זה פשוט בלתי אפשרי!

בדרך לתורת הצמחים דראקו סיפר לבלייז בצורה מפורטת יותר על "משחק התופסת" עם פוטר, וכמובן, שגם על הפגישות עם המנהל והשרת. בלייז צחק במשך זמן רב, מתאר לעצמו איך מאלפוי המפוחד תופס את גלימתו של דמבלדור וצורח שמנסים לאנוס אותו.

"אתה יודע, גם אני לא הייתי מאמין לך," אמר זאביני, "אם היית צועק, שוולדמורט רודף אחריך, היה יותר הגיוני."

"לא, זה גם לא היה עובד - יש לו הרגל להתנפל רק על פוטר."

"זה בגלל שהוא, כמוך. גם הוא נמשך לבחורים ממושקפים עם עיניים ירוקות."

"אהה," דראקו הסכים, דבר שהפתיע את בלייז, אך זה לא הספיק לענות, שכן תיאו בדיוק קרא להם.

"שמח לראות, שאתה בסדר, דראקו! איך היה הלילה עם פוטר?"

כששמע את השאלה, מאלפוי איבד שיווי משקל וכמעט נפל עם האף לכיוון הקרקע. למזלו, בלייז הספיק לעצור אותו בזמן, תופס אותו בידו.

"מה?!" הוא שאל, נועץ מבט אחוז אימה בחברו לכיתה.

"נו," תיאו נראה מובך מתגובתו המוגזמת של דראקו. "אתה, הרי, היית הלילה במרפאה, ובזמן ארוחת הבוקר הגריפינדורים אמרו למקגונגל, שפוטר עדיין שם."

"אה... כןןן... אני פשוט לא זוכר כל כך טוב את מה שהיה אתמול," ענה דראקו, בעודו משתעל, מביט בבלייז בהתחננות. הוא, הרי, עדיין לא הספיק לתאם גרסאות עם בלייז, לגבי איך הוא הגיע למרפאה ומאיזו סיבה.

"ברור שאתה לא זוכר," הודיע בלייז, מהדק את אחיזתו במרפק של דראקו, לאות תמיכה והבנה. "היה לך חום והגב שלך כאב. אתה נרדמת ברגע שנתנו לך שיקוי משכך כאבים.

"כנראה," משך דראקו בכתפיו. "אבל לא ראיתי שם את פוטר."

"אממ, מעניין... כנראה ברח משם לחפש קורבן!" גיחך נוט.

'כן, ומצא אותו...'

השיעורים עם הפלפאף היו, ככל הנראה, השיעורים הרגילים בייותר, במיוחד לאור העובדה שהיום פרופסור ספראוט בסך הכל סיפרה על סוגים שונים של טחב ואזוב קסומים, אשר משמשים לשחזור שיקויים. דראקו היה שמח שלא צריך קסם לשיעור הזה - הוא לא שש להראות לכולם שהשרביט שלו לא אצלו. וחוץ מזה, מוחו היה עסוק בדברים אחרים לגמרי...

אם לומר את האמת - אז, ההתנהגות של פוטר אתמול, הפתיעה אותו ביותר. העדינות הזאת, המילים, תשומת הלב והזהירות... דראקו שאל אותו על כך פעמיים, והדבר הכי קרוב לתשובה שקיבל, היה: 'אני לא יכול אחרת'. למה? למה גם כשהוא נמצא תחת השפעה של סם אונס, הוא לא מסוגל להכאיב לאדם חסר ישע? נכון, להיות גריפינדורי - זה מחלה חשוכת מרפא, אבל במיטה פוטר באמת התנהג כאילו... כאילו דראקו הוא הדבר היקר ביותר שיש לו. אבל זה לא נכון... פוטר אוהב מישהו אחר, ואוהב חזק... מאלפוי חש את עצמו כגנב מוצלח, אשר הצליח להשיג בטעות דבר, אשר לא שיך לו ולעולם לא יהיה שלו. והמחשבה הזו הכאיבה לו יותר מכל...

וכן, דראקו מאלפוי סוף-סוף היה מוכן להודות, בכך שטעה בגדול לגבי טיב רגשותיו להארי... התחושה שהיכתה בליבו בכל פעם שהוא ראה את השלישייה הגריפינדורית, כלל לא הייתה שנאה, אלא קנאה רגילה לחלוטין. הוא קינא בחבריו של פוטר עד כדי התכווצות שרירים, עד כדי רעד ברכיים, ולא היה דבר שניתן היה לעשות בנידון.

