לב החשכה

אני מזכירה שמים אפלים מתמודד על תואר פאנפיק המתח וההרפתקאות הטוב ביותר בפורטל הארי פוטר. יהיה לי לכבוד לקבל את הקולות שלכם עבורו ובתחרות בכלל: http://hportal.co.il/index.php?showtopic=91517&st=0&#entry4238684

אני שמחה להודיע על התקדמות משמעותית בנושא ההשראה לפאנפיק הזה P:

פרק 18

לעשות את הצעד

בן חשב הרבה על ההצעה של לואיס בשבועות שעקבו אחרי המפגש במחילה. אפילו הסיום המערער של אותו היום, כשהתברר להם כמה היו קרובים להילכד על ידי חסרי הקסם, לא השכיח ממנו את השיחה עם איש הצללים.

זה הרגיש כאילו כל חיו מצטברים סביב נושא המקצוע העתידי שלו, כמו עשי לילה שמתאספים מסביב למדורה בהמוניהם. ליליאנה ביקשה ממנו להסתכל איתה על עלונים של אוניברסיטאות בחו"ל, אדון וויזלי הגיע אחר צהריים אחד להתלונן באוזניו של אחיינו על המחסור בהילאים מסורים ומוכשרים בלשכה, ומודעות דרושים בעיתון הפכו להיות גדולות ובולטות בין לילה. פתאום, בלי שום הסבר, הוא התחיל לחשוב על עתידו עם מורגנה. איזו אישה תרצה לבלות את חייה עם גבר מובטל? הוא חשב לעצמו במרירות שיהיה מוטב לה למצוא שידוך מוצלח ולשכוח ממנו.

הוא הרגיש שהוא לא יכול לפנות לשום עיסוק בלי שהוא יזכיר לו את העובדה המכאיבה שאין לו השכלה כקוסם ושום אפשרות להשיג עבודה טובה בעולם הקוסמים. הפעילות המרגיעה היחידה שמצא הייתה טיפול ורכיבה על האופנוע של סיריוס בלק. העבודה הטכנית הזכירה לו את חיו הקודמים, בהם היה מסופק מיכולותיו וממקומו בעולם, והרכיבה ברוח הקצית הנעימה הרגיעה אותו והשכיחה ממנו את צרותיו. הוא יכול היה לקחת את ליליאנה לעיירה המוגלגית של ניו- פורט וללמד אותה דברים על המוגלגים. כל תגלית קטנה בנוגע אליהם סקרנה את אחותו למחצה, וזה גרם לו להרגיש כמו איזה מומחה בעל חשיבות.

הוא ידע שיש קוסמים שהתפקיד שלהם הוא לייעץ לקוסמים אחרים בנושאים שנוגעים למוגלגים. הוא תיאר לעצמו שבתקופה כזו תפקידם חשוב במיוחד. הוא ידע שזה הסיכוי הטוב ביותר שלו למקצוע, אבל משהו בו היה גאה מכדי לקבל תפקיד כזה. הוא לא היה טיפוס של פגישות ומסמכים – הוא היה צריך להיות בפעילות. והוא פשוט לא יכול היה לקרוע את עצמו מהחלומות על שבירת קללות בקברים עתיקים ולכידת קוסמים אפלים.

בכל יום שעבר הוא מצא את עצמו עושה צעד אחד לכיוון קבלת ההצעה המפוקפקת של לואיס. הוא לא סיפר עליה לאף אחד עד כה, למרות שהתפתה לספר למורגנה בפגישתם האחרונה בווינטרהול שאם ירצה, יוכל לזכות בכל משרה שירצה. הוא פחד שאם יספר היא או אחותו או טד או אביו יפתחו ציפיות, והוא יהיה מחויב לקבל את ההצעה כדי לרצות אותם.

המסקנה היחידה אליה הגיע בסוף אותם ימים של התלבטות הייתה שהחיים היו קלים הרבה יותר כאשר אימו הייתה האדם היחיד אותו היה צריך לרצות.

