The games begin

פרק תשעה עשר




לא יכולתי לענות. מבטי היה מושפל והסומק בער בלחיי והרגשתי כמו ילד שנתפס בשעת מעשה, אבל לא הייתי מסוגלת לספר. זה מסוכן מדיי, אני יודעת שזה מסוכן מדיי. אם קייט תדע... הם לא יסמכו עליה. הם יהרגו אותה. ואני לא מוכנה לתת לה למות, לא כשמגיע לה לחיות. לא כשזה יקרה באשמתי. לא ככה.

במשך מספר שניות היא הביטה בי בציפייה, אך כמעט מיד נראה שהבינה שאני לא מתכוונת לדבר. היא נראתה שבורה לגמרי... וזה כאב. "את לא חושבת... שמגיע לי לפחות... לדעת? להבין מה את עושה שם?"

הנדתי בראשי לשלילה באיטיות. הרגשתי את נשימותיי מתקצרות עם כל רגע שחלף, בעוד פרקי אצבעותיי הלבינו מהאחיזה החזקה שלי במכתב בתוך כיסי. דמעות עמדו בעיניי בעוד התסכול ממלא אותי, אבל עדיין לא הצלחתי להוציא מילה מפי. זה היה כמעט כפוי.

"מגיע לה, היידי," להפתעתי, קולו של טד נשמע כמעט מפוייס כשהניח את ידו על כתפה של קייט ונעמד לצידה. הוא נראה כמעט מגונן, והדבר מילא אותי בהבנה וכעס כאחד. הוא מנסה להחליף אותי, מנסה ליצור ברית חזקה עם קייט, להסית אותה נגדי. הוא מדבר ככה כי היא צריכה לסמוך עליו. הוא בסך הכל שקרן עלוב, שנראה שפשוט לא הבין שהוא חייב לשקר לפני המשחקים. או שאולי הוא ידע כל הזמן. "מגיע לה לדעת."

הבטתי בו בצינה, אך כמעט מיד הבנתי שלא יעבוד לשוחח עימו לפי המבט הקר בעיניו. פניתי אל קייט והתקרבתי אליה, אך היא רק נסוגה. הרגשתי את זה צורב, אבל הדחקתי את העובדות בעודי מנסה לדבר אליה ברכות. "קייט, את יודעת שלא הייתי עושה משהו שיפגע בך. לעולם."

"אני..." לחשה. "אני לא מאמינה לך."

המבט בעיניים שלה. האופן בו עמדה לצד טד. הביטחון שנראה שמילא אותה. תהיתי לרגע אילו דברים טד אמר לה כשלא הייתי. זה לא יכול להיות טוב. הנשימות שלי כבר היו קצרות; קצרות מדיי. הרגשתי את הלחץ ממלא אותי, דבר שלא הצלחתי להבין כיצד מתקשר. עד שנזכרתי.

כשהייתי קטנה הייתי חרדתית. אני עוד זוכרת את זה, את הפחד שהיה ממלא אותי להישאר לבדי בבית. הדרך בה פתחתי את הדלת וסגרתי אותה כלא בטוחה אם באמת נעלתי אותה קודם, האופן בו הייתי מנתחת את מבטיהם של האנשים ברחוב והייתי בטוחה שהם רוצים ברעתי. האופן בו נהייתי כל כך פרנואידית במרד. יש כאלה שיגידו שהדבר הציל אותי, אבל אני לא אהבתי את החרדתיות שלי. אבל... בכל זאת. מעולם לא היו לי התקפים. מעולם זה לא קרה, אלה היו סתם תחושות ודחפים. מעולם לא התקצרו לי הנשימות. זה מעולם לא קרה, והרגשתי כמעט כאילו התופעה... לא טבעית. כאילו ההתקף לא קשור אליי בשום דרך, כאילו הוא נכפה עליי.

כנראה שקייט מצאה לה מקום עמוק בפנים כדי ללפף ולקרוע באותו הרגע. הנשימות שלי התקצרו והתקצרו עד שנאבקתי על כל אחת, ונראה שבאותו הרגע טד הבחין בבעיה כי עיניו התרחבו בהפתעה. כמעט מיד הוא תפס אותי כשהתמוטטתי. אך הדבר האחרון שהבחנתי בו לפני שצללתי אל חוסר ההכרה היה מבטה הקר והקשוח של קייט, כשעמדה לידו ולא טרחה אפילו להתקרב אליי. זכרתי טוב מדיי את המילה שלחשה; "הצגות."

