בתו של וולדמורט

אני בטוחה שאתם המומים מזה שיש פרק חדש. גם אני, יקירים, גם אני. הפרק הזה היה כל-כך מייגע לכתיבה - כל המוזה שלי התקדמה לה לכרך השלישי של הפאנפיק, וקצת קשה להחזיר אותה לכרך הראשון ולגרום לה לכתוב. כל זה בנוסף לזה שכל מה שקורה אצלי עכשיו פשוט לא נתן לי זמן לכתוב. אבל הצלחתי! זה אחד הפרקים הכי ארוכים שהיו פה, 6,520 מילים!!

ועכשיו נעבור להודעה המרכזית שלי:

הפאנפיק חגג שנתיים!!! הולי שיט, פאקינג שנתיים. ואנחנו עדיין בכרך הראשון... אופס.
טוב, לרגל החגיגות של השנתיים יש לי כמה הודעות מיוחדות -

*קודם כל, "בתו של וולדמורט" ימשיך להתעדכן, ואני מאוד מקווה שבקצב קצת יותר מהיר...

*הפרק הרביעי והאחרון של "שלנו היא היציבות" יועלה.

*עם סיום הכרך הראשון (החלק של מסדר עוף החול) של הפאנפיק, אני אתחיל תת-פאנפיק שייתקשר לפאנפיק הזה. רמז קטן, הוא יתרחש החל מעשרים וחמש שנה לפני "בתו של וולדמורט".

*אני אפרסם כבר בימים הקרובים פאנפיק נוסף באתר, שיהיו בו קטעים שמתקשרים לפאנפיק הזה. זה לא יהיה פאנפיק עלילתי, אלא קטעים קצרים שייכתבו לפי הבקשות שלכם - סצינות שקרו מנקודות מבט של דמויות אחרות, סצינות שלא התרחשו אבל הייתם רוצים לקרוא אותן, קטעים שקרו לפני/במהלך הפאנפיק ולא הוראו פה, הסברים על דברים, או כל דבר אחר שקשור לעולם של הפאנפיק הזה. נכון לעכשיו הוא נקרא "מאחורי בתו של וולדמורט", כי אני גרועה בשמות. אבל אם לאחד מכם יש שם אחר שיכול להתאים, אני אשמח לשמוע הצעות שלכם! וגם אם יש לכם הצעות לקטעים אני גם אשמח לשמוע! תודה מראש :)

ובנוסף לכל זה, אני רוצה לומר לכם תודה, על שנתיים מדהימות. החוויה הזו גרמה לי להשתפר בכתיבה שלי, וזה קרה בזכותכם, שנרשמתם לעדכונים ודירגתם והיגבתם. אני אוהבת כל אחד ואחד מכם, ואני יודעת שזה נשמע קיטצ'י רצח, אבל זה נכון. תודה רבה לכולכם!!! 3>

תודה רבה נוספת לכל מי שהגיב על הפרק הקודם - שרון מאלפוי, ליאלוש, נימפלורה לסטריינג', lilipoter531, naama5000, חתולת בר, ברי (הרמיוני) פוטר, חסוייים, love hp, קפטן סוואן, katherine221, צ'ו צ'ו צ'ו

סליחה על החפירה, תהנו מהפרק!

ותציעו רעיונות לשמות לפאנפיק הנוסף ולקטעים בתוכו! מי שיציע קטע והוא יופיע, ייזכה בתודה והערכה מיוחד בפרק של אותו הקטע. תודה מראש :)

*

לשבור את החוקים

I don't wanna go to school, I just wanna break the rules

"סמית'."

הקול היה קר ופתאומי, ורוז כמעט וקפצה במקומה.

סוורוס סנייפ התנשא איתן מעליה, כולו שחור וקר ובוחן אותה כאילו היא עשתה משהו לא בסדר. והיא לא עשתה כלום. עדיין. "מה את עושה פה?"

"מחכה לך, פרופסור." היא עפעפה בריסיה. "וכבר הרבה מאוד זמן."

"המנהלת זימנה אותי בכדי לעבור על הנהלים החדשים." סנייפ אמר, ורק מאחר ורוז שמעה את טון התיעוב בקולו של המורה, היא הבינה מדוע הוא סיפק לה הסבר. כולם שנאו את אמברידג' בטירה – תלמידים ומורים כאחד. "השעה מאוחרת, כבר אחרי העצר. לא יכולת לדעת שאבחר להגיע לכיתת השיקויים ולא למשרד שלי. אני לא קונה את התירוץ שלך, לכן אחזור על השאלה לפני שאתן לך ריתוק לחודש. מה את עושה פה?"

"למען האמת, פרופסור, הייתי במשרד שלך לפני שהגעתי לפה. ולא הייתי באה אם זה לא היה מקרה חירום." רוז משכה בעצבנות. היא לא רצתה לדבר על זה עם המורה. היא תכננה לקחת את כל מה שנחוץ ולהשאיר פתק מתנצל. "פשוט נגמרה לנו תמיסת משושי המרטפל... והיום היה עוד סבב של ריתוקים..."

עיניו של סנייפ זזו לעבר ידה השמאלית, שהייתה עטופה בממחטה לבנה – רוז הבינה מאוחר מדיי שהיא הייתה שייכת למאלפוי והיא עדיין לא החזירה אותה. כתמים אדומים בוודאי החלו כבר להיווצר על הבד הלבן, אבל רוז לא רצתה להביט בכדי לוודא.

"כן... המנהלת עידכנה אותי בנוגע לעבירה שלכם על אחד מהחוקים של בית-הספר."

נדמה היה כאילו כל אחד בהוגוורטס ידע אודות מה שקרה. החל מהמורים שהביטו ברחמים על החבורה ועד לתלמידים שגילו רגשות מעורבים בנוגע למה שקרה. לא היה איש שלא ידע מדוע קבוצה של תלמידים נענשה בחריטות על ידיהם.

סינדי בארנס צדקה למרבה הצער. אמברידג' רתחה מזעם על הארי והראיון שלו לפקפקן. לאחר שאירגנה צוות שכלל רבים מהילדים שאת שמות הוריהם הנער ששרד הפליל, היא יצאה במסע ציד אחרי צבא דמבלדור. ולא עבר זמן רב עד שהא תפסה אותם.

רוז זכרה את האירוע במעורפל. רגע אחד מסביבה קיפצו פטרונוסים בעוד שהיא ניסתה להתווכח עם השרביט העקשן שלה שישתף פעולה ויפיק ולו ענן כסוף קטן. רגע אחר פאניקה הייתה שזורה סביבה, תלמידים צועקים ומנסים לברוח, כשאמברידג' מנסה לפרוץ לחדר הנחיצות. הרוב הצליחו להימלט, אך היה חבל שהרשימה של חברי צבא דמבלדור נשארה תלויה בחדר, גלויה לעיניה הרעבות לנקמה של הקרפדה.

את רצף האירועים שהתרחשו לאחר מכן רוז לא ידעה בבירור, אך הם הובילו למנוסתו של דמבלדור מכותלי בית-הספר ולהפיכתה של דולורס אמברידג' למנהלת של הוגוורטס.

מיותר לציין שמאז בית-הספר הפך לגיהנום.

"תגידי לי סמית'," סנייפ אמר בעודו ניגש לאחד מהמדפים ומתחיל לחטט בו. "מה במח הקטן והפרימיטיבי שלך גרם לך לחשוב שלהצטרף לקבוצה של עבריינים בהנהגתו של פוטר היה רעיון טוב?"

רוז התיישבה באחד הכיסאות והחליקה את שיערה המיוזע ביד הלא כואבת שלה. היד השנייה המשיכה לעקצץ בכאב חד שממנו היא המשיכה להתעלם. "רציתי לעבור את הבגרויות. אמברידג' לא מלמדת אותנו שום דבר, ואני גם ככה גרועה. הארי לפחות עזר לי להשתפר קצת. בזכותו היה לי סיכוי כלשהו לעבור."

"זו לא סיבה מספקת."

"בטח שזו סיבה מספקת! אתה לא יודע מה זה להרגיש כל-כך סתומה. בבית-הספר המוגלגי הייתי הטובה בכיתה. הכי טובה, הכי חכמה, בלי להתאמץ. ואז באתי לפה. ופה כולם יותר טובים ממני. ולא משנה מה אני עושה אני לא משתפרת, וזה מעייף! בחיים לא הייתי צריכה להתעייף כל-כך לפני כן, ועכשיו אני מתעייפת כל הזמן! וזה לא עוזר. הדבר הכי גרוע הוא שזה לא עוזר..."

ההתפרצות שלה הובילה לשתיקה קלה.

"...את בוכה?"

