עשן ומראות

פרק 18:

שחור ולבן

כשרג'ינה התעוררה בבוקר שלמחרת היא לא זכרה על מה חלמה. זה לא קרה לה לעיתים קרובות, רק כשישנה חזק מאד, וזה בדרך כלל קרה אחרי שלא ישנה לילה או שניים. החלומות לא חסרו לא כלל – היא לא זכרה מתי בפעם האחרונה ישנה כל כך טוב.

הארי ישן לידה. הם דיברו עד השעות הקטנות של הלילה, כמו שהיו עושים בלילות הגשומים בניו- יורק. בהתחלה הוא סיפר לה על המלחמה. הוא אמר לה, מבלי באמת לומר את המילים, שהוא יכול להבין איך היא הרגישה אחרי שהרגה את פרימרוז. הוא אמר לה שהוא מעולם לא השתמש בקללה ההורגת, אבל שאחרי הקרב האחרון היו כל כך הרבה הרוגים, משני הצדדים, שהוא לא יכול היה לדעת אם הרג מישהו במהלך הלחימה. הוא אמר שניחם אותו לא לדעת שמות או להכיר פנים.

היא הייתה המאזינה המושלמת, וזה כנראה נתן לו את הביטחון להמשיך, לספר על האנשים שאיבד, על ההורים שלא הכיר, על הדודים שהתעללו בו. השעה הייתה מאוחרת מאד כשהוא התחיל לדבר על בעיית השתייה שלו.

בשלב זה היא נכנסה לשיחה, חושפת בפניו לראשונה את פרטי ההתמכרות שלה. היא הייתה צעירה, אבודה וקלה מאד להשפעה, כשהיא פגשה נער מבוגר יותר שעזר לה למצוא מקום לגור בו אחרי שנפלטה משירותי הרווחה. היא הייתה תלויה בו בכל דבר, עשתה כל מה שהוא עשה וכל מה שאמר לה לעשות. היא בילתה את כל נעוריה במעבר בין גברים כאלה, התלות שלה בסם רק הולכת וגוברת, עד שהגיעה לנקודת השפל. בשלב הזה היא מצאה את עצמה בוקר אחד במוסד גמילה יוקרתי מאד. שם היא גילתה שפרימרוז, שאז הייתה רק מוטיב חסר פנים, לקחה אותה תחת חסותה. הידיעה שיש מישהו שמשגיח עליה ורוצה בטובתה דחפה אותה לעשות שינוי, להחליט שהיא לעולם לא תהיה תלויה באף אחד ובשום דבר, לא משנה עד כמה החיים היו קשים.

הארי אמר לה שהוא מצטער שהיא הייתה צריכה לעבור סבל כזה. בשלב הזה הם שכבו במיטה בחשכה, והחושך נתן לה את האומץ לומר שזה בסדר, כי הוא היה הפרס שלה על כל מה שעברה.

היא ליטפה את זרועו בהיסוס. הוא פקח את עניו לרגע, חיבק אותה ונרדם שוב. היא נרגעה לתוך חום גופו, ובדיוק הרגישה שהיא עומדת להירדם שוב כשפעמון הדלת צלצל, קורע את השקט המנומנם.

רג'ינה נבהלה. הארי קילל והתחיל לחפש את משקפיו. הפעמון צלצל שוב, רועם כמו פעמון כנסייה, והארי הלך לפתוח את הדלת. רג'ינה נשארה לבד במיטה, לא יודעת מה לעשות. לבסוף לבשה את הבגדים מהיום שלפני וירדה למטה יחפה, סקרנית לדעת מי עוד יודע על המקום הזה, ולמה הוא מצלצל בדלת בשעה כל כך מוקדמת בבוקר.

היא הגיעה לראש המדרגות בדיוק כשהארי סיים לפתוח בישנוניות את חצי תריסר המנעולים שעל דלת הכניסה. בחוץ הרחוב היה כמעט מסנוור ביחס לאפלוליות המעומעמת שבפנים, ומתוך האור הבוהק הגיח גבר גבוה עם שיער ג'ינג'י שנראה כאילו לא ישן כל הלילה. רג'ינה נזכרה שפגשה אותו פעם בניו- יורק, אבל לא החליפה איתו מילה.

"מה אתה עושה פה?" הוא אמר בנזיפה, כאילו הארי היה זה שצלצל בדלת בשש וחצי בבוקר ולא הוא. "למה אתה לא בבית שלך?"

