האהבה חזקה מן המוות

סוף סוף העלה לי ברווחים נורמליים! ברוך ה', הודו לה' כי טוב.

סליחה על פרק הזמן הארוך שחיכיתים!

הנה עוד פרק, ואחריו אחרית דבר!

תהנו!

______________________________________________________________________________ 

ג'יני ישבה על כורסא, רגליה מקופלות אליה, והיא עושה את מה שהיא עשתה פעמים כה רבות בזמן האחרון- בכתה. מלמעלה נשמע הרעש של הארי המסתובב בקומה השנייה, שערו מבולגן עוד יותר מן הרגיל, והוא נעול בנעלי בית.

ואז נשמעו דפיקות קצרות וחזקות על הדלת. ג'יני קמה לפתוח, ולפני זה ראתה את בבואתה במראה ליד הכניסה. היא הייתה נראית נורא. היא מחתה את עיניה בקצה שרוולה וניגשה לפתוח.

דראקו היה מוכן לאפשרות שג'יני תפתח לו את הדלת, אבל יחד עם זאת קצת נבהל כשראה אותה. כל זה חוץ מתלמי הדמעות המעטרים את לחייה, גלימתה הדהויה וההבעה המפוחדת והמופתעת שנחה על פניה כשראתה אותו.

ג'יני רצתה לטרוק את הדלת בפניו. היא לא ידעה מה עוצר אותה לעמוד שם, ידה מונחת על הידית, ופשוט להביט בפניו של דראקו, משותקת.

לאחר זמן מה שעמדו כך, מתמודדים במבטיהם, שאלה ג'יני, די בתוקפנות, "מה אתה רוצה??"

"לדבר איתך." אמר דראקו. "איתך ועם בעלך, הארי."

ג'יני זזה מהפתח, ועלתה לקומה העליונה. היא נהגה בו בעוינות מוצהרת, והעובדה הזו לא תרמה לו להרגיש יותר בנוח.

לאחר כעשר דקות ג'יני ירדה, עם הארי, שהחליף את נעליו וסידר את שערו ככל האפשר; ג'יני עצמה החליפה את גלימתה וסרקה את שערה מעט. שניהם נראו קצת יותר מתאימים לארח מאשר הזוג המדוכא שהיה קודם.

דראקו התחיל לדבר ראשון. "סליחה שלא הודעתי. אני בהחלט מצטער. אני רואה שלא הייתם מוכנים."

ג'יני נעצה בו מבט מקפיא, אבל מבטו של הארי לא הסגיר בכלל את רגשות התדהמה שגאו בתוכו פתאום. דראקו מאלפוי נכנס אליהם לבית, ועוד מתנצל שלא הודיע?

"זה בסדר, אני צריך להתנצל שנתנו לך לחכות כל כך הרבה זמן." אמר הארי בטון סתמי.

"זה בסדר גמור.  רק- אה- זה עניין די רגיש, ואני לא רוצה- אמ- לדבר עליו במסדרון. הוא ראוי בהחלט לכובד ראש." אמר דראקו.

"בסדר."  הבנתי את הרמז, חשב הארי, והכניס אותו לסלון. דראקו סקר את הסלון; מגע ידה של ג'יני ניכר היטב. הוא כולו היה בצבעים חום בהיר ולבן, ובמקומות בלתי צפויים מעט סגול בוהק. הארי וג'יני התיישבו שניהם על הספה, ודראקו ישב על כורסא מולם.

"טוב." פתח דראקו. "אשתי נסעה, ואני הייתי לבד היום. ישבתי וקראתי בנביא היומי, ואז קיבלתי את המכתב הזה." הוא הטעים את המילה האחרונה, ושלף מגלימתו את המכתב של סקורפיו. היה כתוב עליו באותיות שחורות ובולטות: "לאבא בלבד!"

"זה מסקורפיו." אמר הארי, כאילו לעצמו. ג'יני נשארה קפואה ומרוחקת.