היא מיהרה לנגב את הדמעות. "לא." היא לא התכוונה לבכות מול סנייפ. היא לא התכוונה לפתוח בפניו את מה שהיא הרגישה, את כל האכזבה והתסכול והייאוש והפחד והרצון העז להיות חלק מהעולם הזה ויחד עם זאת גם ההרגשה שאולי זה לא היה שווה את זה. הוא לא היה זה שהיא יכלה לספר לו זאת. הוא פשוט לא יבין. ואם היא הייתה כנה, לא היה איש שהיא יכלה לספר לו זאת. כי לא היה איש שיבין. לרוב היא ניסתה להתעלם מכל המחשבות האלה, אבל באותו הרגע היא הוצפה בהן.

רוז שמעה את המורה לשיקויים מניח משהו לפניה, והיא הרימה את עיניה מהשולחן. תמיסת משושי המרטלפ הייתה עדיין אטומה בשתי צנצנות חדישות. "את חלשה סמית'." המילים שלו היו קרות. "את חלשה. מה אמא שלך הייתה אומרת אם היא הייתה רואה אותך ככה?"

"אתה לא מכיר את אמא שלי, מאיפה אתה יודע אם אכפת לה שאני חלשה או לא?!" הנערה נבחה, אך לקחה את הצנצנות בידה הימנית ומלמלה, "תודה."

סנייפ לא ענה, רק הביט בה לרגע לפני שהחווה בראשו לכיוון הדלת. אוחזת בצנצנות האטומות כאילו חייה היו תלויים בכך, היא עלתה לקומה השביעית ונכנסה דרך הדיוקן לחדר המועדון של גריפינדור, שם עדיין ישבו כמה מחברי צבא דמבלדור לשעבר.

"איפה היית?" פרד שאל בטון מודאג. "חשבנו שנאבדת בדרך." הוא נראה עייף, כמו כולם למען האמת, וידו עדיין הייתה אדומה מהריתוק שלו אתמול. זה בדיוק היה היום שבו התמיסה נגמרה.

רוז חייכה, אך החיוך היה יבש. "קצת קשה לאבד כשהדרך מהמשרד של אמברידג' לפה מוכרת לי כל-כך." היא הניחה את הצנצנות לפני החבורה. הנערה ניסתה לפתוח את אחת מהן, אך הפעולה הייתה מעט קשה כשאחת מידיה לא תפקדה כראוי. לי ג'ורדן נחפז לעזרתה. "עברתי במשרד של סנייפ בשביל לקחת את אלה."

"לא גנבת אותן, נכון?" ליאנה שאלה, עיניה פעורות מעצם המחשבה על העבירה.

"לא, אל תדאגי. סנייפ נתן לי אותן."

"סנייפ?" קייטי הרימה את גבותיה. "ממתי הוא כזה נחמד?"

רוז רק משכה בכתפיה. "המורים שונאים את הקרפדה בדיוק כמונו."

"ובדיוק כמונו הם לא עושים שום דבר לגביה." פרד הגיב בקור, וג'ורג' הנהן בהסכמה.

"זה מקרה אבוד, חבר. אציו טישו." לי אמר. חפיסת טישו התעופפה לעברם, והוא טבל כמה מהן וחילק אותן בין היושבים. רוז אחזה את שלה והנהנה באסירות תודה לעבר הנער כהה העור. החריטות שרפו תחילה, אך במהרה הפכו לכאב עמום בלבד. "אם דמבלדור לא היה יכול לעשות כלום בנוגע אליה חוץ מלברוח, גם אנחנו לא יכולים."

"פה אתה טועה, לי יקירי." ג'ורג' הודיע. "אלבוס דמבלדור אמנם קוסם דגול, אבל יש דבר אחד שבו הוא לא טוב כמונו."

"תעלולים." פרד המשיך, חיוך מעט מפחיד מתפשט על פניו.

"הו בשם מרלין," הייתה נימה של אימה בקולה של קייטי. "מה שניכם מתכוונים לעשות עכשיו?"

*

בבוקר למחרת האדימות והכאב נעלמו כמעט לחלוטין, ורק צלקת 'אסור לי להתחצף' ורודה נשארה כזיכרון לריתוק. אמברידג' שמרה מסורות, הסתבר. כל מי שכבר ביקר אצלה בעבר נשאר עם אותו המשפט אותו חרט על עצמו בפעם הראשונה. החדשים – שהיו הרוב בצבא דמבלדור – נהנו מהמשפט 'עליי לציית לחוקים' בתור קעקוע.

לפני שירדה לאולם הגדול, רוז דאגה להכניס את אחת הצנצנות וחבילת טישו נוספת לתוך תיקה. אמנם לא היו הרבה תלמידים שלא היו מגריפינדור בצבא דמבלדור, אך היו גם רייבנקלואים והפלפאפים שסבלו מעונשה של המנהלת החדשה.

אותה מנהלת נראתה כמו חתול שבע, יושבת בכיסא המנהל באולם כמו מלכה ומביטה על המתרחש כאילו הייתה מפעילת בובות בהצגה של עצמה. והיא לא הפסיקה לשתות את התה המזורגג שלה. רוז הייתה יכולה להתערב שהוא היה עשוי מדמעות של ילדים.

מנסה להתעלם ממנה כמה שיותר, רוז חיפשה בעיניה חברי צבא דמבלדור לשעבר שלאחרונה שהו בריתוק. היחידה שנכחה כרגע הייתה בארנס, ועם אנחה עייפה נשמטת משפתיה, רוז ניגשה לעברה.

הרייבנקלואית שמה לב אליה באמצע הדרך, והיא קמה מהספסל של חברותיה והלכה לעברה גם כן. "יש לי מרטלפ." רוז הודיעה, שולפת כמה חתיכות טישו וטובלת אותן בתמיסה.

בארנס רק הנהנה והניחה את הנייר על ידה האדומה. "אני לא רוצה לומר אמרתי לך, אבל לעזאזל עם זה, אמרתי לך שזה מה שיקרה."

"אני לא מבינה איך זה עוזר כרגע בארנס..."

"זה עוזר להרגשה שלי." הנערה הניפה את שיערה השחור לאחור. "הכל בגלל גריינג'ר."

רוז הרימה את גבותיה. "הרמיוני? איך היא אשמה?"

"אני הלכתי לדבר איתה בשביל לצאת מזה," הבעת פניה של בארנס הייתה קרה במיוחד. "והכלבה הקטנה אמרה שאני יכולה לא להגיע יותר לשיעורים, אבל היא לא מתכוונת למחוק את השם שלי מהרשימה. 'ככה אני לא אדע אם תלשיני עלינו או לא'. בשם גודריק. לא יכול להיות לי פחות אכפת מכם, למה שאלשין עליכם?!"

הרשימה אמנם הייתה זאת שגרמה לכולם להיתפס, אבל משהו טוב אחד אכן יצא ממנה. המלשנית – איזו נערה מריינקלו, חברה של צ'אנג – עדיין התהלכה עם 'מלשנית' על הפנים שלה, ואפילו מדאם פומפרי לא יכולה (או שמא לא רצתה) לעשות כלום עם זה.

"היא בסך הכל הייתה זהירה." רוז ניסתה להגן על הרמיוני, אך למען האמת עד כמה שהיא חשבה שלהרמיוני הייתה כוונה טובה, היא לא יכלה שלא להרגיש מעט כעס על הרעיון המטופש ליצור רשימה שמפלילה את כל החברים ולתלות אותה במקום כה גלוי.

"לזה את קוראת זהירות?" בארנס הרימה גבה. "חשבתי שאת יותר חכמה מזה סמית'."

"אוו, קראת לי חכמה?" הגריפינדורית חייכה חיוך ציני.

"רק בחלומות שלך." בארנס חיקתה את הבעת פניה בצורה מושלמת. רגע חלף, ושתיהן שבו לרצינות. "היית אתמול בריתוק?"

"כן, האחרון שלי." רוז השיבה. "מה איתך?"

"יש לי עוד אחד." בארנס נופפה בידה השמאלית, עליה נכתב המשפט 'עליי לציית לחוקים' לאורך היד. הכתב של בארנס היה קטן הרבה יותר משלה, או שאולי זה היה בכוונה. "את יכולה להביא לי חלק מהתמיסה, אני אחלק אותה לשאר הרייבנקלואים."

"זה יהיה נחמד בצידך. תודה."

"אל תאמרי לי תודה סמית'." בארנס משכה בכתפיה ולקחה את התמיסה מידיה של רוז. "אני לא עושה את זה בשבילך."

"זה נימוס, בארנס. נימוס." רוז גלגלה את עיניה. "רואים שהמונח לא מוכר לך."

