו אפילו מילה ידידותית אחת מאז תחילת השיחה. לילי הייתה מעדיפה לשמוע את ההקנטות וההתקוטטויות שלהם מאשר לספוג את הקרירות שהפגינו זה אל זה.

"ויש גם את נושא שתי הגרסאות השונות," אלבוס המשיך. "אחת אומרת ששמו של המתמודד היה סדריק דיגורי, והשנייה אומרת שאבא היה המתמודד... אתה בטוח שזה מה שדודה הרמיוני אמרה לך?"

"כן, אני בטוח," השיב ג'יימס בקוצר רוח. "אני לא מבין מה הטעם לשבת ולדון בזה. גם אם זה אמיתי, מה אנחנו יכולים לעשות בקשר לזה? אנחנו בסך הכל שלושה תלמידים, ואבא מטפל בזה."

"אתה לא חושב שזה מוזר שכולם יוצאים מגדרם כדי להשאיר את מה שקרה בטורניר הקודם בסוד?" אלבוס אמר לו. "דודה הרמיוני ודוד רון, אימא ואבא, מקגונגל, כל הסופרים שכתבו על התקופה הזו – אפילו הנביא היומי לא כותב על זה, למרות שזה ללא ספק יכול למשוך הרבה קוראים. מה הם חושבים שיקרה אם האמת תצא לאור?"

"אולי הם מנסים למנוע פאניקה?" הציעה לילי, מצטרפת אל סיעור המוחות של אלבוס.

"אבל למה שזה יעורר פאניקה?" הוא אתגר אותה. "זה היה לפני יותר מעשרים שנה, בתקופה בה היו הרבה קוסמים שחזו שאדון האופל יחזור בשלב מסוים והרבה מהנאמנים שלו הסתובבו חופשי. אבל עכשיו הוא מת, כמו רוב התומכים שלו – הפעם מת באמת. למה שמישהו בכלל יחשוב שמה שקרה יחזור על עצמו?"

לאף אחד מהם לא הייתה תשובה.

"הדרך היחידה לגלות היא להבין מה באמת קרה בטורניר הקודם," אלבוס אמר לבסוף.

"לילי כבר אמרה לך שהיא לא מצאה כלום," ג'יימס אמר.

"זה רק אומר שהיא לא חיפשה במקומות הנכונים," אלבוס השיב לו בלי להסס. "אולי אף ספר לא מספר על מה שקרה, אבל באותה תקופה זה בטוח הופיע בעיתונים. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה למצוא עיתונים מהתקופה הזו. זה לא קשה – בבית הדואר בהוגסמיד יש ארכיון גדול."

"מעולה," לילי קפצה, מתסכלת בין אחיה. "מתי היציאה הבאה שלכם להוגסמיד?"

ג'יימס הציץ באלבוס כאילו הוא מאשים אותו על שהעלה ללילי את הציפיות. "רק באמצע החודש הבא."

פניה של לילי נפלו. "אבל... זה רק אחרי המשימה שלך."

"אל תגיד לי שהתרככת," אלבוס אמר לג'יימס בשמץ לעג. "דברים מהסוג הזה לא עצרו אותך קודם. אתה יודע כמה זה קל להתגנב להוגסמיד, במיוחד בשביל מישהו עם... כלים כמו שיש לך."

"אתה לא רציני," ג'יימס אמר לו, מזדקף במקומו. "זה לא סתם תעלול בבית הספר, אתה מדבר על פריצה לעסק! אני בגיר, אני יכול להיעצר בגלל זה!"

"אנחנו לא נעבור על החוק, אל," לילי חיזקה את דבריו של ג'יימס.

אלבוס משך בכתפיו. "איך שאתם רוצים. נחכה עד אמצע מרץ. אבל זה על אחריותך," הוא הוסיף לטובת ג'יימס.

ג'יימס לא נראה נרגש למשמע ההצהרה, אבל את לילי זה הלחיץ. זה הזכיר לה שהם עדיין לא יודעים מה עשוי לקרות לג'יימס במשימה השנייה.

"תראה מה עשית," ג'יימס אמר כשהבחין בהבעת פניה המוטרדת של אחותו.

"אני? אתה זה שמתנהג כאילו זה לא מדאיג אותך בכלל," אלבוס החזיר לו.

"אולי תפסיקו לריב כבר?" לילי פלטה בעצבנות.

אלבוס וג'יימס נראו קצת אשמים. ג'יימס היה הראשון להתעשת. הוא פנה אל לילי ואמר, "אולי אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר בקשר לזה, לילס, אבל אבא כן יכול, והוא יעשה כל מה שצריך. אני סומך עליו."

לילי הנהנה, אבל משום מה לא הרגישה משוכנעת. אם אבא שלהם רוצה לעשות הכל כדי להגן על ג'יימס, למה הוא לא סיפר לו על הסכנה?

"כן, חוץ מזה שאנחנו יודעים שיש מישהו שמשגיח עליו," אלבוס הוסיף בעדינות. "זוכרת מה הקנטאורים אמרו לו במשימה הראשונה?"