"הוא כתב לי על כל מה שקרה בינו לבין הבת שלכם. אני מניח ששמעתם על זה שהיא-"

"הפכה לבת ים?" שאל הארי. "כן, שמענו."

"שמעתם שסקורפיו מצא דרך להציל אותה?"

"הוא כתב לנו מיד אחרי זה."

ג'יני עיוותה את פניה לשנייה. מבטו של דראקו עבר אליה, והיא הסמיקה והורידה את מבטה. דראקו  משך בכתפו בתנועה דקה וכמעט בלתי מורגשת, אבל עיניו החדות של הארי ראו את התנועה.

"אה- הוא כתב לי גם שאשתך לא מסכימה שישררו בין בתך לבין בני יחסים כל שהם, בגלל, אה, מה שקרה בעבר."

ג'יני הסמיקה, והפעם מכעס. הארי הידק את אחיזתו בידה.

"אני נשוי כבר, כך שהעניין עליו זה נסבב לא רלוונטי לעכשיו." אמר דראקו ושלח מבט נוזף לעבר הארי, שהיה נראה מעט אשם והרפה את אחיזתו.

"אבל לשנינו נותרו משקעים מאז. ג'יני, אני מצטער על החשאיות שבה עשיתי את זה. הבן שלי נתן לי להבין שזה היה כאילו הכרחתי אותך לפגוש אותי, ובאמת לא היית יכולה להשתחרר ממני. אין לך מושג עד כמה אני מצטער על מה שעשיתי, על זה שהכרחתי אותך לפגוש אותי, אני- מבין שנהגתי בצורה הכי גרועה שאפשר, וחבל שרק עכשיו אני קולט את זה."

"אז למה עשית את זה מלכתחילה?" שאל הארי במקום ג'יני.

"אתה זוכר את התקופה שאהבת את ג'יני, ועוד לא היית חבר שלה?" שאל דראקו. "אתה זוכר איזו התלבטות היה לך? אז תחשוב איך היית מרגיש אם היית יודע שאין לך סיכוי אי פעם בכלל לגעת בה. תחשוב כמה נואש היית, ותכפיל את זה באלף מונים. אני ידעתי שבחיים היא לא תסכים לי. ידעתי, ובעיוורון של טיפש חיכיתי להזדמנות מתאימה. אני לא אשוויץ אם אני אגיד שהייתי מאוד מתוחכם, ומאוד-"

"מושך, ערמומי, יפהפה, ו- בהחלט היית יכול למלא בחיים של בחורות בגילאי העשרה מקום של אהוב." ג'יני דיברה, בפעם הראשונה מאז הם נכנסו לסלון. דראקו הנהן בבושה.

"זה לא מוסיף לי גאווה. אני הייתי נורא ואיום, והשתמשתי בזה לדברים רעים."

"אבל לפחות ידעת לנשק. אני עוד זוכרת..." אמרה ג'יני בעוז. הארי שוב הידק את אחיזתו.

"טוב, בזה אני מודה." אמר דראקו וחייך. "אבל באמת התנהגתי כמו לא יודע מה."

"התנהגת כמו בחור מאוהב. אבל האהבה הזו עברה לך, תוך זמן קצר, כן?"

"תתפלאי לשמוע, היא עברה לי לפני זמן קצר מאוד." אמר דראקו בשקט. "ברגע שסיימתי את המכתב, יצאתי מהבית, והתעתקתי לרחוב הסמוך לכאן. כשחיפשתי את הבית שלכם ניסיתי לבדוק מה אני מרגיש, וגיליתי שכל האהבה המוזרה הזו נעלמה. במשך שנים על גבי שנים אהבתי אותך, ג'יני. למה התחתנתי אחריכם? כי לא יכולתי להתאפק מלדמיין שאולי את בסוף תתחרטי. אני הייתי שפל בניסיונות להגיע אלייך, אבל אחרי שנישאת כבר התייאשתי, מצאתי מישהי שהחיוך שלה הזכיר לי אותך והחלטתי שזהו, כך אני אבלה את חיי.