"הו, חה חה. את ממש אשפית השנינות." בארנס הסתובבה על עקביה וצעדה בחזרה לשולחן של רייבנקלו.

וזה היה באותו הרגע ממש שרוז הרגישה זוג עיניים עליה. כבדות, בוחנות, הן נחו על דמותה כמו עיט העוקב אחרי טרפו. רוז הסתובבה בנינוחות מזויפת, מנסה להבין מי מביט בה ככה, ולא הופתעה לגלות את פניה של אמברידג' אשר לא זזו ממנה ולא לרגע.

ללא ספק היא ראתה את השיחה בינה לבין בארנס, וצל של חשד נח על פרצופה הצבוע. כשהמנהלת החדשה הבינה כי רוז מביטה בה חזרה, חיוך מנוול התפשט על שפתיה, והיא הרימה את כוס התה שלה כמחווה ידידותית במסווה. אך רוז ידעה טוב מכך. סכנה נשקפה ממחווה זו.

התגובה הראשונית שלה הייתה לגשת לשולחן המורים ולהחטיף לה. התגובה שבאה כשנייה אחרי זה הייתה לעצור ולחשוב.

פתאום כבר לא רעבה כל-כך, הנערה הגריפינדורית הלכה באיטיות לעבר היציאה מהאולם הגדול, מנסה להפגין רוגע ושלווה, אך לא בטוחה אם היא מצליחה כלל. היא רצתה למחוק את החיוך מהפרצוף של אמברידג' יותר מדיי.

המסדרון בחוץ היה שקט ונעים – החורף כבר לא מקרר כפי שנהג בחודשיים לפני כן, אך יוצר מעין קרירות מרעננת אותה רוז אהבה. מחליטה שהיא מעדיפה להגיע לשיעור שיקויים מוקדם במקום להישאר פה, הנערה הלכה בדרך המוכרת לכיוון המדרגות שהובילו למרתפים. אך גם פה מישהו החליט להפריע.

"מה גריפינדורית קטנה," זה היה קול גברי וחלקלק, שהיה שייך לנער סלית'ריני מעט מוכר אשר בדיוק עלה מגרם המדרגות והתקדם לכיוונה בצעדים חתוליים. "עושה במקום שכזה לבד בשעה כה מוקדמת ביום?"

"זדיין, אין לי כח עכשיו." היא סיננה, לא במצב רוח למשחקי הכח של גריפינדור-סלית'רין.

"את לא זאתי שגורמת למאלפוי למרוט את השיער היפהפה שלו מהראש?" הם היו קרובים עכשיו. יותר מדיי קרובים. "אני מעריך כל אחד שיכול לעשות את זה."

"מי אתה?"

"גראהם מונטאג. הייתי מניח שתזכרי אותי מהמארב על החבורה הקטנה שלכם, אבל כנראה היית עסוקה מדיי בלברוח."

אז משם הוא היה מוכר לה. חוסר החיבה שלה כלפיו רק הלך וגדל. "או שאתה פשוט לא מישהו שראוי לזכור אותו."

הוא שלח לעברה יד, ושנייה לאחר מכן היא שלפה את שרביטה. למרבה הצער מונטאג הספיק לתפוס אותה, אוחז במפרק ידה עם אצבעותיו הארוכות. עיניים כחולות פגשו שחורות, והנער הסיט את מבטו המשועשע לעבר ידה הכנועה וחייך בממזריות.

"אז ללביאה הקטנה יש טפרים."

רוז נאבקה בכל כוחה לא להפיל את השרביט. "תעזוב. עכשיו."

מונטאג גיחך, מנסה לחקות בקולו ילד נעלב. "כל מה שעשיתי היה לנהל שיחה מתורבתת. את זאת ששלפת את השרביט שלך."

"מתורבתת?" רוז הרימה את גבותיה. "שלחת לעברי יד."

"בשביל להעיף לכלוכית מהשיער שלך." הסלית'ריני משך בכתפיו, דמותו התמונה המושלמת של תמימות. "את יותר מדיי חשדנית. זה בגלל הבית שאני שייך אליו? כמה לא נחמד מצידך."

"לא, זה בגלל שאתה חלק מצבא הבובות של אמברידג'."

מונטאג צקצק בלשונו. "אם הייתי את הייתי נזהר קצת יותר במילים שלי. אחד מהיתרונות בצבא הבובות של אמברידג' הוא שאני יכול לומר: מינוס חמש נקודות לגריפינדור, ולמילים שלי תהיה השפעה."

מה, הוא חשב שהיא נולדה אתמול? "תעשה לי טובה, אני יודעת שתלמידים לא יכולים להוריד אחד לשני נקודות."

"לא יכלו להוריד. עכשיו כשיש לנו מנהלת חדשה... החוקים השתנו."

האם הוא אמר את האמת? רוז לא יכלה להבין. מצד אחד הדבר היה אבסורדי לחלוטין. מצד שני... אמברידג' הייתה מסוגלת לגמריי לעשות משהו כזה, ואחרי הריתוקים שלה, פתאום מחשבה על זה שהיא תיתן לכמה תלמידים להיות רמה מעל לאחרים לא נראתה מוזרה כל-כך.

רוז הביטה בעיניו, בוחנת את העומקים הכהים שנגלו אליה, מנסה להבין אם הוא שיקר או לא. "...מה אתה רוצה?"

"נתחיל בהתנצלות. איך שדיברת אליי, הסטיגמות הפוגעניות... זה הכאיב לי ב –"

"מונטאג!"

לפרד יש תזמון מדהים, היה הדבר הראשון שרוז חשבה כשהיא שמעה את הקול. הדבר השני היה, מה לעזאזל הוא עושה פה?

היא הסתובבה לכיוון הקול, מגלה שפרד לא היה לבד אלא עם ג'ורג', ושניהם התקדמו לעברם במהירות רגוזה.

"תעיף את היד שלך ממנה." פרד פקד, כעת כמעט עומד לידם.

הסלית'ריני שחרר את ידה מאחיזתו, מפנה את תשומת ליבו לתאומים הג'ינג'יים. "אם הייתי אתה הייתי מתנהג קצת יותר בכבוד, וויזלי. אם שניכם עוד לא שמעתם, המנהלת הודתה לכל מי שלקח חלק בפלוגת הפיקוח של בית-הספר באמצעות זכויות יתר. אחת מהן, היא שאני יכול לבחור, לפי שיקול דעתי, להוריד לגריפינדור נקודות על התחצפות. כך שאם אני אומר את המילים: מינוס-"

מונטאג לא סיים לדבר. פרד וג'ורג' היו מהירים יותר. במהירות מסחררת הם שלפו את השרביטים שלהם, שולחים הבזקים אדומים לעברו של מונטאג. הלחשים פגעו בו והוא נפל לאחור, משותק. אחד התאומים פתח דלת של ארון שרוז אפילו לא ראתה קודם לכן, והשני דחף את הנער הסלית'ריני לתוכו בכח, סוגר את הדלת אחריו.

שנייה עברה. אחר-כך שתיים. אך הארון נשאר דומם בצורה מוזרה. "מה קרה לו? למה הכנסתם אותו לשם?" רוז שאלה, יותר מסקרנות מאשר דאגה.

"זו ארונית מעלימה שנשברה. מונטאג נעלם לאנשהו, אין לנו מושג לאן. אף פעם לא חקרנו אותה בעצמנו – זה דיי מסוכן להיכנס לאחת שבורה. יכול להיות שהוא כרגע במגירת התחתונים של סנייפ." ג'ורג' ענה לה, משלב את ידיו ונשען על קיר המסדרון.

"מה עשית פה לבד?" פרד פנה אליה, מחקה בצורה לא רצונית את תנועות אחיו.

"הייתי בדרך לשיקויים." רוז אמרה, מכניסה את השרביט שלה בחזרה לכיס. מה היא חשבה לעצמה? בכל מקרה הוא לא היה עוזר לה. היה עדיף לנסות לתת למונטאג אגרוף. "מה אתם עשיתם פה לבד?"

שני התאומים פתאום עטו על עצמם הבעת פנים תמימה. "איסוף נתונים."

הגריפינדורית הרימה את גבותיה בחשדנות. "איסוף נתונים? זה קשור איכשהו למה שאמרתם אתמול בערב? על התעלולים?"

"מה?!" ג'ורג' זייף כאב בלב, פניו מתעוותות בצורה קומית למדיי. "אח יקר, תגיד לחברה שלך שהיא פוגעת בנו מאוד."

"החברה שלי, את פוגעת בנו מאוד." פרד אמר בטון משועשע.

"אל תעבירו נושא." רוז אמרה בתוקף, מחליקה את שיערה בעצבנות. "נשארו לכם רק עוד חודשיים ללמוד, אתם לא יכולים לזרוק הכל רק בשביל לעצבן את אמברידג'!"