פוטר, מאז ומתמיד, היה האדם שתשומת לבו הייתה חשובה לדראקו, חשובה יותר מהראוי. היום בלילה הוא קיבל את תשומת הלב הזו מבלי להתכוון לכך. הוא הבין, מה זה אומר להיות נאהב ונחוץ. וכעת, הוא מבין, שרצה זאת תמיד.

בכל פעם שנזכר בחיבוק החם שהיה שרוי בו היום בבוקר, כשהתעורר, התמלא לבו בחמימות ושפתיו התעקלו בחיוך חולמני.

"היי!"  בלייז נתן לו מרפק חזק אל המותן, מכריח אותו לפקוח עיניים וליישר כתפיים. "כמעט אי אפשר לשים לב שאתה ישן, אם לא היית מחייך את החיוך הטיפשי הזה, שלא קשור בשום צורה לזה שפרופסור ספראוט חווה עכשיו רצף של הקאות, שלשולים, פצעים מוגלתיים והשפעות נוספות ומגעילות לא פחות של הרעלה מאדים רעילים של אזוב מלכותי אדום פורח."

לאחר ששמע את גל המידע הזה, דראקו מצמץ בעפעפיו בישנוניות ושאל את הדבר הראשון שעלה לו לראש.

"ממתי אזוב פורח?"

בלייז רק צקצק בלשונו והסב מבט. הוא, הרי, במשך חצי השעה האחרונה הקשיב לכך, שהאזוב המלכותי האדום ידוע בכל העולם, משום שהוא האזוב הקסום היחידי, אשר פורח ויותר מכך - פורח לאורך כל חודשי השנה ובכל אקלים.

'איזה שטויות...' חשב מאלפוי, מגרד את עיניו. הוא באמת רצה לישון. השעות הבודדות שהוא בילה בזרועותיו של הארי, משמעותית לא היו מספיקות, כדי לאגור חזרה את כל הכוחות שהוא בזבז.

דראקו חמק בזהירות מאחורי גביהם של שאר התלמידים ויצא מהחממה. האוויר הסתווי הצח מילא את ריאותיו בן רגע, מרגיע פעימות הלב ומקרר את הראש.

הוא שוב-ושוב שאל את עצמו - מה היה קורה, אם הוא לא היה בורח הבוקר? מה היה אומר פוטר, אם היה מתעורר ומגלה אותו בזרועותיו?

'כנראה היה רוצח אותי ישר...'

ומה מאלפוי היה אומר?

'בוקר טוב! אני ואתה שכבנו! אה, ואני חושב שאתה מוצא חן בעיני!' זה אפילו נשמע מצחיק! הסלית'ריני נחר ופעם נוספת שפשף את עיניו המנומנמות.

הוא פעל נכון, כשברח!

אז, למה הוא לא מפסיק לחשוב, שעשה טעות ענקית?..

במוקדם או במאוחר, הוא יצטרך לפגוש את פוטר, והסיכוי שזו תהייה פגישה נחמדה - אפסי. הפעם, הגריפינדורי לא ישאר אדיש לכל מה שהוא עבר, הודות לדראקו.

אבל, האם הוא באמת לא יזכור כלום? בכל זאת, אפילו אבדה-קדברה לא השפיעה עליו! אולי, נשארו לו בראש כמה שאריות, פיסות קטנות, של זיכרון? הרי, איך אפשר לשכוח דבר כזה?! דראקו ניסה בכל כוחו להדחיק את המחשבות האבסורדיות כמה שיותר, אך גרגר תקווה זעיר, אשר נזרק בלי כוונה ונחת הקרקע הפורייה של לב הנעורים, כבר הספיק להצמיח שורשים ראשוניים, גורם להאמין בבלתי אפשרי.

נו, טוב, את התשובות לשאלותיו, דראקו עתיד לקבל בעתיד הקרוב - בארוחת הצהריים, או בשיעור הבא, שהוא הגנה מפני כוחות האופל עם הגריפינדורים. אם, כמובן, פוטר יספיק להתעורר עד אז.

דראקו התנער ממחשבותיו, רק כאשר הוא נסחף בזרם התלמידים, היוצאים מהחממה. בלייז הופיע על ידו בחרישיות ולאחר שהחליפו מבטים, השניים פנו אל הטירה.