זה היה יום שמשי במיוחד כשבן עבד על האופנוע בצל הצריף. הוא היה לבד בבית באותו היום – טד היה באחד מסיוריו, אביו היה צריך לטפל באיזה עניין מסדר מסתורי, וליליאנה הייתה אמורה לחזור רק בערב מהביקור בן השבוע אצל אימה. לכן הוא הופתע מאד כשליליאנה הופיעה בפתח הצריף בשמלת קיץ נאה בצבע אפרסק (חדשה, ללא ספק), שיערה הזהוב קלוע בצמה סינית קפדנית שיכולה הייתה לצאת אך ורק תחת ידה של אישה אחרת. פניה הבהירות היו שזופות בצורה שגרמה לחיוכה להיראות לבן במיוחד ולעיניה להיראות מלאות אור.

"חשבתי שאת לא אמורה לחזור עד הערב," הוא אמר, פושט את ידיו לצדדים כשחיבקה אותו כדי לא ללכלך אותה בשמן מכונות.

"היינו אמורות לעשות קניות בסמטת דיאגון היום," ליליאנה השיבה בגלגול עניים, נעדרת את הקלילות השגרתית שלה. "אבל מאמא פשוט לא מצאה את השינויים שעשו שם 'לטעמה'..."

בן נמנע מלהגיב לחוסר שביעות הרצון של ליליאנה כלפי אימה. הוא חשש להעליב אותה.

"בכל אופן, יש מכתב שמחכה לך בפנים. כדאי שתרחץ את הידיים, זה לא משהו שאתה רוצה ללכלך."

המחשבה הראשונה שעברה בראשו של בן הייתה מורגנה, אבל אז הוא נזכר שעוד לא סיים לכתוב תשובה למכתב האחרון שלה. לכן המחשבה הבאה שלו הייתה סטאקר. האם הוא מצא סוף- כל- סוף היכן הניח את כל המזכרות מימי בית הספר?

הוא ניקה את ידיו כמיטב יכולתו ופנה לכיוון הבית. אך כשעבר את קיר הצריף הזדעזע לגלות אישה מוכרת יושבת מול שולחן הזכוכית העגול שבאכסדרה שבגינה. הוא לא הכיר אותה באופן אישי, אבל ראה אותה בתמונות החתונה הישנות של אביו – זו הייתה אשתו לשעבר, אימה של ליליאנה. היא הייתה אומנם מבוגרת הרבה יותר, והרבה פחות חייכנית מאשר בתמונות, אבל אי אפשר היה לטעות.

הדבר הראשון שבן שם לב אליו לגביה היה שהיא הייתה ההפך הגמור מאימא שלו. היא הייתה לבושה בגדים אופנתיים ומחמיאים ונעלה נעליים גבוהות. שיערה, שהיה בהיר כשל ליליאנה, סופר בתספורת קצרה אך מלאה, קפדנית כשל כוכבת קולנוע, ופניה הבהירות היו מאופרות ועטויות הבעה שלווה של ביטחון עצמי ואף עליונות. היא ישבה רגל על רגל ועיינה בעיתון בחצי עניין, כאילו הבית היה שייך לה.

לצערו הרב של בן, היא הבחינה בו ברגע שהוא הבחין בה, ולא הייתה לו דרך לחמוק מעיניה הביקורתיות, שבחנו את מכנסי הג'ינס הבלויות שלו ואת חולצת הטי המוכתמת שמן מכונות. בלית ברירה, הוא התאמץ להתנהג בטבעיות וניגש להציג את עצמו, מקלל בינו ובין את עצמו את ליליאנה שלא הזהירה אותו.

הוא נעצר במרחק בטוח מהאישה והושיט את ידו, פתאום מבין, לאימתו, שאין לו מושג איך לכנות אותה. הוא חש שיהיה לא הולם לכנות אותה "גברת פוטר".

"אימא, זה בן," ליליאנה הפיגה את המתח במתיקות.

"תיארתי לעצמי," השיבה האישה בלי התלהבות, בקולה הנעים שמץ של מבטא צרפתי, ולחצה את ידו המלוכלכת של בן בזהירות המרבית.

"נעים להכיר אותך." בן התאמץ להיות מנומס בכל מחיר.