הארי מלמל משהו תוך כדי פיהוק. האורח גס הרוח התכוון לומר משהו נחרץ נוסף כשהבחין ברג'ינה בראש המדרגות.

"אהא..." הביטחון בו הוא הטיח בהארי האשמות נעלם מייד ואוזניו עטו גוון עמוק של אדום. "הבנתי..."

הארי עקב אחרי מבטו של חברו וחייך אל רג'ינה, שהתחילה להרגיש שלא בנוח. "אתה זוכר את רג'ינה?"

"כמובן," הגבר הג'ינג'י אמר מעט מהר מידי, ניגש ללחוץ את ידה של רג'ינה מבלי להסתכל בפנייה בכלל. "רון וויזלי. כבר נפגשנו בעבר."

רג'ינה חייכה אליו, ושמחה כשהוא סיים את לחיצת היד כמעט מייד.

"לא שאני לא שמח שהערת אותי בשעה כזו, אבל למה אתה פה?" הארי גאל אותה מהמשך ההיכרות.

רון הרצין, כל שמץ מבוכה נמוג. "קוסם בשם ברטי מורטימר נרצח הלילה. מצאנו התכתבות ביניכם בבית שלו, הוא היה לקוח שלך?"

פניו של הארי התקדרו. "זה לא הסתדר," הוא ענה. "ראיתי אותו ביום חמישי. מאז לא שמעתי ממנו."

"אתה צריך לבוא למשרד לתת עדות," רון אמר.

"אני מייד אגיע," הארי אמר. רג'ינה התאכזבה. היא קיוותה שלא יצטרכו להיפרד כל כך מוקדם.

"בסדר. בוא אלי כשאתה מגיע." רון הפנה אל רג'ינה חיוך מוזר. "היה נעים להכיר אותך. להתראות."

הוא עזב והארי נעל אחריו את הדלת.

"הכל בסדר איתו?" רג'ינה שאלה.

"הוא חשב שבאתי לפה כדי לשתות," הארי השיב, "גרתי פה כשחזרתי מניו- יורק."

"למה לא מכרת את הבית?"

"אני לא בטוח. אני מניח שאני פשוט רגשן," הוא הודה בשמץ ביישנות. "כאן הייתה המפקדה של מסדר עוף החול, שסיפרתי לך עליו. ביליתי כאן רק קיץ אחד בזמן המלחמה, אבל זו הייתה תקופה מיוחדת."

הוא בדק את המנעולים ללא צורך. בדיוק כשהיא חשבה שהוא סיים לדבר הוא הוסיף, "בזמן האחרון אני חושב להפוך את הבית למוזיאון, או לאתר הנצחה."

"זה רעיון יפה," רג'ינה אמרה. היא מצאה את עצמה מופתעת מכמה שהרעיון היה יפה בעיניה, אפילו לא יודעת למה.

"באמת?" חוסר הביטחון שלו בנוגע לרעיון נמוג למשמע החיזוק שלה. הוא הרהר לרגע, נראה כמעט נרגש, ואז אמר, "אני עוד אחשוב על זה." אך הצורה בה דיבר הבהירה שהוא כבר החליט.

הוא התנצל שהוא צריך ללכת, אבל אמר לרג'ינה שהיא יכולה להישאר כמה שתרצה. הייתה לה הרבה עבודה – שיקוי הפולימיצי עוד היה חבוי בתיק שלה – אבל היא החליטה להיענות להצעה בכל זאת. הבית הזה סקרן אותה במיוחד, מלבד העובדה שנרתעה מהמחשבה להיות לבד בדירתה באותו הרגע.

הארי הזהיר אותה מאגף המגורים הראשי, אותו הוא נעל מתוך כבוד לבעלי הבית הקודמים, ומעליית הגג, שם הוא אחסן את כל החפצים ה"פחות נעימים" לדבריו שהם אספו.

"אם את צריכה משהו תקראי לקריצ'ר," הוא אמר לה בזמן שנעל את נעליו. "זה גמדון הבית שגר פה. לא בטוח שהוא יגיע, זה תלוי במצב רוח שלו, אבל שווה לך לנסות."

"בסדר," רג'ינה השיבה, למרות שלמיטב ידיעתה גמדוני בית היו אמורים לציית לבעליהם לא משנה מה.