"אולי, לא נלך לארוחת הצהריים?.." הציע דראקו בלחש, כאשר הם הגיעו לכניסה. הוא כלל לא היה להוט לפגוש את פוטר. "אני אישית לא רעב..." הוא הוסיף, אך בטנו השמיעה נהמה לאות התנגדות, מודיעה כי היא אינה מסכימה עם הטענה.

"אבל אני כן!" ענה בלייז, תופס אותו במרפק, "נלך - קדימה! ממה אתה כל-כך פוחד? אולי, פוטר עוד לא התעורר?"

"נו, תחשוב לבד - הוא הרי יתנפל עלי! ואין לי אפילו את השרביט שלי!" ניסה דראקו לתרץ.

"תעשה לי טובה, אף פעם לא הייתם באמת צריכים שרביטים כדי לריב!" השיב בלייז.

על כך דראקו לא יכול היה לומר דבר. הארי פוטר ודראקו מאלפוי היו ידועים בבית הספר לכישוף וקוסמות בזכות קרבות האגרוף שלהם.

עד לארוחה נותר עוד זמן לא רב, וכדי להעביר אותו, החברים החליטו ללכת בדרך הארוכה יותר, שעובר דרך מספר מסדרונות, המקיפים מחצית מהטירה.

דראקו צעד, מעט לפני בלייז. התהלוכה הדוממת התקדמה, עד לרגע שמאלפוי פנה למסדרון האחרון וקפא במקומו, כאילו נתקל בחומה בלתי-נראית. למעשה, החומה הייתה נראית בהחלט - בעודו נשען על הקיר, במסדרון עמד הארי פוטר, כאשר הרמיוני מנסה להרגיעו. וויזלי גם היה שם, מגרד את ראשו הכתום, כשמבט חמוץ על פניו.

ראשו של דראקו עיבד את המידע מהר כל-כך, שהוא פנה עוד למסדרון הקודם, עוד לפני ששם לב לכך, והתנגש בחוזקה בבלייז.

החבר המופתע רצה להתלונן, אך מפיו נשמע רק 'מפחפקב' חנוק, משום שדראקו הספיק לכסות אותו עם ידו.

"ששש..."

אישוניו הרחבים מאימה יחד עם הנשימה הקטועה, לא השאירו מקום לספק, שהם הגיעו למסדרון הזה בזמן מאוד לא מתאים. ואולי, הפוך?

בלייז הנהן בהבנה, מזיז את ידו של דראקו, ושניהם יחד הציצו בזהירות מעבר לפינה.

"קח, מצאנו אותם במסדרון..." הרמיוני הושיעה לפוטר את משקפיו. "ועכשיו, בבקשה, תגיד לי שוב, מה הדבר האחרון שאתה זוכר?"

הארי נראה עייף מאוד. היה נראה, שהוא בקושי עומד על רגליו.

"אמרתי כבר..." הוא ענה בעייפות.

כששמע את התשובה החלושה, דראקו הרגיש, שגופו מתכסה זיעה קרה. יותר מידי דברים נלחשו באוזנו בקול הזה...

פוטר הרכיב את משקפיו בחוסר רצון ונענע בראשו.

"אני זוכר יותר מידי טוב מה עשיתי בארוחת הערב... מרלין, איזה בושה..."

"אל תאשים את עצמך... זה לא היית אתה."

הרמיוני הניחה את ידה על כתפו, מנסה להיישיר מבט אל תוך עיניו.

"ואז אני רדפתי אחרי מישהו... אני גם זוכר, שפגשתי את דמבלדור."

"מה, אתה נישקת גם אותו?!" צווח וויזלי, אישוניו מתרחבים.

"מרלין, רון!" הרמיוני עיקמה פרצוף בגועל.

"מה הבעיה? אם הוא היה מסוגל להתלקק עם גויל, אז..."

"זהו, מספיק!" אמר פוטר בחדות, מגרד את מצחו. "לא נישקתי אותו... אבל, אני חושב שאני..." את המיים האחרונות הארי אמר חלש כל-כך, שגם חבריו לא הצליחו לשמוע.

דראקו הפסיק לנשום.

"מה אמרת?"

השתררה דממת אלחוט, בה הדבר היחיד ששמע דראקו, היו פעימות לבו. ידיו היו רטובות מזיעה.

"אני חושב, שבמסדרון נישקתי את מאלפוי..." פלט פוטר, לבסוף, מכסה את פניו בידיו.

הפרק הקודם		הפרק הבא