היא הנהנה אליו. הוא לקח את זה כסימן להיכנס פנימה. הדבר הראשון שעשה היה לרחוץ היטב את ידיו ואת פניו ולהחליף את הבגדים המלוכלכים לבגדים הנקיים הטובים ביותר שלו – מכנסיים כהות וחולצה מכופתרת שהיו שייכים לאביו, אותם לא היה לו צורך ללבוש עד כה.

כשחזר למטה מצא את ליליאנה עושה כמיטב יכולתה להתעכב כמה שיותר עם הכנת התה.

"תודה על ההזהרה," הוא אמר לה בשמץ מרירות, מסיים לכפתר את חולצתו עד הסוף.

"אל תהיה חמוץ. אתה לא צריך להעמיד פנים בשבילה." היא החוותה אל הופעתו המהודרת יחסית של בן.

הוא מעולם לא ראה את אחותו כל כך זועפת. מרגיש אשמה פתאומית, הוא ניגש וכרך את זרועותיו סביבה, מנשק את מצחה. "אני מצטער. זה הפתיע אותי. חששתי שהיא תשנא אותי, אבל עכשיו אני בטוח שהיא שונאת אותי."

"היא שונאת את כולם," הייתה תשובתה הנחרצת של ליליאנה, משפילה את עיניה.

"היא לא יכולה להיות כל כך גרועה אם אבא התחתן איתה."

"הוא אף פעם לא אהב אותה באמת."

בן הידק את אחיזתו סביב אחותו. הוא מעולם לא ראה אותה כל כך קודרת, וזה הפחיד אותו.

זה לא היה קל להיות בן לאימא חד הורית, אבל הוא מעולם לא עצר לתהות איך זה מרגיש להיות בן לשני הורים שלא מפסיקים להתקוטט.

"אני בטוחה שאת אימא שלך הוא אהב. חבל שהוא לא התחתן איתה וזהו."

בן לא ידע כיצד להגיב לאמירה הזו. לא הייתה בה מרירות או קנאה, רק עצבות כבדה מאד. הוא שקל לומר שזה לא היה ככה – שאימא שלו הייתה מאוהבת בגבר שמעולם לא החזיר את אהבתה – אבל הגיע למסכנה שעדיף פשוט לשתוק.

ליליאנה משכה באפה. "אף פעם לא סיפרת לי על אימא שלך."

"את עוד תכירי אותה," בן השיב, מתעלם מצביטה בקרביו שהזכירה לו שהסיכויים שזה יקרה הופכים קלושים בכל יום שעובר.

המחשבה על אימו הזכירה לו את המכתב. מרגיש שזו בכל מקרה מספיק עצבות ליום אחד, הוא נישק את ליליאנה בפעם האחרונה ופנה לחפש את המכתב שלו.

הוא מצא מעטפה על השולחן שהייתה ממוענת אליו, אבל היא כלל וכלל לא הייתה מסטאקר, וגם לא ממורגנה. זו הייתה מעטפה רשמית למראה, חתומה בשעווה אדומה עליה נטבעו האותיות M&M בהידור.

"לזה התכוונת?" הוא שאל את ליליאנה, שסיימה למחות את דמעותיה ופנתה להכין צלחת עוגיות.

"כן, לזה התכוונתי," היא השיבה בנקודתיות, ההפך הגמור מהאדישות של בן. "אתה יודע מה זה?"

"לא. מה זה?"

"זה ממשרד הקסמים. תפתח את זה."

פניו החתוליות של לואיס הבזיקו בעיני מוחו של בן. הוא פתח את המעטפה בזהירות, ידיו לא יציבות.

אך לא היה שם מכתב מלואיס. ברגע שבן פתח את המעטפה, כרטיס לבן ריחף מתוכה והפך לפה לבן עטוי אודם אדום אלגנטי, שדיבר בקול נשי סמכותי ונעים שמילא את המטבח.

"לכבוד האדון בנג'מין פוטר: אנו מתכבדים להזמין אותך ואת בני משפחתך לנשף הקיץ השנתי של משרד הקסמים, שיתקיים בעשרים ביוני בשעה שבע בערב באולם על שם אלבוס דמבלדור במשרד הקסמים. כולנו ציפייה לראותך. בכבוד רב, שר הקסמים וראשי המחלקות."