"נתראה בערב?" הוא שאל בקמצוץ של אי וודאות. זה גרם לה להרגיש רע עם עצמה על היחס שנתנה לו, ודחף אותה לעשות כל שביכולתה כדי לתקן את הטעות שלה.

"בטח," היא השיבה, ואז אזרה אומץ – "אני אוהבת אותך."

הוא חייך חיוך כל כך כנה שזה צבט את ליבה. "גם אני אוהב אותך," הוא אמר ונשק לה.

היא לא האמינה כמה זה היה קל בשבילה להפוך אותו למאושר – בסך הכל שלוש מילים – וזה גרם לה להרגיש סיפוק גדול יותר מכל הישג שהשיגה בעסקיה.

הבית היה שקט מאד ברגע שהדלת נסגרה אחריו. רג'ינה חשבה שהיא מסוגלת לשמוע את הרצפה חורקת תחת רבבות רגליים קלילות ובלתי נראות, ושהקירות גונחים תחת עול הזיכרונות שנכלאו תחת הטיח והצבע הטריים שכיסו אותם.

היא נכנסה לחדר האוכל בחיפוש אחר המטבח ומצאה מגש עם קנקן קפה ושני ספלים בקצה השולחן הממורק. היא הסתכלה מסביב בחיפוש אחר גמדון הבית, שלא הסתתר שם, ומזגה לעצמה ספל. היא לקחה אותו איתה כשהלכה לחקור את הבית.

היא התחילה בטרקלין, שהיה שגרתי למדי, חוץ מהעבודה שהיה גדול יותר מכל הקומה הראשונה בבית של פרימרוז בניו- יורק. הארי בחר לא לתלות שם דיוקנאות של קוסמים מימים עברו, כמו שקוסמים אחרים נהגו לעשות. רג'ינה חשבה שזו הייתה החלטה טובה, כי היא לא סבלה את הדיוקנאות החטטנים שהאזינו לכל השיחות בזמן שהעמידו פני ישנים והתערבו במתרחש.

בקצה הטרקלין היה גרם מדרגות עץ ממורקות שהתפתל מעלה והוביל אל חלק נוסף של הטרקלין, שאולי בעבר נועד לאירוח אורחים מכובדים יותר. שם היה חפץ אחד יוצא דופן שמשך את תשומת ליבה; קיר שלם הוקדש לשטיח קיר מפואר שהציג עץ משפחה עצום בגודלו.

רג'ינה התקרבה אליו, מרותקת, עד שהייתה צריכה להסתכל למעלה כדי לראות את השמות שבחלק העליון. בראש העץ, באותיות כסופות, נרקם שמו של סלזאר סלית'רין. הישר מתחתיו התמתח העץ הארוך של משפחת בלק, למרות שלא היו הצעצעים הישירים ביותר שלו, וסביבם כל שאר המשפחות.

היא ידעה שאין לה טעם לחפש את השם וורן, יוליוס סיפר לה שאימה הגיעה ממשפחה של קוסמים שהתערבבו עם מוגלגים הרבה לפני שהיא נולדה. אבל היה שם אחר שכן עניין אותה, ואותו היא מצאה בקלות בקרבה גדולה מאד אל משפחת בלק וסלזאר סלית'רין – משפחת גונט.

'מירופ גונט'. רג'ינה העבירה את אצבעותיה על הרקמה הכסופה של שם סבתה. יוליוס לא שיקר, השם אכן היה שם, יחד עם כל משפחות הקוסמים המכובדות והחשובות ביותר באירופה. וגם הוא היה שם, 'יוליוס גונט', תחת השם 'מורפין גונט', אחיה של מירופ. כל מה שאמר הייתה האמת לאמיתה – הוא היה בן דודו של אביה.

היא לקחה צעד אחורה כדי לבחון את האילן העצום בשלמותו, מחפשת את שמו של אביה למרות שידעה שהחיפוש יהיה עקר, כאילו רצתה לחשוב שהוא הגיע בטעות לשושלת של משפחה אחרת. טום רידל... אבל לא היה שם רידל. אביו היה מוגל, והוא מעולם לא הוכר כחלק ממשפחת גונט, או כל משפחה טהורת דם אחרת.

גם רג'ינה, שהרגישה שכן מגיע לה ששמה יופיע באילן הזה, לא תזכה לכך. לא שהייתה לכך משמעות רבה. רוב השמות שם היו של אנשים מתים, ואלה שעוד חיו, לדבריו של יוליוס, איבדו כל תואר אחרי המלחמה. ובכל זאת...