"רוז, הסיבה היחידה שהמשכנו לשנה האחרונה שלנו פה הייתה דמבלדור. וקווידיץ'." פרד התחיל להסביר.

"ועכשיו כשהוא כבר לא פה ואנחנו מחוץ לנבחרת, אנחנו לא רואים לנכון להמשיך לסבול תחת המשטר של הקרפדה." ג'ורג' המשיך את דברי אחיו. "אנחנו במילא רוצים לפתוח חנות ולעשות עסקים, לא צריך ציוני כישופומטרי בשביל זה."

"כל מה שאנחנו עושים בהוגוורטס הוא לבזבז זמן. אז למה שלא נעזוב, ונשאיר זיכרון מאיתנו על הדרך?"

רוז לא יכלה לומר שהנימוקים של התאומים לא היו משכנעים, אבל היא מאז ומעולם חונכה על-ידי אימה ללמוד, להצטיין ולשאוף להגיע להשכלה גבוהה. רק המחשבה על לנשור מבית-הספר לא התקבלה במוחה, אך היא הייתה חייבת להודות שבשביל פרד וג'ורג' זה היה יכול להיות עדיף.

"ובכן, אנחנו צריכים לזוז. העבודה מחכה." ג'ורג' הכריז, לא מאפשר לה להגיב בנוגע למה שקרה.

"ללוות אותך לשיקויים?" פרד שאל.

"זה בסדר, לכו 'לאסוף נתונים'." רוז השיבה, עושה סימנים של מירכאות עם האצבעות שלה. היא נתנה נשיקה מהירה לפרד והמשיכה בדרכה למרתפים.

נדמה היה כאילו פרד וג'ורג' היו נחושים בדעתם לעזוב את הוגוורטס בקרוב. רוז רצתה לומר כי היא הייתה שמחה בכל ליבה מזה שהם עוקבים אחרי החלום שלהם, אך עקצוץ קטן בלב הזכיר לה שבכך שפרד יפסיק ללמוד פה, הוא יפסיק להתראות איתה. אמנם היא אמרה לחבר שלה שעד סוף-השנה נשארו בערך חודשיים, אך אלה היו חודשיים שלמים עד שהם יוכלו להיות ביחד כמו שצריך, במידה ופרד יעזוב. האם זה היה לא בסדר מצידה לחשוב ככה? האם זה הפך אותה לבן-אדם רע?

דוחקת את המחשבות האלה הצידה ומנערת את ראשה, רוז נכנסה לכיתת השיקויים, וישר פגשה את מבטו הקריר של פרופסור סנייפ, שבחן את דמותה ממקומו בשולחן המורה בקדמת הכיתה.

"סמית'." השם שלה התגלגל מלשונו בקור וזלזול. "פה בשביל לגנוב ממני עוד משהו?"

"כבר אמרתי לך פרופסור, לא התכוונתי לגנוב שום דבר אתמול." יותר נכון, היא לא התכוונה להיתפס. "ובאתי כי לא הייתי רעבה. חשבתי שאוכל לשבת פה לפני שהשיעור יתחיל."

"ומה בדיוק גרם לך לחשוב ככה?"

"כי יש לי מורה נפלא לשיקויים..?" אפילו לה עצמה זה לא נשמע משכנע.

סנייפ גלגל את עיניו במה שרוז רצתה לחשוב היה דרמטיות. לאחר מכן הוא חזר לעיסוקיו, מתעלם ממנה לחלוטין.

רוז התיישבה בכיסא רנדומלי והניחה את התיק שלה ליד השולחן, מוציאה ממנו ספר אותו היא שאלה מהספרייה לפני כמה ימים, ופותחת אותו בעמוד שבו היא הפסיקה לקרוא. החומר לא היה מעניין במיוחד, אך היא ידעה שזה היה משהו חשוב. לכן היא ניסתה לקרוא את המילים בעיון מבלי לעצום את עיניה ולהירדם.

היא ניסתה לקרוא את אותה השורה בפעם החמישית, כשסנייפ דיבר פעם נוספת, הרבה יותר קרוב אליה ממקודם.

"על-ידי איזון השרביט על הראש, הקוסם יוצר חיבור יעיל יותר בין האנרגיה של השרביט לבין האנרגיה הרוחנית שלו, וכך מחזק את הקשר הקסום בין שניהם? ...באמת?"

"למה? זה לא נכון?" רוז הרימה את עיניה מהספר ושאלה בתקווה.

"מן הסתם. על זה את מבזבזת את הזמן שלך במקום ללמוד משהו אמיתי? פטתי."

למה הוא תמיד ראה צורך להעליב אותה?!

"אבל אני צריכה את זה! תקופת המבחנים עומדת להתחיל, ואני צריכה שהשרביט שלי יעבוד איתי בשביל לא להיכשל!"

"הדרך היחידה שאת יכולה לגרום לשרביט שלך לשתף איתך פעולה היא לכבד אותו."

"לכבד אותו?" רוז מצמצה. "זה שרביט. עצם דומם..."

"העובדה שזהו עצם דומם לא סותרת את העובדה שהוא יישות." סנייפ החל להסביר בנימה חסרת סבלנות, כאילו רוז הייתה אמורה לדעת משהו כזה כבר. "כמו שיש עצמים קסומים אחרים עם יישויות – חרבות, ספרים, טבעות-"

"באמת?!" רוז קראה באושר. "כמו בשר הטבעות! וואו, איזה ספרים טובים הם..." מבט עצבני אחד מהמורה לשיקויים גרם לה לסתום.

"כמו לכל אלה, גם בתוך שרביטים קיימת יישות כלשהי. לא סתם אומרים כי השרביט הוא זה הבוחר את הקוסם שלו. לכל שילוב של עץ וליבה קיימות תכונות מסוימות אשר בדרך-כלל קובעות את האופי של השרביט. שלך הוא דוגמה מצוינת לכך – עץ הדובדבן ידוע בגאוותנות שלו, וקשקש דרקון הוא לרוב בעל מזג חם ודורש כבוד. לכן שרביט שמשלב את שני המרכיבים האלה בדרך-כלל יתנהג בהתאם. הוא מודע לעוצמה וההשפעה שיש לו על הקוסם, והוא אינו מתבייש להשתמש בה. לכן הוא דורש מהקוסם שלו להיות באותה הרמה כמוהו, כביכול. מה שנאמר לך בחופשת חג-המולד הוא נכון, עד שלא תשפרי את הגישה שלך לשרביט ותעבדי על הריכוז שלך ועל השליטה העצמית שלך, המצב יישאר כמו שהוא."

"אבל אני מנסה להשתפר! אני אפילו קוראת את הספר המטומטם הזה. למה אין שום שיפור?!"

"את רוצה לומר לי, סמית', שבמשך כל התהליך הזה לא האשמת את השרביט שלך במצב שאת נמצאת בו? שבמקום לחשוב מה לא בסדר אצלך, לא העדפת  לחשוב שהשרביט שלך הוא האחראי?"

רק לפני רבע שעה, עם מונטאג, המחשבה הזו עלתה ברוחה. "אוקיי, הבנתי את הנקודה שלך." היא דפקה את הראש שלה בשולחן. משום מה הדבר גרם למחשבה לצמוח במוחה. "פרופסור... אם כל-כך חשוב לתרגל ריכוז ושליטה עצמית... אולי תוכל... לשחרר אותי משיעורים בשביל שיהיה לי זמן להתאמן... כמו לדוגמה מהתגוננות מפני כוחות האופל?"

"גם אם הייתי יכול או רוצה לעשות דבר שכזה, ואני לא, לא ברור לי למה את פונה אליי? יש לך ראש בית בשביל זה."

"אבל פרופסור מקגונגל ממש קשוחה! היא לא תבין בקשה כזאת."

"ואני כן? כמה טיפשי ומתנשא מצידך, סמית'." סנייפ לגלג בטון שרוז שנאה. "את מעולם לא יכולה לדעת מה אדם מסוים יעשה, ויהיר לחשוב שאת כן יודעת. תפני לראש הבית שלך. בכל מקרה היא אמורה לדבר איתך על ההכוונה המקצועית שלך."

"הכוונה מקצועית?"

*

"ההכוונה המקצועית שלך הייתה אמורה להיעשות בשנה החמישית, סמית', אך מאחר והתחלת ללמוד רק השנה את תעברי אותה יחד עם תלמידי השנה החמישית." מקגונגל הודיעה, לאחר שרוז ניגשה אליה בהפסקה. "היא תערך בעוד יומיים, הזמנים של כל אחד רשומים על לוח המודעות בחדר המועדון."