המזכיר המדבר צנח לשולחן ללא רוח חיים. בן הרים אותו ופתח את ההזמנה, שכעת הייתה פיסת נייר עבה לכל דבר. הכיתוב בה, שנכתב בדיו כחולה מעולה, היה זהה לדברי המזכיר. זהה מלבד שורה אחת, שהופיעה בתחתית ההזמנה בהבזק של זוהר זהוב לנגד עניו של בן: "בהזמנתה האישית של הכשפת הראשית הלנה סלין, יושבת ראש הקסמהדרין".

"בן, זה כבוד ממש גדול," אמרה ליליאנה בהתלהבות למראה פניו המבולבלות של בן. "הם בטח ראו אותך ביום הניצחון והתרשמו. אתה מתכוון ללכת, נכון?"

"אה, בטח," פלט בן, שחש שאין לו בדיוק ברירה. "תגידי... מה זה הקסמהדרין?"

"הקסמהדרין הם... איך מכנים את זה אצל המוגלגים? בית המשפט העליון?" ליליאנה לקחה את המגש עם כלי התה. "למה אתה שואל?"

הוא הראה את לה את השורה הנוספת בהזמנה שלו. ההתלהבות של ליליאנה גוועה פתאום והיא הסתכלה בבן בחשש.

"מה? מה העניין?"

ליליאנה פתחה את פיה לענות, כשקולה של אימה נשמע מהגינה, קורא לה.

"כדאי שתשאל את פאפא עליה," היא אמרה לו ויצאה החוצה. בן נתן מבט אחרון בשם החתום בתחתית ההזמנה ויצא אחריה.

"מתוקה, זוכרת שסיפרתי לך על הבן של מרטה, זה שעובד במשרד הקסמים? כתבו עליו בעיתון," הוא שמע את אימא של ליליאנה אומרת. ליליאנה השיבה דבר מה בחוסר התלהבות בעודה עורכת את השולחן.

בן תפס את מקומו ואפשר לליליאנה למזוג לו ספל תה. במשך זמן מה הוא ישב והקשיב לשיחתן של האם ובתה, ומשהו בו שמח שאשתו לשעבר של אביו מתנהגת כאילו הוא לא נמצא שם.

לבסוף היא פנתה אליו בענייניות. "בן כמה אתה?"

"אה..." הוא גמגם והניח את ספל התה. "בסוף החודש אני אהיה בן עשרים ושלוש."

"מבוגר יותר מליליאנה שלי," היא ציינה בינה לבין עצמה בקרירות. בן חש חוסר נעימות, יודע שהיא מחשבת בדיוק באיזה שלב של מערכת היחסים שלהם בעלה נאף בה.

"ומה אתה עושה לפרנסתך?" היא שאלה, מדייקת לפגוע במקום הכואב ביותר עבורו.

הוא גמגם. ליליאנה השכילה לענות במקומו, "בן עדיין בודק את האפשרויות שלו. המקצוע שהיה לו בעולם המוגלגים לא מבוקש אצלנו."

"אז בינתיים הוא חי אצל אבא שלו," אמרה האורחת ללא שמץ חמלה, בוחנת את בן בדקדקנות. "טוב, יש דמיון מאד ברור ביניכם, אי אפשר להתכחש לזה." היא פנתה אל ליליאנה. "אבל את יודעת שלאבא שלך יש אח, נכון, חמודה?"

ליליאנה נראתה מבולבלת. בן איחר לעצור צחוק בלתי נשלט ופלט נחרה מאד לא מנומסת. הוא מיהר להתנצל תחת מבטה הביקורתי של האורחת.

"קשה לי להאמין שאלבוס יכול להיות אבא שלי... גברתי." הוא ניסה לדמיין את אלבוס באיזו סיטואציה רומנטית עם אימו, אבל המחשבה הייתה מגוחכת מידי. אלבוס פשוט לא היה טיפוס כזה. בנוסף לזה, הוא החליט לא לציין שאבא שלו מודה ולא מתבייש בעובדה שניהל רומן עם האישה שהייתה אימו של בן.