זה הגיע להם, יוליוס אמר לה, לימחות מעל דפי ההיסטוריה – זה היה עונשם של מי שהובסו. וכעת התחיל עידן חדש, הוא אמר במרירות גדולה, עידן בו השושלת הארוכה והמכובדת שלו הייתה חשובה כקליפת השום. ואולי זה גורלו של כל דבר, להגיע לסופו. אולי הגיע הזמן בו לא ישפטו קוסם על פי שמו, אלא לפי כוחו – וזו הרי הייתה הדרך ההגונה ביותר לשפוט קוסם.

*

הארי היה במצב רוח כל כך מרומם כשהגיע למשרד הקסמים שאפילו נעיצת המבטים והלחשושים של העובדים באולם הכניסה לא הצליחו לפגוע בו. הלילה לא היה קל, אבל הדבר החשוב היחיד היה שרג'ינה בטחה בו מספיק כדי לספר לו את הסוד שלה. הוא לא יכול היה שלא להיתלות בתקווה שמעכשיו הכל רק ילך וישתפר ביניהם, ונתן לה לרומם אותו למקום בו הרגיש בלתי מנוצח.

לרג'ינה עוד היו סודות, לא היה לו ספק בכך. אם היא הייתה חשדנית וחשאית כשהכירו, שנות האשמה והבדידות שחלפו מאז הפכו אותה למסוגרת עוד יותר. הייתה לו מעט אשמה בכך. אבל הוא היה משוכנע שעם הזמן האמת תצא לאור במלואה, והיא תדע שהיא לא צריכה להסתתר יותר.

הוא לא אמר לה זאת כי לא רצה לטפח בה תקוות שווא, אבל הייתה לו תחושה שהרצח של פרימרוז היה מורכב יותר משהיא תיארה. האמת הייתה שהוא לא חשב שרג'ינה הייתה יכולה לעשות את זה. אולי מבחינה נפשית, כן – היא ללא ספק הייתה קלה לשבירה באותו היום, זמן קצר לאחר שאימה התאבדה ותחת הלחץ העצום שפרימרוז הפעילה עליה – אבל לא מבחינה מעשית. באותו הזמן היא לא ידעה לעשות הרבה יותר מאשר להפוך כרית סיכות לקיפוד, בעוד פרימרוז הייתה מכשפה מנוסה שהייתה חברה בקסמהדין. לא היה קשה לנחש מי מביניהן הייתה מנצחת בדו קרב.

אז איך רג'ינה עשתה את זה? האם הייתה לה התפרצות קסם כל כך חזקה שהיא הצליחה להרוג? הוא ידע שזה לא סביר, כי במצב הזה אף אחד לא יכול היה לקשר את הרצח אליה, לא הייתה חותמת קסומה, והיא אמרה שתפסו אותה כשהייתה ברחוב. אך המועצה חיפשה אותה גם לפני, יתכן שהם גילו על הרצח רק אחרי שתפסו אותה, אבל אז איך ידעו שזו הייתה היא? הוא התחיל לחשוב שאולי היה שם צד שלישי באותו היום, מישהו שהרג את פרימרוז או גרם לרג'ינה לעשות זאת, מחק את זיכרונה ונעלם מבלי להשאיר עקבות.

מזכירים שחגו מעל האנשים הדחוקים במעלית גרמו לאור המנורה לרצד. היה חם ומחניק בין האנשים, והארי הרגיש לראשונה שאירועי הלילה מדביקים אותו. הוא סיפר לרג'ינה דברים שלא סיפר לאף אחד קודם לכן, אפילו לא להרמיוני ורון או לג'יני, והחפירה העמוקה והכואבת בעברו התישה אותו. אבל אולי ככה פצעים ישנים יוכלו סוף- סוף להירפא.

בלשכת ההילאים היה ריח חזק של עור דרקון וקפה, ניחוח שהוא למד לזהות עם המקום. הילאים עייפים, בסוף משמרת הלילה או בתחילת משמרת היום המוקדמת של יום שבת, נראו עובדים במרץ או משוחחים בעצלות מעבר למחיצות שבין משרדיהם. כל מי שלא היה עסוק בחן את הארי כשחלף. הוא זיהה כמה הילאים טריים שלמדו איתו בשבוע הבודד שבילה באקדמיה להילאים, לפני שעזב בהתקף זעם ונשבע לא לחזור.