לילי כמעט שכחה מזה. השיחה של אביה עם אדון מאלפוי השכיחה ממנה לחלוטין את המחשבות על איש הצל שלה. האם הוא יהיה שם במשימה השנייה להשגיח על ג'יימס? המחשבה על כך הדליקה ניצוץ של תקווה והקלה בליבה.

לפתע היא נזכרה בדבר נוסף ששמעה בשיחה, לו לא הקדישה מחשבה כל עוד היא הייתה עסוקה בדאגה לג'יימס.

"אתם יודעים משהו על הליגה?"

"ליגה של מה?" שאל ג'יימס, למרות שהיה ברור שהוא לא יודע במה מדובר.

"הליגה?" חזר אלבוס, נראה מהורהר מאד. "איפה שמעת את זה?"

"אבא דיבר עליהם. הוא אמר שהם בצד שלנו."

אלבוס נראה מהורהר עוד יותר.

"אז אתה יודע עליהם משהו או לא?" ג'יימס האיץ בו.

"בליין."

"מה?"

אלבוס התמקד במציאות. "יש לי פגישה עם בליין. כדאי שאני אלך, אסור לי לאחר." הוא קם ואסף את חפציו. "אל תדאגי יותר מידי, לילס," הוא אמר ללילי. "לשם שינוי, ג'יימס צודק – אבא מטפל בזה. חוץ מזה שלמרות הגולגולת העבה שלו, כנראה שג'יימס נבחר לטורניר מסיבה מסוימת. הוא יכול לדאוג לעצמו."

הוא תלה את תרמילו על כתפו. "ביי, מירטל!" הוא קרא לכיוון התאים, שם מירטל עדיין בכתה בצנרת, ועזב את החדר.

***

אלבוס הספיק לבקר במשרד של בליין פעמיים מאז שהטיל עליו להתחיל לקרוא את הספר הבסיסי והמייגע (אורכו היה 2000 עמודים) 'כללי האתיקה של הקסם', מאת אגריפה. זה היה חדר בקומה השישית, לא המשרד בו השתמש בפרופסור קארנוס, להקלתו הגדולה של אלבוס. זה היה משרד מעוצב בפשטות, עם מעט מאד קישוטים וחפצים אישיים; רוב מדפי הספרים היו ריקים למחצה, לא היו קישוטים על כרכוב האח וגם תמונות ממוסגרות לא נראו על שולחן העבודה הרחב, שרגליו היו מעוצבות בצורות של בעלי חיים שונים.

לא פעם אחת אלבוס חשב שזה מוזר מאד שהמשרד נראה כאילו חיו של בליין התחילו רק כשהוא התחיל ללמד בהוגוורטס. לא היו שם תמונות של בני משפחה ולא מזכרות אישיות. אך באותו היום, בעוד המורה לשינוי צורה מעלעל בספר עב הכרס עד המקום אליו אלבוס ציין שהגיע בקריאה בשבוע הזה, הוא הפנים עד כמה זה מוזר באמת. הוא לא הקדיש הרבה מחשבה לשיחה המוזרה ששמע בין בליין לבין מולודוב בתחילת השנה, אבל כעת, אחרי שלילי העלתה את הנושא ברגע מאד לא צפוי, הוא לא הצליח להפסיק לחשוב עליו.

הוא כבר ידע שבליין הגיע לבית הספר לא רק על מנת ללמד, אבל כעת תהה מה הייתה הסיבה הנוספת. האם תפקידו היה למנוע את האסון שלילי חזתה? להגן על ג'יימס מפני תומכיו הטריים של אדון האופל? האם הוא היה האיש חסר הפנים שהקנטאורים ראו ביער?

אלבוס בחן את פניו הזקנות של המורה לאור מנורת השולחן שלו. מצחו נחרש קמטים עמוקים בעודו מעיין בדפים, ושיערות השיבה סורקו כדי להסתיר קרחת קטנה שהתחילה להופיע על קודקודו. עורו היה בגוון שחום יחסית, כאילו עבד רוב חיו בשמש שגרמה לפניו להתקמט בטרם עת. האם הוא מסוגל להפוך את עצמו לבלתי נראה ביער? אולי יש לו גלימת היעלמות?

אלבוס שלל את המחשבה אחרי רגע. הרי הוא ראה את בליין יושב יחד עם שאר המורים על בימת הכבוד במשימה הראשונה. אם כך, מה תפקידו?...

"אתה מוכן להתחיל, אדון פוטר?" קולו של המורה לשינוי צורה חדר למחשבותיו של אלבוס. הוא הנהן במהירות.

"אם כך, ספר לי במה עוסק הפרק."

אלבוס הדחיק את הבעת השעמום שניסתה להתפשט על פניו. "אגריפה מדבר על המשמעות של המושג 'אמת'," הוא הסביר בחוסר התלהבות. "רוב הפרק הוא דן בהגדרה של אמת."

"ומה המסקנה אליה הוא מגיע?"

"בעיקר שזה מושג חלקלק. אנשים אוהבים לפצל את החיים שלהם לאמת ושקר, למרות שהגבול ביניהם הוא דק מאד. כה דק שהוא חסר משמעות."