הו, לוח המודעות... הכל תמיד חזר אליו. ואכן, לוחות הזמנים של ההכוונות המקצועיות נתלו במרכז לוח המודעות, בדיוק מעל להודעה על משחק הקווידיץ' האחרון לעונה (מאז שהארי, ג'ורג' ופרד גורשו מהנבחרת וגריפינדור פישלו כמעט בכל אחד מהמשחקים, רוז התעניינה הרבה פחות בטורניר). 'סמית', רוז' נכתב ליד השעה 12:15, מה שאמר שהיא יכלה להתעורר מאוחר באותו היום.

חבריה מהשנה השישית רק אישרו זאת.

"מקגונגל היא לא כמו פליטיק או ספראוט." רידיאן פיינס הגיב, בעודם יושבים באחת הפינות של חדר המועדון. השולחן מסביבם היה מלא בספרים, קלפים, עפרונות, נוצות וכסות דיו – עונת המבחנים הייתה בפתח. "היא מתקתקת את כולם. היא ממש יעילה."

"יופי. והיא באמת עוזרת?" רוז התעניינה.

"אני התלבטתי בין לעבוד עם מוגלגים במשרד הקסמים לבין מאבחנת קללות בגרינגוטס." ליאנה אמרה, מרימה את עיניה לרגע מהקלף שנח מולה. "פרופסור מקגונגל עזרה לי להחליט."

"מאבחנת קללות?'אנה, את עדינה מדיי." ספנסר הרימה את גבותיה בפליאה.

"פרופסור מקגונגל לא חושבת ככה."

"מה את רוצה לעשות, ספנסר?" רוז שאלה סקרנות. אמנם חוברת הלימוד בלחשים שכבה על ברכיה, אך היא הייתה פתוחה באותו העמוד זמן רב מאוד.

"עיתונאית."

זה היה בו בזמן כה לא קסום וכה מתאים לספנסר. אך זה היה מובן מאליו שבעולם הקסום היו עבודות רגילות בנוסף לעבודות קסומות. וספנסר בוודאי הייתה עתידה להיות עיתונאית אדירה.

"תחשבי על מה היית רוצה לעשות בעתיד לפני ההכוונה המקצועית." ג'יימי וונג הציע. "ככה יהיה לך קל יותר בפגישה ותוציעי את המקסימום ממנה."

זו הייתה עצה נבונה. אך הדבר הותיר את רוז עם השאלה – מה היא רצתה לעשות אחרי בית-הספר?

לפני שהיא נחשפה לעולם הקסום, השאלה הזו הייתה רחוקה ממנה מאוד, והיא לא הייתה צריכה לשאול את עצמה זאת. היו דברים שהיא אהבה, אך שום דבר לא היה טוב מספיק בשביל לעסוק בו כל חייה. רוז תמיד התלבטה, לא היה מקצוע מסוים שהיא הייתה בטוחה שהיא תאהב לנצח, ולא ישעמם אותה לעולם. היא לא שקלה שום דבר ברצינות, מאחר והיה זמן כה רב עד שהיא הייתה צריכה לעשות זאת. אבל פה הזמן אזל, והגיעה העת לשקול.

היא הייתה צריכה להיות מציאותית, רוז הבינה. שום מקצוע לא יהיה מעניין במאת האחוזים, לכן מה שהתבקש היה למצוא את כל הנימוקים בעד ונגד של כל מקצוע ולבסוף להגיע להחלטה מה יהיה הטוב ביותר בשבילה. אך המשימה הייתה בעייתית בהתחשב בעובדה שהיא חיה בעולם הזה זמן קצר כל-כך, ולא ידעה הרבה על העבודות השונות של החברה הקסומה. זה צימצם את האפשרויות בצורה דרסטית. היא תצטרך לשאול אנשים בנוגע למקצועות ולעיין בחוברות ההסברה שהוצבו ליד לוח המודעות. זה דרש זמן יקר שלצערה הרב לא היה לה – למידה למבחנים של שתי שנות לימוד לקחו את כולו.

אך מה היא יכלה לעשות? לא הייתה לה כל ברירה מלבד להשקיע במהלך החודשיים האחרונים של השנה הזו, ולאחר מכן היא תוכל לנוח סוף-סוף. אך בינתיים היא הייתה צריכה לקרוע את התחת שלה. היא הייתה צריכה להשקיע את כל כולה. היא הייתה צריכה –

בזווית עיניה רוז הבחינה בשני ראשים אדמוניים מתגנבים מהכניסה אל עבר המדרגות למעונות. מפסיקה את רצף המחשבות שלה, הנערה סובבה את ראשה, והספיקה לראות כיצד התאומים סוחבים שני קרטונים גדולים, מנסים לא לבלוט ככל האפשר.

האם אלה היו ה'נתונים' אותם הם אספו באותו הבוקר? הקופסאות היו גדולות, וגם נראו כבדות למדיי. הסקרנות הטבעית שלה התעוררה, ורוז לא יכלה שלא לתהות מה הן יכלו להכיל. ללא ספק זה היה קשור לנקמה שלהם באמברידג', אך מה בדיוק?

כמה שעות חלפו, וחדר המועדון נהיה ריק חוץ ממנה, שעדיין ישבה בכורסה וניסתה בכל כוחה ללמוד.

"קדימה רוז, עוד שעה וזהו." היא מלמלה לעצמה, מניחה את ספר הלימוד בשינוי צורה ומרימה את הספר בהתגוננות מפני כוחות האופל.

אך במחשבה שנייה החומר בהתגוננות מפני כוחות האופל היה משעמם מדיי לשעה כה מאוחרת. היא הייתה צריכה משהו אחר – פרקטי – בשביל לא להירדם.

עד שלא תשפרי את הגישה שלך לשרביט ותעבדי על הריכוז שלך ועל השליטה העצמית שלך, המצב יישאר כמו שהוא.

מילותיו של סנייפ מהבוקר הדהדו בראשה, ובדחף אימפולסיבי רוז שלפה את שרביטה ובחנה אותו מקרוב. העץ החום-ורדרד לא היה מבריק כמו ביום שהיא קנתה אותו, אך בהחלט לא איבד מחינניותו. הגילופים הספורים לאורך העץ היו עדיין בעלי יופי משונה וייחודי – אמנם הם לא היו כה יפהפיים כמו על השרביט של סיריוס בלק, אך גם להם היה מעין יופי זר.

הגריפינדורית נזכרה בדבריו של בלק, עד שלא תתני לו את הכבוד שהוא דורש ותשפרי את היכולות שלך, הוא לא ישאיל לך את האנרגיה הקסומה שלו בצורה טובה.

אוקיי, כבוד אז כבוד.

"שלום מר שרביט." היא הרגישה מטומטמת. כל-כך מטומטמת. "זאת רוז. אתה יודע, הקוסמת שלך. הקוסמת שבחרת. השותפה הקסומה שלך... אתה מבין את העיקרון." הקול שלה הדהד בשקט בחדר המועדון. "קודם כל תודה שבחרת אותי, זה מחמיא לי מאוד. אני יודעת שהתחלנו ברגל שמאל. תבין אותי – כל זה חדש לי, וקשה לי עם כל העניין הזה של קסם. אבל אתה רואה שאני מנסה. אני לומדת ומנסה להשתפר, אבל זה ייקח זמן. אז אולי תוכל לעזור לי קצת? לשתף פעולה? אתה יודע שאתה רוצה לעשות קצת קסם טוב, כמו בחופשת חג המולד. אחח, איזה כיף זה היה, נכון? אז בוא נעשה עוד דברים כאלה!"

השקט העז שהיא קיבלה בתמורה היה תשובה מספקת.

"וואו... זה היה חכם." רוז הגיבה לאחר רגע, מעבירה יד בשיערה.

"מאוד."

היא כמעט פלטה צווחה למשמע הקול הנוסף בחדר. ליבה דפק בחוזקה כשהיא הסתובבה בכדי לפגוש את תווי פניו של פרד. אפילו שהיא לא ראתה בבירור מאחר והוא עמד במרחק מה ממנה, היא ידעה כי עיניו בהקו בשעשוע.

"פרד!" רוז גערה, מתרוממת מהכורסה וצועדת לעברו ברוגז. "למה אתה תמיד צריך להפחיד אותי ככה?!"

ואכן, מקרוב הבזק השעשוע היה ניחן בעיניו החומות של הנער האדמוני. "כי זה כיף." הוא שלח לעברה את החיוך המסורתי שלו. "מה את עושה פה כל-כך מאוחר?"

"לומדת."

מבטו זז לרגע לעבר השרביט שבידה. "רואים."

"מה אתה עושה פה כל-כך מאוחר, פרד?"