אימא של ליליאנה לא נראתה משוכנעת שמצב כזה לא ייתכן. בן ידע מה היא חושבת – שאיזו אישה ילדה לאלבוס בן והחליטה להפיל אותו על אחיו העשיר והמצליח. אבל היא לא הכירה את אימו של בן, לא ראתה את האור בעיניה כשדיברה על ג'יימס פוטר. לכן בן נתן לה להאמין במה שהיא רצתה להאמין.

אחרי זמן קצר האורחת מצאה תירוץ להכניס את ליליאנה הביתה לזמן קצר. ברגע שהיא סגרה את הדלת האחורית אחריה, אימה זנחה את הנימוס המאופק והתנפלה על בן כמו לביאה על טרף תמים.

"אני מקווה שאתה מודע לכך שכממזר, התביעה שלך לירושה תהיה חלשה מאד."

ספל התה של בן עצר במחצית הדרך אל שפתיו. הוא בהה באישה. "אה... סליחה?"

"אפילו אם תצליח להוכיח שאתה באמת הבן של ג'יימס, לא תוכל לנשל את ליליאנה שלי מהירושה. צאצא חוקי תמיד מגיע לפני ממזר – "

"מי מדבר על ירושה?" השיב בן, שבכנות לא הבין את ההתלהמות שלה. אבא שלו לא היה זקן, ובטח שלא חולה. בן ידע בוודאות שהוא צעיר מטד, מה שאמר שהוא עוד לא בן חמישים. "תראי, אני לא יודע מה את חושבת שאני, אבל אני לא איזה נוכל שמעמיד פנים כדי להשיג כסף – "

בן השתתק. אביו עמד במפתן הדלת האחורית בהבעה חמורת סבר, מסתכל באשתו לשעבר כאילו הייתה מכת מזיקים ששבה ופקדה את ביתו.

"לוסיל," הוא אמר בלי רגש כשגם היא הבחינה בו לבסוף.

"ג'יימס," היא השיבה באותה קרירות, בוחנת את הופעתו. "אתה נראה זקן בצורה מחרידה."

היה צדק בדבריה, למרות שנאמרו בחוסר רגישות. אפילו בן יכול היה להעיד שאביו הזדקן בהופעתו מאד מאז שהכיר אותו; קמטי ריכוז ועייפות הופיעו על מצחו ומסביב לפיו ועניו היו שקועות.

"ואת נראית נפלא, כמו תמיד," הוא השיב בעוקצנות. "באופן עקרוני אין לי בעיה שתשבי בחצר שלי, אבל אם את נטפלת לבן שלי, את תצטרכי לעזוב."

לוסיל לא התנגדה. היא קמה באציליות ולקחה את הארנק שלה. "תאמר לליליאנה לבוא להיפרד ממני ליד השער," היא ציוותה על בעלה לשעבר. "אי אפשר לדעת איפה מישהו שכב מת שם בפנים..."

אפילו בן, שלא הכיר את סבתו ואת דודתו, הזדעזע מההערה הזו. אבל אביו של בן היה חומה מושלמת של קרירות. הוא קרא אל ליליאנה, שהייתה במטבח, וחיכה שאימה תעבור את פינת הבית לפני שתפס את מקומה ליד בן ומזג לעצמו ספל תה.

"אני... מצטער," בן פלט לבסוף.

"על מה?"

"על שהיית צריך להיות נשוי לה."

אביו צחק לתוך הספל שלו בהבעה שגרמה לו להיראות צעיר ונאה יותר. "היא לא תמיד הייתה ככה," הוא אמר. "שנינו השתנינו, עם הזמן. אני מצטער שהיית צריך להכיר אותה ככה."

גם בן הצטער. קשה היה לתפוס כיצד שני אנשים שבעבר אהבו אחד את השני וחלקו חיים משותפים מסוגלים לפתח כזו איבה ביניהם. הוא רצה להאמין לדבריה של ליליאנה – שהם מעולם לא היו מאוהבים באמת – אבל למרות המתח וחוסר החיבה ששררה בין אביו לאשתו לשעבר, לא ניתן היה להתעלם מזיק של טינה ביניהם. טינה שיכולה לנבוע רק מלב שבור.