"אני חושש שזו הפרשנות שלך, אדון פוטר," אמר לו בליין, מדפדף בספר. "הגבול בין אמת לשקר הוא משמעותי מאין כמוהו, למרות שהוא דק כחוט השערה. אגריפה משווה את האמת והשקר לכפות מאזניים שנושאות משקל קל מאד; ככל שהכפות קלות יותר, כך קל יותר לשנות את המאזן בצורה קיצונית. גרגר של חול יספיק."

"אבל אם האמת והשקר קלים כל כך, כנראה שהם בכלל לא חשובים."

"לא מתאים לך לדבר לפני שאתה חושב," בליין אמר לו בכובד ראש. "הדברים החשובים ביותר הם הקלים ביותר. האוויר שאנו נושמים, המים שאנחנו שותים. לדברים חשובים אחרים בכלל אין משקל; אהבה, תבונה, נאמנות, חובה..." בליין הרצין. "כך גם אמת ושקר. נכון לומר שהם שני הצדדים של אותו המטבע. המשך בדבריך."

"פרופסור, מותר לי לשאול איך כל זה קשור לשינוי צורה?" אלבוס הרהיב עוז לשאול.

"ברור לעין שלמרות כישרונותיך אתה מתקשה לתפוס כללי מוסר בסיסיים, שנערים אחרים בני גילך מבינים באופן טבעי," בליין הסביר לו בלי להתרגש. "לכן יהיה עליך ללמוד את כל האתיקה של הקוסמים היטב, עד שההבנה תשקע בך. המשך, בבקשה."

אלבוס המשיך בחוסר רצון, "הוא גם משווה את האמת לשמש ואת השקר לירח. שניהם נעים בשמיים במהלך היום והלילה, למרות שהם תמיד נשארים אותו הדבר, גם אם לא רואים אותם. זה אומר שלמרות שהנסיבות משתנות, העקרונות של אמת ושקר נשארים זהים."

בליין הנהן בהסכמה. אלבוס חש סלידה קיצוניות ופתאומית כלפי המורה שלו. הוא יושב שם ומדבר איתו על מוסר ועל אמת, כשהוא למעשה מתחזה – בכלל לא מורה, אלא מישהו שהגיע להוגוורטס מסיבה אחרת לגמרי.

"אמת לא תלויה במי שדובר אותה," אלבוס המשיך. "ולאף אחד אין זכות טבעית לומר דברי שקר – גם לא לאנשים בעלי סמכות. כמו מורים, לדוגמא."

"אין דבר כזה, זכות טבעית לשקר," בליין אמר, אדיש להערה. "אף שאגריפה מציין כי אמת ושקר הם לא אור וחושך – הם לא טוב ורע. ישנם זמנים בהם השקר טוב יותר מהאמת."

"ללא ספק," אלבוס אמר, חושב על אחר הצהריים שבילה עם סקורפיוס בניסיון ללמוד את קסם האנימגאוס. אם בליין היה יודע על כך הוא היה יוצא מדעתו מרוב זעם. "אתה יכול לתת לי דוגמא, אדוני? אני אציין מצב ואתה תאמר לי אם ראוי לשקר בו."

"בסדר גמור."

"המצב הוא כזה – תלמיד שואל את המורה שלו בנוגע לארגון לא מוכר אבל חזק מאד עם מניעים לפעול בבית הספר בו הוא לומד, והתלמיד יודע שהמורה חבר בארגון הזה, למרות שהוא מתנהג כאילו הוא מורה רגיל. האם ראוי שהוא ישקר לו בנושא הזה?"

אלבוס ציפה שהתגובה של בליין תהיה קיצונית – שהוא יזעם וישאל אותו איך הוא מעז – אבל מסכת הקרירות של בליין נותרה על קנה כשהוא השיב, "לאור העובדה שמדובר בארגון חזק מאד, והתלמיד הוא בסך הכל ילד טיפש, מן הראוי שהמורה לא יחשוף את תפקידו. ישנם כוחות בעולם הזה שעוסקים בנושאים הרי גורל ורגישים מכדי שנערים בני עשרה יתערבו בהם, לכן על המורה לעשות כל שביכולתו להרחיק את התלמיד מהעולם הזה ולהבהיר לו שאם ינסה לדחוף את האף שלו לנושאים שלא נוגעים לו, דמו יהיה בראשו. וזו האמת לאמיתה."

אלבוס הרגיש כאילו עניו הבהירות של בליין הן שני מסמרים שמחזיקים אותו במקומו, לא מאפשרים לו להפנות את מבטו. מילותיו חלחלו לתוכו, מבהירות לו שעבר את הגבול.

בליין סגר את הספר העבה וקם. "קרא את הפרק הבא עד מפגשנו הבא," הוא אמר בטבעיות, ללא שמץ של קרירות שחורגת ממקומה לאור הניאום שהעביר רגע לפני כן. "הוא עוסק בסודות. קרא אותו היטב, כי אני מתפתה לבחון אותך."

הפרק הקודם		הפרק הבא