רון ישב במשרד שתמיד נראה קטן מידי למידותיו, מאחורי שולחן צר שרגליו בצבצו מצידו הנגדי. החלל המרובע הקטן תמיד הרגיש צפוף במיוחד בין הפוסטרים של 'התותחים מצ'דלי' והתמונות של משפחת וויזלי והרמיוני. הוא הסתכל בשעון כשהארי נכנס ואמר, "אני לא אספיק לראות את הרמיוני לפני שהיא תלך לעבודה, נכון?"

"סביר להניח שלא," הארי השיב, מתיישב בכיסא שמול השולחן. הרמיוני תמיד הגיעה לעבודה כמה שיותר מוקדם, בשעה בה אנשים בקושי פקחו את העניים, אפילו ביום שבת. "תעבור במשרד שלה בדרך הביתה."

"זה לא אותו הדבר. אי אפשר לדבר איתה כשהיא בעבודה, היא כמו מרביצן." הוא נופף בידיו כדי להדגיש את כוונתו. "קולינס, תיכנס לפה!"

הילאי כחוש בדרגתו של רון נכנס למשרד, שכעת היה צפוף בצורה כמעט בלתי נסבלת. הארי פגש אותו בכמה הזדמנויות, והעריך את העובדה שהוא התאמץ להתנהג כרגיל סביבו, אפילו שהתקשה בכך מאד. הוא לקח כיסא והתיישב בצלע הפנויה של השולחן, מחייך אל הארי במבוכה, ופרש קלף נקי על גבי הניירת המפוזרת.

הראיון היה קצר מאד, לא היה להארי הרבה מידע על אדון מורטימר מלבד העובדה שגר בסקסס ושאשתו נעלמה כמה שבועות קודם לכן. עט הנוצה המכושף חרק על הקלף בעודו מספר איך אדון מורטימר כתב לו, והם קבעו פגישה שהסתיימה בכך שהארי סירב לעזור לו.

"מה קרה לו, בעצם?" הוא שאל את רון לאחר ששותפו עזב עם העדות.

"כל הדם רוקן ממנו, לא נשארה טיפה בבית," רון השיב בזמן שלבש את הז'קט שלו. הוא היה חיוור מהרגיל, אבל היה קשה לדעת האם זה בגלל העייפות או בגלל מה שראה בלילה. "ללא ספק לשימושי קסם אפל."

"יש לכם חשודים?"

"אפילו לא אחד."

הם הלכו ביחד אל המעליות. הארי לא הצליח להפסיק לחשוב על מורטימר חיוור ומצומק, מרוקן, ולתהות מה היה קורה אילו לא היה מסלק אותו. אולי הוא היה יכול למנוע ממנו את המוות הנורא הזה...

"זה מוזר," רון אמר פתאום, כשהם היו לבד במעלית. "למה דווקא עכשיו?"

"למה אתה מתכוון?"

"זה יהיה צירוף מקרים מוזר מידי אם מה שקרה לו לא היה קשור להיעלמות של אשתו, אז למה זה קרה עכשיו? למה לא סמוך להיעלמות, או עוד הרבה זמן, כדי לטשטש את הקשר בין המקרים?... מה יש לך?"

"אני מרגיש רע," הארי התוודה. "אמרתי לו שזה נראה כאילו אשתו עזבה אותו. הוא לא הצליח לשים לב למשהו שנעלם חוץ ממברשת השיער שלה. הוא לא אמר שהכל שם, הוא אמר שהוא לא יודע. וביחד עם הכל זה נראה כאילו הוא פשוט לא התייחס אליה. כאילו נמאס לה."

"אני לא מאשים אותך, חבר. הסתכלתי בתיק שלה לפני שבאת, זה באמת נראה ככה. חוץ מזה שלא היית יכולה לדעת שזה מה שיקרה."

המילים האלה לא הצליחו להרגיע את מצפונו של הארי. "יכול להיות שהרמיוני תיעלם ואתה לא תשים לב לכל דבר הכי קטן שלא במקום?"

"אל תגיד את זה אפילו." רון נראה כשם שרק המחשבה על זה מבחילה אותו.