זה היה מייאש, כמעט מפחיד, לדעת שאהבה בין גבר לאישה יכולה להשתבש כך.

ליליאנה חזרה אחרי כמה דקות עם צלחת צנימים מרוחים חמאה, נראית חיננית ועליזה כתמיד. בן הבין שאימה עזבה. היא חיבקה את אביה באהבה והראתה לו את ההזמנה שבן קיבל.

הוא קרא אותה בריכוז ומצחו התקמט. הוא הסתכל בבן. "אתה מכיר את מי ששלחה לך את ההזמנה?"

"לא. אף פעם לא שמעתי עליה."

אביו של בן עטה הבעה קודרת. הוא קרא שוב את ההזמנה בזמן שאמר, "היא הייתה בקסמהדרין כשהעמידו את סבא שלך לדין. אומרים שכשהוא ניסה להתנגד למעצר היא נלחמה בו והרגה אותו. הגנה עצמית, כמובן. היא מעולם לא הייתה צריכה לעמוד לדין בעקבות האירוע הזה..."

בן לא ידע בדיוק כיצד להגיב למידע הזה, או למרירות הכבדה בקולו של אביו.

"מה אתה חושב שהיא רוצה ממנו?" ליליאנה שאלה, מסתכלת בהזמנה מעבר לכתפו של אביהם.

"אי אפשר לדעת," הוא השיב, בוחן את ההזמנה מכל הכיוונים בחיפוש אחר מסרים נוספים. "יכול להיות שהיא רוצה לקדם אותו כדי לזכות בחיבה מקרב האנשים שעדיין אוהבים את סבא שלכם – לעשות משהו כדי להראות שהיא מצטערת על מה שקרה. להשכיח מאנשים את מה שהיא עשתה."

מחשבה בהירה עלתה בדעתו של בן. האם יכול להיות שאותה כשפת ראשית היא המעסיקה המסתורית של לואיס? האם זו הייתה האישה שהייתה אחראית לחטיפתו ולחטיפתה של מורגנה לפני יותר מחצי שנה, האישה שציוותה לשרוף את כל רכושו של אלבוס – עשרות שנים של עבודה מאומצת מצידו – עד אפר?  

הם ישבו בחצר עד שעות אחר הצהריים, משוחחים. בן התלבט בינו לבין עצמו האם להעלות בפניהם את התיאוריה שלו, אבל בסוף החליט לא לומר כלום. לקחו לאבא שלו ימים ארוכים להירגע אחרי האירוע ביום הניצחון, והוא לא נראה במצב לעבור עוד התקף דאגה עכשיו. למעשה, הוא לא נראה במצב לעשות שום דבר מלבד לקחת קצת זמן לעצמו ולנוח – עבודת המסדר שפעה מאז שהוגו והנוכלים גילו מקום מסתור של אוכלי מוות ברומא, שללא ספק היה מקושר אל השור- הזהוב, אותו אביו של בן היה נחוש לתפוס למרות שאיש לא ידע את מיקומו. וליליאנה הייתה כל כך נרגשת ללכת לנשף – בן לא רצה להרוס את ההתרגשות שלה עם תיאוריות קשר בנוגע לטיב ההזמנה שלהם.

אז הוא לא אמר כלום בנושא. הוא החליט שילך לנשף ויפגוש את יושבת הראש הזו, אם היא מעוניינת לפגוש אותו. הוא יחליט מה דעתו עליה כשיפגוש אותה, ויכריע בשאלה האם היא מי שהוא חושב שהיא.

לואיס טען שלא הייתה למעסיקה שלו שום כוונת זדון אישית כלפיו, אבל אפילו אם הייתה לה ואפילו אם זו הייתה יושבת הראש, בן היה בטוח שלא תנסה לפגוע בו בלב ליבו של משרד הקסמים, כשהיא מוקפת בכל עמיתיה. הוא אמר לעצמו שלא יזיק לגלות מה היא רוצה ממנו, ואולי גם לנסות להבין איזה אינטרס יכול להיות לה לפגוע במורגנה שלו.