"איסוף נתונים."

עיניה של רוז הצטמצמו, והיא בחנה אותו רגע ארוך. "עד כמה גדול מה שאתם מתכננים לאמברידג'?"

"גדול מאוד."

האם היה טעם להילחם איתו על זה? הרי היא עצמה חשבה שלאמברידג' יגיע כל מה שפרד וג'ורג' יעשו לה. וזה היה ברור שהתאומים ייבצעו את נקמתם לא משנה מה היא תאמר, אז בעצם, אם חושבים על זה, לא הייתה כל פואנטה בלדבר.

"...אוקיי."

אבל מצד שני, זה הציק לה נורא. היא פשוט לא יכלה להשאיר את זה בצד. "אבל אתם בטוח לא תתחרטו על זה שנשרתם מבית-הספר חודשיים לפני סיום הלימודים?"

"רוז, אנחנו מתחרטים שבאנו בכלל לשנה הזאת ולא עזבנו בסוף-השנה שעברה." פרד אמר, קולו רציני. "ג'ורג' מתחרט לגמריי, אבל אני כן שמח שחזרנו. ככה פגשתי אותך."

הג'ינג'י רכן לעברה ונישק אותה, שפתיו רכות ונעימות על שפתיה. הוא חפן את פניה בשתי ידיו, והביט בעיניה עם רגשות נסתרים במבטו החם. רוז הרגישה חמימות מתפשטת בכל גופה.

"זה היה כל-כך קלישאתי..." אך היא לא יכלה שלא לחייך בטפשות, ולהנות מכך שהיה מישהו שיאמר לה משהו כזה. מאז היותה ילדה קטנה היא חלמה שמישהו ידבר אליה בצורה כזו, כמו שהנסיכים דיברו לבחירות ליבם בכל הסיפורים שהיא נהגה לקרוא כשהייתה ילדה קטנה.

"אבל נכון." הוא קרץ. "באיזו שעה ההכוונה המקצועית שלך?"

"שתים-עשרה ורבע." רוז השיבה, והתרוממה על קצות אצבעותיה בכדי לנשק אותו שוב. זה היה הדבר הכי כיף שהיא חוותה – לנשק את פרד. שפתיו התאימו לשלה בצורה מושלמת. ידיה נשלחו בצורה לא רצונית אל תוך שיערו, פורעים אותו כאילו זה עתה הוא יצא מהמיטה. הנער עצמו שינה את מיקום ידיו מפניה למסביב מותנה, מצמיד אותה אליו ככל האפשר.

אלה היו הרגעים השמחים בחייה עכשיו. כשהיא לא זכרה מי הוא וולדמורט, ומה הסכנה שהיא ניצבה בפניה, ועד כמה היא התקשתה להסתגל לחיים החדשים שלה. כל מה שהיא זכרה באותם רגעים היה פרד.

"דיי, אני עומד להקיא."

פרד משך את גופו לאחור וגלגל את עיניו לכיוון אחיו. ג'ורג' עמד בתחתית גרם המדרגות שהוביל למעונות, ידיו משולבות והבעת גועל על פניו. "אתה מוזמן לא להסתכל."

רוז הרגישה כיצד לחייה מאדימות. מביך...

"תאמין לי, זה בדיוק מה שהייתי עושה." ג'ורג' חייך בממזריות, צועד לעברם. "אבל יש לנו דברים לעשות."

פרד הנהן, ולאחר שנשק במהרה על מצחה, שני התאומים נעלמו דרך החור שהוביל אל מחוץ לחדר המועדון.

כמה דקות מאוחר יותר, הלחיים של הגריפינדורית היו עדיין אדומות, והיא נשפה בעצבנות. טוב, ללמוד היום יותר היא לא תוכל.

*

ההכוונה המקצועית הגיעה מהר הרבה יותר משרוז רצתה. נדמה היה כאילו חלפו כמה שעות, ולא יומיים שלמים – הכל כתוצאה מהעומס האדיר. הנערה בקושי הספיקה לעבור על האיגרות השונות שהוצבו ליד ההודעה על ההכוונות המקצועיות, והיא הרגישה מאוד לא מוכנה לפגישה עם מקגונגל.

היא חשבה שהיא תוכל לישון עד מאוחר, אך משום מה היא התעוררה בתשע בבוקר. במשך שעה שלמה רוז ניסתה לחזור לישון, ללא הועיל. אחרי שהיא הבינה כי היא לא תוכל לחזור לישון, היא קמה, שמה לב כי על השידה ליד מיטתה נחה פיסת נייר. הכתב היה של ליאנה, שאיחלה יחד עם קייטי,ספנסר ושאונה בהצלחה בהכוונה המקצועית.

השעה הייתה רבע לאחד-עשרה כשרוז ירדה לאולם הגדול, שם אחרוני התלמידים אכלו את ארוחת הבוקר שלהם. בשולחן גריפינדור נכחו בעיקר תלמידי השנה החמישית שעוד לא עברו את ההכוונה המקצועית שלהם – המשרד של מקגונגל היה בקומה הראשונה, קרוב מאוד לאולם.

לאחר שסיימה לאכול את הטוסט שלה, רוז החליטה לחכות ליד המשרד של מקגונגל. היא יצאה מדלתות האולם, והלכה לכיוון המדרגות שהובילו לקומה הראשונה של הטירה. הרגל שלה הספיקה לדרוך על המדרגה הראשונה כשהיא הבחינה בדמות שעלתה מהמדרגות שהובילו למרתפים, והיא קפאה במקומה.

לפני שהוא הבחין בה, מאלפוי נראה כה תמים. אך כשהוא הרים את עיניו ופגש את שלה, הבעת פניו השתנתה בצורה דרסטית, אולי מכיוון שהוא הבחין בכך שעיניה ניסו לנעוץ אותו למוות.

"סמית'." הוא נשם. זה היה מספיק בכדי שרוז תתחיל לעלות במדרגות, מנסה לשלוט בעצמה כמה שיותר. להרוג מישהו לפני ההכוונה המקצועית בוודאי לא תרם לאפשרויות המקצועיות שלה. "סמית'!"

הוא היה הרבה יותר מהיר ממה שהיא ציפתה, משיג אותה במהירות. בלית ברירה היא הסתובבה, מנסה ליצור הבעת פנים חסרת רגשות. ללא ספק היא נכשלה. "מה, חתיכת בן זונה?"

"את מאשימה אותי בזה?!" מאלפוי שאל בקול נדהם. "זו הייתה אשמתך."

"תמיד חשבתי שאתה בן-אדם מגעיל, אבל לא ידעתי עד כמה." היא ירקה את המילים בגועל. "אתה יודע מה היא עשתה לכולם אחרי זה? בטח שאתה יודע. לא אכפת לך מזה – אתה יכול להוריד לבתים נקודות עכשיו."

עיניו האפורות של הסלית'ריני בהקו ברוגז. "את והאירגון המפגר של פוטר הבאתם את זה על עצמכם. הייתם צריכים לדעת שתיתפסו. ומגיע לכם, אחרי הראיון המזורגג שפוטר עשה..."

"הארי היה זה שעשה את זה, לא כולנו!" רוז גערה, מרגישה כאילו אדים יוצאים מאוזניה. "השאר לא ידעו מזה. היו כאלה שהתנגדו לזה. אני התנגדתי לזה. אני בטוחה שלא אכפת לך, אבל יחד עם הארי גררת לתהום ילדים חפים מפשע. עכשיו תסלח לי, אני אלך למקום שבו החברה לא גורמת לי לרצות להקיא."

היא הספיקה לעלות בדיוק ארבע מדרגות כשמאלפוי הגיב. "...אני הזהרתי אותך."

והוא באמת הזהיר. רוז זכרה זאת בבירור – כיצד הוא תפס אותה כשהיא הלכה לבד לספריה, גרר אותה למסדרון צדדי ריק, ואמר לה לבטל את מה שהיא תכננה לעשות באותו הערב. לא לצאת מהמגדל של גריפינדור. באותו הרגע רוז חשבה שהוא מנסה לעבוד עליה, לגרום לה לא לצאת מהמגדל בשביל איכשהו לעשות לה משהו. לכן היא אפילו לא היססה כשהלכה לפגישה של צבא דמבלדור, ורק כשהקירות של חדר הנחיצות נפרצו ופאניקה בלעה את כולם, רוז ניזכרה במילותיו מהבוקר.

הנערה לא הצליחה להבין למה הוא הזהיר אותה. שום אפשרות פשוט לא הייתה הגיונית. עד שבמוחה של רוז עלתה התמונה של הבלונדיני, מביט בה בעיניים מוזרות לאחר שהיא אמרה לו שהיא מצטערת על כך שהכתבה על אוכלי המוות התפרסמה. האם היה יכול להיות שזו הייתה הדרך של מאלפוי להחזיר לה על זה שהיא הביעה תמיכה בו?