~*~

כשהתעוררתי באותו הבוקר הלחץ בחזה נעלם כלא היה ונשימותיי כבר לא היו כל כך רדודות. התיישבתי והופתעתי לגלות את הקלות שבה נעתי, בעודי מביטה בכפות ידיי בהפתעה. לאחר מכן גמלה בליבי ההחלטה ויצאתי מהאוהל. אסור לי לתת לרגשות שלי להכניע אותי. אני מסוגלת לשלוט בעצמי. ואם ארגיש שאני קרובה לעוד התקף מוזר כזה, אני פשוט אלך. אסור לי להסתכן.

אך נראה שתשומת הלב לא הייתה ממוקדת בי כשיצאתי החוצה. טד ישב על הקרקע ובזרועותיו קייט, שדמעות חמות זלגו על לחייה בעודה ממלמלת בלל מילים שלא הצלחתי להבין מהמרחק. טד ענה לה ברכות שלא דמיינתי שהוא מסוגל אליה, אך כשהבחין בי מבטו התקשח. הוא לחש לה דבר מה והיא שלחה במהירות אל ידיה ומחתה את הדמעות בזעם בזרועותיה הרועדות.

ניסיתי להתעלם מהמחזה ולהשקיט את סערת הרגשות שהחלה להתערבל בתוכי, אף על פי שלהפתעתי לא חזר ההתקף. אפילו לא הרגשתי שהוא עומד לחזור. "מה קרה?" ניסיתי להישמע מתחשבת כמה שיותר, למרות שמשהו בתוכי כבר הבין שאין סיכוי.

קייט לא ענתה, אבל טד נראה מתחשב להפליא כשענה במקומה: "קורט. הוא... הלך." בחירת מילים מחוכמת. בכוונה לא "ברח". אפשר כבר לחשוב שהוא יכול היה להחליף אותי בתפקיד שלי במרד.

"למה אתה מתכוון?" שאלתי בזהירות, אף על פי שבדיוק כשהמילים יצאו מפי הבנתי בדיוק למה. קורט ניצל אותנו, את העובדה שריפאנו אותו – וברגע שהתחזק ברח. הברית שלנו לא נראתה לו חשובה, אחותו לא נראתה לו חשובה. וקייט שבורה.

"את יודעת בדיוק למה." הוא אמר בקרירות.

"הוא אפילו... לא אמר שלום. לא השאיר פתק. הוא לא יראה אותי יותר בחיים." קייט שלחה לעברי מבט חטוף, אך כמעט מיד טמנה בחזרה את פניה בחולצתו של טד. 

להתעלם. להתעלם. לחפש נושא אחר. לא הרגשתי שום התקף, אבל אמרתי לעצמי שכדאי להיזהר. לנסות לחשוב על משהו אחר. לדוגמא... הדברים האחרונים שקייט אמרה. הוא לא אמר שלום. הוא לא יראה את אחותו יותר בימי חייו, בין אם יחיה ובין אם ימות. אחרי כל הדברים שעשתה עבורו, הוא שוכח ממנה בכזאת מהירות.

אבל... זה גם הגיוני, במובן מסוים. קייט הייתה מתחננת בפניו לא ללכת. היא הייתה מפצירה בו ואולי אפילו מכריחה אותו להישאר. הוא לא היה יכול לקחת את הסיכון שהיא תשבור אותו. אם הייתי במקומו הייתי מחפשת דרך חלופית להיפרד ממנה. הייתי משאירה לה מכתב, או אולי מבקשת מאחד הקרובים שלה שימסור לה –

רגע. אני אחת הקרובים שלה. ההתרגשות מילאה אותי בעודי פותחת את התיק שלי, ומיד אחריה הגיע רגש הניצחון. נח שם פתק קטן, פיסת עץ עליה נחרטו במהירות מספר מילים בחוסר סימטריה. "אני מצטער. תשמרי על קייט."

אך רגשותיי התחלפו במהירות והפכו למערבולת של כעס ותסכול. אני לא יכולה לשמור על קייט. אני לא יכולה לקיים את הבקשה של אחיה. אני לא יכולה לעשות דבר, כי קייט לא נותנת לי להתקרב אליה. היא בוטחת באדם הלא נכון, ומרחיקה... אותי.

ולפתע הרגשתי את הדממה שסביבי. נשאתי את מבטי, והבחנתי בקייט וטד המביטים בי, ולאחר מכן בעץ שבידיי. כמעט מבלי לחשוב שברתי אותו בידיי וטמנתי את ראשי בין כפות ידיי.

~*~




אשמח לדעת מה אתם חושבים על הפרק הזה. אישית, קייט היא אחת הדמויות האהובות עליי, ואני מודה שהיה לי קצת קשה לשבור את מערכת היחסים שכל כך אהבתי בינה לבין היידי. אבל זה... חושב לעלילה. ואני יכולה רק לקוות שכתבתי את זה באופן אמין.

הפרק הקודם		הפרק הבא