בערב הוא יצא לסיבוב על האופנוע. היה טוב ללבוש שוב את הבגדים הנוחים שלו ולהרגיש את גרגור המנוע. הוא רכב בשבילים החשוכים שבחורשה, פנס האופנוע מאיר את דרכו, עד שעצר בקרחת יער קטנה ודומם את המנוע כדי לתת לקולות הטבע להחליף את הנהמה.

ציפורי לילה שרקו בקודרות מבין הענפים החשוכים, ובין השיחים התרוצצו רגליים קטנות בדרכן למאורותיהם. מידי פעם רוח הלילה עברה בעלווה, חולפת על פניו של בן ברשרוש שלוו. הוא נשען לאחור על מיכל הדלק של האופנוע והסתכל בשמיים. כוכבים בהירים קרצו לו פה ושם מבין עננים קלילים שנסחפו ברוח, שחורים על רקע הכחול העמיק של השמיים.

זה משהו שלעולם לא ישתנה, הוא אמר לעצמו. בקרוב יגיע יום הולדתו ה-23, מזכיר לו שעברה כמעט שנה מהיום בו גילה את האמת על עצמו ועזב את החיים שהכיר. קשה היה לתפוס כמה השתנו חיו מאז יום הולדתו ה-22. לפני שנה בדיוק בוודאי לא היה מאמין שיעבור את כל מה שעבר.

אבל לא משנה מה יקרה ומי האנשים שיהיו בחייו, הכוכבים לעולם לא ישתנו. גם כשיהיה בן מאה הם עדיין יהיו שם, זקנים ונצחיים, קורצים לו ומזכירים לו כמה הוא קטן...

"הכוכבים יפים באזורים הכפריים," אמר קול מוכר ליד מרפקו. "לא בהירים ולא עמומים מידי. נוצצים בדיוק במדיה המתאימה."

לרגע בן נבהל, למרות שידע למי היה שייך הקול. הוא הסב את מבטו ומצא את דמותו השקופה למחצה של סיריוס בלק יושבת בחינניות בעשב לצד האופנוע.

"הגעת לתת לי עוד עצות טובות?" שאל בן, משיב את עניו אל השמיים.

"תלוי – אתה צריך עצה?"

"אני לא יודע אם עצות יוכלו לעזור," אמר בן, מודע בצורה כואבת עד כמה החיים שלו מחוץ לשליטתו.

"שתף אותי," אמר סיריוס בלק, עניו האפורות מתגרות.

ובן סיפר לו על כל מה שעבר עליו מאז פגישתם האחרונה. הוא מצא את עצמו חושף בפניו גם את הפרטים הקטנים שלא העז לחשוף בפני אף אחד אחר – הוא לא היה צריך לפחד שסיריוס יגיב בקיצוניות או יבקר אותו. הוא סיפר לו על החודשים שבילה אצל אלבוס, על מורגנה, על הלילה הנוראי בהוגסמיד, על ניסיון ההתנקשות ביום הניצחון, על הפגישה עם לואיס ועל ההצעה המפתה שלו, ואפילו על רגשי הנחיתות שנבעו ממחסור במקצוע והייאוש שלו מחוסר ההצלחה שלו במציאתה של אימו.

"אתה בהחלט צריך כמה עצות טובות," הייתה תגובתו של סיריוס בסיום הסיפור הארוך.

"שתף אותי," בן חיקה את דבריו של בן שיחו.

"אל תשקע בעבר. אתה לא יכול לשנות אותו. אבל אתה יכול להיעזר בו כדי להמשיך הלאה..."

"אל תדבר בחידות."

"אלה לא היו חידות אם לא היית אטום," השיב לו בלק בעוקצנות חברית. "אתה רוצה לדעת בוודאות מה עלה בגורלה של אימא שלך? תחזור למקום האחרון בו ראית אותה. אם תחפש מספיק, תמצא סימן."

בן חשב על חזרה לביתו לא מעט פעמים בחודשים האחרונים. אבל הוא תמיד מצא תירוצים לא לעשות זאת; פחד שהמוגלגים יחזרו, פחד שאנשים עוד לא שכחו את הבריחה הגדולה שלו ושהמשטרה תרדוף אחריו אם ינסה לחזור. פחד מהמצב בו ימצא את בית ילדותו.