רוז לא ענתה לו, ממשיכה לעלות במדרגות ופונה ימינה לכיוון המשרד של ראש הבית שלה. מחוץ למשרד כבר חיכו איירין ריגס ודין תומאס. איירין נכנסה כמה דקות אחרי שרוז הגיעה, ולאחר שנמאס לה מהשתיקה המביכה ששררה, הנערה שאלה את דין על כדורגל, נזכרת בכך שבן החמש-עשרה אהב את הספורט. כך רבע שעה עברה בדיבורים על השחקן הצעיר דיוויד בקהאם. הגריפינדורי הפציר בעוז שהוא יגיע להישגים גבוהים. רוז עצמה לא הייתה כל-כך בטוחה.

מקגונגל אכן הייתה יעילה – רוז נכנסה לפגישה בדיוק בשעה שנקבעה.

"שלום פרופסור." רוז חייכה, לפני שהיא שמה לב לאישה הנוספת שנכחה בחדר. אמברידג' הייתה לבושה בורוד, כתמיד. אך היום היא נראתה נבזית במיוחד. על ברכיה נח פנקס, עליו עט באותו הגוון כמו הלבוש של המנהלת.

"שבי סמית'." מקגונגל החוותה לעבר הכיסא מול השולחן. לאחר שהיא התיישבה, מקגונגל התחילה. "הפגישה היום תעסוק בקריירות אפשריות בשבילך, ובמקצועות אותם תמשיכי ללמוד בשנה השביעית שלך. את מקרה מיוחד – בדרך-כלל תלמידים לומדים את המקצועות שהם בחרו בשנה השישית והשביעית, אך אצלך המקצועות שבחרת אינם בטוחים. הם תלויים בציונים שתוציאי בבגרויות השנה. בכל מקרה, יש לך מחשבות כלשהן בנוגע למקצוע העתידי שלך? רעיונות כלשהם?"

היא גם ככה לא ידעה מה לומר, אך החריטות של העט של אמברידג' הקשו על רוז אף יותר. "אמ... אני לא יודעת, פרופסור. אני לא ממש בטוחה איזה אפשרויות יש לי בכלל."

"אין משהו שהיית רוצה לעסוק בו, סמית'?"

"אני לא יודעת, פרופסור." רוז הודתה. היא לא רצתה להודות שהיא לא חשבה על זה, לכן במקום זאת היא אמרה, "אני לא בקיעה מספיק בחברה הקסומה, אני חושבת."

"ובכן, נבחן את האפשרויות הממשיות שיש לך. פרופסור סנייפ אמר לי כי למרות הנסיון המועט שלך, את מצטיינת בשיקויים. האם שקלת להיות רוקחת שיקויים?"

"רוקחת שיקויים? מה אני יכולה לעשות בתור רוקחת שיקויים?"

"קיים גיוון רחב במקצוע הזה. יש ביקוש לרוקחי שיקויים טובים – את יכולה לעבוד עם בתי-חולים, עם משרד הקסמים. את כמובן גם יכולה ללכת לכיוון ההוראה, או אם את מעדיפה את יכולה להיות מועסקת עצמאית. פרופסור סנייפ דיבר איתי בקשר לשליחת בקשה לאגודת רוקחי השיקויים בשביל שיקבלו אותך בתור מתמחה עתידית לאחרי שתסיימי את הלימודים בהוגוורטס-"

"אהם אהם." אמברידג' קטעה את המורה לשינוי צורה בגסות. "אם תרשי לי, מינרווה... משרד הקסמים, ומוסדות מוערכים אחרים, עובדים אך ורק עם אנשים אחראים ומקצועיים, ואני מצטערת לומר שהעלמה סמית' לא עשתה רושם של אדם אחראי ומקצועי בעיניי. רוקחי שיקויים ידועים בדייקנות, בחדות, ביכולת לעקוב אחר הוראות וחוקים. העלמה סמית', נכון לעת עתה, אינה כזו. הציונים שלה מעידים על כך. בנוסף, אגודת רוקחי השיקויים מקבלים לשורותיהם אך ורק קוסמים מנוסים, לא ילדים צעירים. אני ממליצה לך לשאוף לעבודה עם מוגלגים, מאחר והרקע שלך... מתאים לעבודה שכזו."

משום מה, הטון של אמברידג' אמר שעבודה עם מוגלגים לא הייתה מוערכת מאוד.

"אגודת רוקחי השיקויים קיבלה אנשים צעירים בעבר, אפילו צעירים יותר מסמית'." מקגונגל הגיבה, לא מתרשמת ממילותיה של אמברידג' כלל. "רובנס וינקוס, קטרינה וורגובה, ג'יי פיפינס... גלובר היפוורת' היה בן ארבע-עשרה כשהוא התקבל."

"ארבעה שמות מתוך אלפים-"

"אם את רוצה להיות רוקחת שיקויים," הפעם הייתה זו מקגונגל שקטעה את אמברידג' בגסות. אך פה הגסות הייתה מוערכת. "הייתי מציעה לך להמשיך עם שיקויים כמובן. בנוסף אני מייעצת לך להמשיך ללמוד את תורת הצמחים, מאחר והשניים קשורים אחד לשני. טיפול בחיות פלא היה יכול להועיל גם, אך אין המקצוע ממש חובה. לחשים אף פעם לא יכול להזיק, וכך גם שינוי צורה והתגוננות מפני כוחות האופל, אבל את תצטרכי להשקיע את כל כולך אם את רוצה להמשיך ללמוד אותם. אני מודיעה לך כבר עכשיו, אני לא מקבלת תלמידים עם ציון מתחת להל"ם. וגם, אמנם השנה לא היו מספיק תלמידים בשביל לפתוח כיתת לימוד, אבל יכול להיות ששנה הבאה תינתן האפשרות ללמוד אלכימיה. שנה שעברה הייתה קבוצה של ארבעה שלמדו, והביקורות על השיעורים והחומר המועבר היו רק טובות."

"אוקיי, פרופסור." זה היה הרבה מידע להכיל בתוך ראשה. ככל שהיא חשבה על כך יותר, כך הרעיון של להיות רוקחת שיקויים היה יותר מוצא חן בעיניה. היא אהבה שיקויים, לא היה ספק בכך, ולעשות קריירה מהמקצוע היה יכול להיות מעניין. במיוחד בגלל הגיוון הרחב שמקגונגל דיברה עליו. אם היא לא אהבה משהו אחד, היא תמיד יכלה לעבור לתחום אחר במקצוע. "מה הסיכויים שתיפתח קבוצת אלכימיה?"

"פרופסור סנייפ חושב שיש בשכבה שלכם לפחות חמישה אשר מסוגלים ללמוד אלכימיה, אבל פתיחה של כיתה תלויה גם ברצון של אותם התלמידים. נדע רק לקראת תחילת השנה הבאה."

"מינרווה, אין מה למלא את ראשה של הילדה בחלומות שאינם ברי השגה." קרפדי הניחה את הפנקס שלה בצד ושלחה מבט לעבר מקגונגל שאמר בבירור שהמנהלת חושבת שהיא מטומטמת. "ההכוונה המקצועית נועדה בשביל לייעץ על קריירה אפשרית, לא חלומית. אני חושבת שעדיף לתת לעלמה סמית' אפשרויות אותן היא יכולה להשיג, ובין האפשרויות אותן היא כן יכולה להשיג הן-"

אמברידג' לא סיימה את המשפט. רעש חזק של סדרת צעקות קטע אותה. במשך רגע שלם שלושת הנוכחות בחדר החליפו מבטים מבולבלים. הרגע הזה חלף, ואז אמברידג' רצה מהחדר במהירות מפתיעה ביחס לאורך רגליה.

"מה זה היה..?" רוז תהתה בקול רם, לפני שהמובן מאליו הכה בה. "...פרד וג'ורג'."

"זה המעשה של שניהם?" מקגונגל הרימה את גבותיה. פתאום היא נראתה הרבה פחות מודאגת. "אם כך, המנהלת יכולה להסתדר לבדה אני מניחה."

ראש הבית שלה הפנתה את תשומת ליבה לעיסוקים אחרים, ורוז יצאה מדלת המשרד ומיהרה לכיוון הצעקות. כשהיא הגיעה לשם הלסת שלה נפערה לרווחה.

המסדרון כאילו נהיה סט של סרט טבע אמריקאי. הביצה שהתפרסה כמעט על כל אורך המסדרון נראתה בדיוק ככה. המים האפרוריים עוטרו בצמחייה אוטנתית, ו... אלוהים ישמור, האם זה היה תנין ששחה שם?