כצפוי, הרמיוני הייתה עסוקה עד הצוואר באיזה משבר חדש ובקושי הצליחה להתפנות כדי לומר להם שלום ולהחליף כמה מילים עם רון. הארי ניסה לשאול אותה אם יש לה ספר על קללות שאין עליהן מחילה שהוא יכול להשאיל, והיא ענתה בהיסח דעת שכן, ושהוא יכול לקחת אותו מהספרייה שלה. הייתה לו תחושה שבעוד כמה ימים יתפתח משבר חדש, כשלא תצליח למצוא את הספר הזה, שהיא בכלל לא תזכור שהשאילה לו.

"בשביל מה הספר?" רון שאל אותו כשיצאו מהפולו בבית שחלק עם הרמיוני.

"עבודה," הארי תירץ, הולך הישר אל חדר העבודה של הרמיוני.

לשמחתו רון לא המשיך לחקור. הוא רק נשען על משקוף הדלת, מסתכל עליו נובר בין הספרים. "אז... איך הולך עם רג'ינה?"

"מעולה," הארי השיב מייד, אך התלהבותו פחתה כשהסתכל בפניו של רון וראה שהוא שרוי בחוסר נחת. "מה העניין?" הוא הוסיף בתחושה מוצקה שהוא יודע מה מפריע לו.

"כלום," רון שיקר בחוסר כישרון. "למה הייתם בכיכר גרימולד?"

"אני לא חוזר לשתות," הארי טען בחוסר סבלנות, חוזר אל הספרים בעקשנות.

"זה לא – "

"לזה התכוונת." הארי לא היה בטוח למה זה מכעיס אותו כל כך. "אתה יודע, גם ג'יני העלתה את זה אתמול. עוד מעט אני אתחיל לחשוב שאתם מדברים עלי מאחורי הגב."

"זה לא ככה," רון התעקש, אוזניו מאדימות, "זה פשוט..."

"פשוט מה?" הארי הכיר את רון היטב, מספיק טוב כדי לדעת מתי הוא קרוע בקונפליקט אמיתי. "תגיד את זה וזהו."

רון איבד את מעט האיפוק שהיה לו, "זה פשוט שאימא שלה אוכלת מוות!"

הארי הרגיש כאילו מישהו נתן לו סטירה. הוא עמד לשאול אותו איך לעזאזל הוא יודע את זה, אבל התשובה הייתה ברורה – ג'יני.

"אני לא מאמין לזה..." הוא העביר את ידיו בשיערו, מנסה לרסן את הכעס שלו. ג'יני נשבעה שלא תספר.

"היא עשתה את הדבר הנכון," רון טען. "היא דאגה לך כשסיפרת לנו שהיא נמצאת פה. היא לא ידעה מה לעשות – "

"היא נשבעה שהיא לא תספר." הארי התחיל לחטט בין הספרים באגרסיביות, רוצה למצוא את הספר המקולל וללכת. "ידעתי שאתם לא תבינו."

"איך אתה מסוגל לעשות משהו כזה? אחרי כל מה שקרה?" רון היה זועם במיוחד. כמובן שהבעיה לא הייתה טמונה ברג'ינה ובאימה, אלא בפרד. מבחינתו כל אוכל מוות היה אחראי בעקיפין למותו של אחיו, לא משנה מי היה ומה עשה.

"זה לא שחור ולבן," הארי אמר, למרות שלא ציפה שרון ינסה להבין. "אולי כדאי שתכיר אותה לפני שתשפוט אותה על פשעים שלא היא ביצעה." הוא מצא סוף- כל- סוף את הספר, 'משולש המוות', חטף אותו מהמדף ונדחק על פני רון מחוץ לחדר העבודה.

רון פתח בשצף של טענות, אבל הארי כבר לא הקשיב לו. הוא ניגש אל האח, מתחיל לגרד את שאריות אבקת הפולו מהכלי שעל הכרכוב.

"למה אתה עושה את זה?"

השאלה הזו, שנשאלה בטון כמעט נואש, עצרה את הארי לרגע. זעם קר שיתק אותו. למה הוא עושה את זה? זה מה שהם חשבו עליו, שהוא מחפש סכנות, או תשומת לב? שלא יתכן שהוא פשוט אוהב את רג'ינה, למרות המוצא והעבר שלה?

"אתם גרועים כמעט כמוהם," הוא אמר בארסיות, יודע שרון מבין בדיוק למה הוא מתכוון, ועזב בלי מילה נוספת.

הפרק הקודם		הפרק הבא