משחקי הרעב ה76

רורי:

אני רואה את הדמות שלה. עייפה ומזיעה ותשושה וכמעט קורסת. היא מתקדמת אלינו, מדדה על רגלה השמאלית, מחבקת את כלי הנשק שמוסתרים בתוך תיקה.

ברגע שהיא כבר מספיק קרובה כדי שאצליח להבחין בתווי פניה, נופלת דמות מהשמים. אני נושא לשמים מבט. לא, תיקון. הדמות קפצה מבין העצים ונחתה בחינניות על רגליה. מעוצמת התנופה התגלגלה ונעמדה שנית על רגליה ביציבות אל מול מאדג'. אמא שלי.

היא מלטפת את לחיה של מאדג' כמחוות חיבה. "איפה החבר היפה שלך?" היא מקנטרת.

"ג'- ג'ייסון?"

אמא שלי מהנהת בבדיחות. "למה, כמה כבר היו לך?.."

"נפרדנו." היא משכה בכתפיה באומללות. "שמעתי תותח יורה קודם. אולי זה הוא. אני כבר לא יודעת מה אני מקווה".

בליווי לקולה, נשמע קול תותח. אני מנסה לחשב כמה נשארו בחיים.. אני לא מצליח לספור. אני לא יודע איך להגיב לחדשות. אני לא רוצה שג'ייסון ימות. הוא היה חבר טוב.

אני לא רוצה שאף אחד ימות. למרות שאמא נטשה אותנו היא עדיין אמא שלי. ומאדג'... היא אחותי. וג'ייסון ועילם היו חברים טובים בשבילי. אני לא רוצה שאף אחד מהם ימות.

קלטתי שאני מרחף וניסיתי להתרכז בשיחה שלהן שהייתה מהוססת והן שמרו על קשר עין ומרחק. כל אחת מפחדת מבגידה. בטח הצופים מרותקים. הקולות שלהן לא הגיעו לאוזניי. הראש שלי כאב והייתה עליו חבורה מנופחת שקיבלתח כשעילפו אותי. אני עדיין מתעלף מהכאבים מדי פעם. למען מאדג' אני מנסה לעתות את הפרצוף הכי פחות סובל שלי כשאני מרגיש שהשינה משתלטת עליי.

כשאני פוקח עיניים זה בגלל שמישהו מטלטל אותי. מאדג'. על לחיה פצע מדמם והידיים שלה, שנוגעות בי, מלאות דם. שלה? של אמא? "תתעורר," היא מבקשת, מבוהלת, מתחננת. אני זז מעט.

"עוד מעט," אני רוטן ומתהפך. החבלים כבר לא מרתקים אותי למקום. כנראה מישהו פתח אותם, אני מבחין בעירפול.

"עכשיו! אנחנו לא בבית רורי וזה לא בוקר שצריך ללכת לבית ספר!"

זה גורם לי לפקוח את העיניים. "מה קרה? של מי הד-"

"חלק שלי וחלק של אמא". בעיניים שלי שאלה והיא עונה בעצבנות, "היא חיה. בנתיים. הפצע הזה יהרוג אותה בסוף". אני משתנק והגרון שלי מתמלא בדמעות. "היא ניסתה להרוג אותך," מאדג' מציינת. אני מהנהן. לא מגיע לה שאצטער על מותה.

"כמה נשארו? מי נשאר?" אני מבולבל.

התיישבתי על האדמה הקשה. ואז הצלחתי לראות עעד משהו חוץ מהשמים ופרצופה שרכן עליי. עילם, נודם ולא זז. עדיין קשור לחבלים. מאדג' רואה לאן נודד המבט העצוב שלי. "היא הרגה קודם אותו ורק אז הצלחתי לעצור אותה. אני לא יודעת מה בדיוק קרה לג'ייסון אבל לפי מספר התותחים שנשמע מאז שעזבתי אותו סביר להניח שהוא גם מת. החברים האלה של אמא מתו."

"אז מי נשאר?" אני חוזר על השאלה שלי. בעיניים שלה יש עקבות של דמעות.

"אתה. אני. ואמא".

הפרק הקודם		הפרק הבא