אמברידג' הייתה אדומה מכעס. היא עמדה קרוב לגדות הביצה, שרביטה שלוף ומכוון לעבר המים. היא מלמלה משהו, והביצה גדלה בכמה מטרים, כמעט ומגיעה לנעליה הורודות של המנהלת. רוז הסיקה שזו לא הייתה התוצאה לה אמברידג' ציפתה. התלמידים שהתקבצו משני צידי המסדרון צווחו וקפצו אחורה בכדי לא לגעת בביצה הגדלה, רק שניים מהם נשארים במקומם, יודעים בדיוק לאיזה גודל היא תגיע.

פרד וג'ורג' נראו כה זחוחים, ידיהם שלובות על חזהם וחיוכים תואמים על פניהם הנאות. הם היו לבושים בבגדים רגילים ולא בתלבושת בית-הספר, וככה רוז ידעה. זה היה הרגע. הם התכוונו לעזוב את הוגוורטס.

"לנסות להעלים את הביצה זה לא רעיון טוב כל-כך." ג'ורג' הגיב.

"למרות שהתנינים רק ייהנו מהמרחב הנוסף." פרד הוסיף.

"זה הקש ששבר את גב הגמל!" אמברידג' צווחה. "ארגוס, לך להביא את הצו על הלקאות! שניכם מקבלים ריתוק לכל השנה! לא, שניכם מסולקים מבית-הספר!"

הלקאות?! האם היא באמת התכוונה לכך? זה כבר היה יותר ממוגזם.

"אני לא חושב שזה יהיה הכרחי דולורס," פרד אמר, מזייף טון חברותי.

"כן, אני חושב שאנחנו נעזור לך עם הסילוק בעצמנו." ג'ורג' המשיך את אחיו, לפני ששניהם הסתובבו ונעלמו בגרם המדרגות בקצה השני של המסדרון. אמברידג', יחד עם כל התלמידים הנוכחים באירוע, מיהרו לרדת במדרגות צד שהם היו בו.

יצא ככה שכשרוז הגיעה למגרש הפנימי של בית-הספר, נדמה היה שכל השוכנים בהוגוורטס נכחו במאורע – תלמידים, מורים, אפילו רוחות רפאים היו שם. פרד וג'ורג' עמדו באמצע המגרש, רגועים להפליא למרות הבעת פניה של אמברידג', שעמדה במרחק מה מהם, עיניה נועצות סכינים דמיוניים בתאומים.

"אתם חושבים שלהפוך מסדרון לביצה זה משעשע?" המנהלת נבחה.

"אממ... כה. מאוד משעשע." פרד הסכים איתה בזחיחות שניתנה לו כמעט באופן טבעי. ג'ורג' הנהן בהסכמה.

באותו הרגע פילץ' פילס את דרכו לכיוונה של אמברידג'. "הבאתי את הצו!" הוא כמעט רקד תוך כדי הליכה. האיש היה משוגע. "השוטים כבר מוכנים!"

"טוב מאוד, ארגוס. טוב מאוד." אמברידג' הצטרפה לחגיגות של פילץ', חיוך נבזי וקר מתפשט על פניה. באותו הרגע לרוז לא היה אכפת מכלום, היא החליטה שאם הקרפדה תנסה להזיק לתאומים איכשהו, היא תחנוק אותה במה ידיה.

"אל תמהר כל-כך, פילץ' יקירי." ג'ורג' הכניס יד לכיס. "היום לא יהיה היום שבו תשתמש בשוט. או שכן. אנחנו לא יודעים, וגם לא רוצים לדעת מה אתה עושה בלילה."

רצף גיחוכים נשמע בקרב התלמידים – וגם בקרב המורים.

"כן, אני חושב שאנחנו לא משתלבים יותר במערכת החינוך. נכון, ג'ורג'?"

"אני מסכים לגמריי, פרד."

ג'ורג' שלף את ידו מהכיס, מחזיק את השרביט שלו. פרד עקב אחרי תנועות אחיו בצורה מושלמת, ולפני שמישהו היה יכול להגיב, הם צעקו, "אציו מטאטאים!"

הרעש שעקב אחרי הלחש שלהם היה כאילו משהו נשבר, וכעבור כמה שניות שני מטאטאים – אותם מטאטאים שאמברידג' החרימה אחרי שהיא העיפה את הארי, פרד וג'ורג' מהנבחרת של גריפינדור – התעופפו אל תוך ידיהם השלופות של התאומים הג'ינג'יים. ראו בבירור כי השניים תכננו את זה כבר זמן רב. על פניהם הייתה הבעה של גאווה והנאה.

"הייתי אומר להתראות," ג'ורג' אמר, מניף את רגלו מעבר למטאטא ומתיישב עליו.

פרד חיקה את אחיו. "אבל האמת היא שאנחנו לא רוצים לראות אותך יותר לעולם." לאחר שהוא היה בטוח שהוא מוכן להמראה, הוא הוסיף בקול רם, כך שכל הסובבים יוכלו לשמוע. "אם מישהו רוצה לקנות ביצה ניידת, בואו לחנות ההוקוס מוקוס של האחים וויזלי!"

"הנחה מיוחדת תינתן למי שיבטיח שישתמש במוצרים שלנו בשביל להעיף את הקרפדה מפה!" ג'ורג' הכריז, ולפני שאמברידג' יכלה לשלח את הכלבים שלה (או בשמם הרשמי, פלוגת הפיקוח), התאומים וויזלי המריאו לשמיים, משאירים מאחוריהם מחיאות כפיים ותרועות.

*

פשש, הרבה קורה בפרק הזה. חשבתי בהתחלה לעשות פרק על איך צבא דמבלדור נופל, אבל בסוף החלטתי לעשות את קפיצת הזמן הזאת. אם תרצו לראות מה קרה באותו יום מיוחל, אולי זה יופיע בפאנפיק הנוסף ;)

תקופת המבחנים עומדת בפתח, וזה אומר עומס כפול בשביל רוז - היא צריכה להיבחן גם בבגרויות, וגם במבחנים של השנה השישית. מן הסתם שהבגרויות חשובות הרבה יותר, אבל הנערה רוצה להצליח גם במבחנים של השנה השישית. וזה אומר שחיים בזמן הקרוב לא יהיו לה. אולי אפילו עדיף שפרד עזב, ככה היא תוכל ללמוד יותר ;) סתם... פרד אני אתגעגע לכתוב אותך!!! פרד תחזוררר

מה שפרד וג'ורג' עשו הוא ההתחלה של הסוף של אמברידג'. אמנם רוז לא ממש מרוצה ממה שהתאומים עשו, אבל זה הולך להשפיע על ההתנהגות שלה ועל היחס שלה למנהלת החדשה. איך בדיוק? תראו בפרקים הבאים.

השרביט של רוז עדיין מסרב לעבוד. הוא עקשן שכזה (בדיוק כמו רוז. אני לא מבינה איך היא חושבת שהם לא דומים). העקשנות הזו לא תיעלם בין רגע - ייקח זמן רב עד שרוז תקבל את הנאמנות שלו. היא תצטרך לשנות את המנטליות שלה, להפסיק לחשוב שהשרביט אשם, כמו בפגישה עם מונטאג. כדאי לכם לזכור את הסצינה איתו. אני לא הולכת לומר למה.

בגלל שזו הפעם האחרונה לזמן מה שפרד הולך להופיע, הכנסתי לכל אלה שאוהבים את השיפ של פרוז משהו נחמד ;) וגם לאלה שאוהבים את רוזקו, הכנסתי את דראקו, אמנם בסיטואציה קצת שונה. המאלפוי הצעיר ניסה לעזור לרוז לא לקבל עונש, אבל למה? האם זה בגלל מה שרוז חושבת? או שהוא סתם מוזר?

השיר של הפרק הוא "Break the Rules" של Charli XCX. התקשתי למצוא שיר שיתאים לפרק הזה, אבל בסוף זה היה הכי מתאים. פרד וג'ורג' שוברים את החוקים, עוזבים את בית-הספר ומשאירים אחריהם זיכרון אדיר, עליו ידברו שנים רבות בכותלי בית-הספר. 

הפרק הבא ככל הנראה יהיה מכמה נקודות מבט שונות, וככל הנראה יתפרס על כמה מקומות שונים. אנחנו כבר בפרק 17, העניינים מתחילים להתחמם לקראת הסיום של הכרך הראשון ;) סוף-סוף... לא עברו שנתיים... אה רגע.

נ.ב: כבר אמרתי להציע שמות וקטעים לפאנפיק הנוסף? תודה רבה :)

הפרק הקודם		הפרק הבא