אבל דבריו של בלק היו כמו הצבת אתגר. הוא כאילו רמז לו שאם לא יתמודד עם הזיכרונות הוא לא יוכל לכבד אותו – ויותר מכך, הוא רמז שלבן לא תהיה סיבה לכבד את עצמו. הוא נתן לו דחיפה קטנה לכיוון האמצעי הכואב להשגת המטרה.

"ועוד משהו," בלק המשיך, מרצין. "אל תיתן ביטחון במישהו בקלות. תאמין לי, אני למדתי את זה על בשרי. לפי מה שאתה אומר, זה נשמע כאילו יש מישהו שם בחוץ שרוצה למשוך אותך למקום מסוכן. אל תבטח בו. תבטח רק באבא שלך, ואל תעשה שום דבר פזיז. אלא אם כן אתה רוצה לגמור כמוני."

בן הסתכל בסיריוס בלק, מגלה שהופעתו שוב מתחילה להשתנות לנגד אליו, שפניו הופכות מבוגרות וקשות יותר, כמו סרט של אבן המשתנה תחת השפעתם של המים והרוח במשך עשרות שנים שמוקרן בהילוך מהיר.

"פעם נתתי אמון באדם שחשבתי להיות חברי. אבל הוא בגד בי. הוא הביא למותם של שניים מהאנשים היקרים לי מכל והפליל אותי ברצח. נרקבתי שתיים עשרה שנים באזקבן בגלל העכברוש המטונף הזה לפני שברחתי."

"אזקבן?" שאל בן, מקווה לנתב את השיחה הקודרת למקומות בטוחים יותר. אבל השאלה שלו לא קיבלה את התשובה לה הוא קיווה.

"כלא הקוסמים. גיהינום עלי אדמות," סיפר בלק בקודרות, שיערו מכסיף לנגד עניו של בן, כמו מים הזולגים במורד סלע, ופניו הופכות כחושות ושקועות יותר. הוא היה אסיר תודה על כך שעניו של צילו של סיריוס בלק היו קבועות בכוכבים ולא בו. "אין שם שומרים, אתה יודע, ולא חומות. האסירים כלואים בתוך עצמם, בתוך הזיכרונות הכי גרועים שלהם ורגשות האשמה – זה מה שהסוהרסנים עושים לאנשים. רובם לא שורדים שנה, ומאבדים את כוחות הקסם שלהם עוד לפני. אני לא מאחל גורל כזה לאף אחד."

בן לא השיב לפיסת המידע המטרידה הזו. הוא הסתכל בכוכבים, אומר לעצמו שעם כל הצרות, הוא צריך להיות אסיר תודה שלפחות הוא לא עבר את מה שסיריוס בלק עבר. יחסית לסיפור המזוויע הזה, פגישתו עם יושבת ראש הקסמהדרין אמורה להיות הליכה בפארק. אחרי הכל, בסוף אותו הערב הוא ישוב לביתו ולמיטתו, מוגן ובטוח.

המחשבה על כלא ללא חומות ושומרים הפחידה אותו. כמה נוראיים צריכים להיות הסוהרסנים האלה כדי למנוע ממישהו לברוח מכלא כזה?

"אני אשמע בעצתך," הוא אמר לבלק, מרגיש צורך מוזר לרצות אותו פתאום. הוא שוחח איתו בכזו טבעיות וקלילות – קל היה לשכוח שהוא זיכרון של מישהו שחי לפני עשרות שנים, ושהוא ראה וידע דברים שבן לא יכול היה אפילו לדמיין.

"אני יודע," השיב בלק בזחיחות, אבל עניו האפורות היו לאות. "חסר לך שלא. כל עוד זה תלוי בי, לא יעונה כל רע למישהו מבני משפחת פוטר."

ההצהרה חמורת הסבר הזו עוררה בבן חוסר נחת כבד. זה היה קצת מפחיד, ואם זאת מרגיע, לדעת שרוחו של חבר וותיק משגיחה על צעדיו.

הפרק הקודם		הפרק הבא