"אבל יד הגורל הביאה את הבן שלי ואת הבת שלך להיפגש, ולהתאהב.  זאת הבת שלך?" שאל, והצביע על תמונה שעמדה מעל האח. בתמונה ראו את כל ילדי משפחת פוטר, והתמונה צולמה ממש בתחילת השנה. ג'יני הנהנה חרש. היא עדיין לא עיכלה את זה שדראקו אהב אותה כל הימים.

"היא דומה לך מאוד. גם הבן שלי מאוד דומה לי."

"כן, שמנו לב." ענה הארי.

"אז למה את בכלל לא מסכימה לבת שלך להתחבר אליו? זה רק בונה את שניהם. הוא כתב לי שהוא פשוט מעריץ אותה, ושהיא בחורה מדהימה. אז למה, למען ה', את לא מסכימה לו להתחבר אליה?"

"חשבתי שהפסקת לאהוב אותי." אמרה ג'יני. "הייתי בטוחה בזה. הרגשתי חיבה מצידך, אבל זאת לא הייתה אהבה. חששתי שהבן שלך סתם ישחק ברגשות של לילי. אני חשבתי שזה מה שעשית לי. אני פתאום מגלה שזה מה שאני עשיתי לך."

"לא, את עשית מה שצריך. לא הייתי בכלל צריך לצפות שתתאהבי בי. רק הדמיונות שלי גרמו לזה להיות יותר נורא ממה שזה באמת. כי כל הזמן דמיינתי, וזה היה כאילו החלומות שלי התגשמו. למען האמת, הייתי צריך לשמוח בכל שנייה שהשפתיים שלך היו צמודות לשלי. הייתי צריך לדעת שלעולם שוב זה לא יקרה. אבל חשבתי שמעכשיו- זהו זה. את שלי ונגמר.הייתי צריך לדעת שאהבה לא נכבית כל כך מהר, ואמון נבנה בשלבים. ואם גם אהבת את הארי וגם לא האמנת בי, הייתי צריך לדעת שאת לא אוהבת אותי. אבל הייתי עיוור."

"אבל בכל אופן, אני נעניתי." השיבה ג'יני. "לא הייתי צריכה. הייתי צריכה לדעת שאתה מקווה שזה מה שיקרה. נעניתי, ובהחלט נהניתי. אתה לא יודע כמה רע הרגשתי ברגע שנישקתי אותך חזרה, ואז החלטתי ליהנות מכל העסק. חשבתי שהארי לעולם לא יאהב אותי, חשבתי-" היא פרצה בבכי. הארי ליטף את גבה. הוא הרגיש קצת מיותר.

"מעולם לא הבנתי איך ברגע הראשון שנפגשנו התחלנו לשנוא אחד את השני, הארי." לחש דראקו. "לא מעט פעמים אני הצטערתי על זה שלא הייתי מספיק חכם כדי לא להתנשא על רון. הייתי צריך להתגבר על עצמי. אני מצטער, ואני חושב שאם אשתך לא תסכים להפסיק את הברוגז אני אבין אותה, ואם לא... אז אני אשמח לפחות להפסיק איתך."

"אני אסכים." אמרה ג'יני והזדקפה במקומה.

"אז את תסכימי?" דראקו היה נראה מאושר. "זה ישמח אותי מאוד, אני-"

"רואים עליך, דראקו." אמר הארי, וקם. דראקו וג'יני קמו שנייה אחריו. הארי לחץ את ידו של דראקו בחיבה כנה. הוא כבר ממש התחיל לחבב את האיש הזה, בעל השיער שנשאר בלונדיני כמו שהיה כשהיו שניהם בני אחת-עשרה, והמבט הנחוש.

"ואגב, ג'יני," דראקו פנה אליה. "אם את עוד דואגת בעניין הנאמנות, דרך ההצלה של לילי תוכיח לנו באמת אם הם יישארו נאמנים זה לזו. נכון?"

ושלושתם חייכו, אבל רק בחיוכו של דראקו היה שמץ דאגה.

הפרק הקודם		הפרק הבא