הוגוורטס

פרק י"ט

חדר הסודות

ר

וונה הפילה את תינוקה.

מייד לאחר מכן נפלה למשכב, ולא חזרה לשגרת חייה במשך כל החורף. לא כי הייתה חולה באמת, אלא כי הכוחות שנדרשו ממנה על מנת לשמור על התינוק עד הרגע הגורלי בו חזתה בגורלה של מרטונארד רוקנו אותה לחלוטין, והיא לא יכולה הייתה לסבול את המחשבה שבוזבזו לריק, ושהיא איבדה את ילדה לפני שזכתה לאחוז בו אפילו.

סלזאר הביא לה שיקוי משקם בכל יום. כל פעם שהיה בחדרה, גם גריפינדור היה שם, יושב לצידה בשתיקה. סלזאר מעולם לא ראה אותו שפוף ומרוט כל כך, שקוע באבל; לא מסורק ולא מגולח, והניצוץ שבעניו כבה. סלזאר מצא את עצמו כמעט מרחם עליו לפעמים.

אך הוא לא השמיע מילות נחמה באוזני רוונה. משהו בו לא היה לחלוטין עצוב כאשר ראה את הדם מטפטף בין רגליה על כרי האפריון באותו היום.

"גריפינדור עוד יגיד שרצחתי את העובר כשרוונה הייתה מחוסרת הכרה," הוא אמר לברון פרייסל יום אחד, צופה באנשים אשר התגודדו כבר מספר ימים סביב שערי הטירה, אך ראשו היה טרוד במחשבות אשר לא נגעו להם.

"הוא לא יכול להוכיח שום דבר כזה, אדוני," אמר הברון פרייסל, מאוורר את הגלימות החמות של סלזאר לקראת החורף הממשמש ובא.

"אני יודע," אמר סלזאר. לא שינה לו מה גריפינדור חושב, שינה לו מה חושבת רוונה.

אבל מדוע? מעולם לא שינה לו מה חושב עליו אדם אחר. חוץ מאשר אדם אחד...

"אבקש לקבל פרטיות, ברון," אמר. הברון פרייסל קד ללא שאלות ועזב.

ברגע שהדלת נסגרה מאחוריו, סלזאר הסיט את הווילונות הכבדים על כל החלונות בחדרו והתיישב בכיסא שמול שולחן העבודה שלו באווירת הדמדומים המלאכותית.

שולח את ידו אל תיבת עץ קטנה שנחה על שולחנו, הוא פתח אותה, חושף את הקמע של בית סלית'רין נח לצד הטבעת של קאדמוס פראוול. הוא לקח את הטבעת וסגר עליה את כף ידו בריכוז.

אייבורי הופיעה מאחוריו. "מדוע אתה כה מוטרד, סלזאר?"

"קיוויתי שתוכלי לענות לי על השאלה הזו," אמר סלזאר בכבדות.

"אתה טרוד מכיוון שמות התינוק לא הפריע לך?"

סלזאר היה יכול להגדיר את התחושה המוזרה באופן אחר, אבל לא אמר זאת. הוא לא ידע האם אייבורי מסוגלת לראות את מחשבותיו, אך באותו הרגע קיווה שלא. "בין השאר."

הוא חש את היד הקפואה על פניו. "אתה מקנא, יקירי."

הוא הרים את עניו. אייבורי עמדה מולו, שקופה למחצה ומרחפת, רוחות הנצח מבדרות את שיערה.

"מה את מנסה לומר?" הוא אמר בתקפות.

"אתה קינאת בילדם של גודריק ורוונה, כי אנחנו מעולם לא זכינו לילדים," אמרה אייבורי בחיוך מריר. "ובנוסף אתה מקנא בגודריק, כי הוא זכה ברוונה."

"את טועה," התפרץ סלזאר מייד והפנה ממנה את מבטו.

"אינך צריך להכחיש זאת, סלזאר-"

"איני מכחיש. את טועה. איני אוהב את רוונה- מעולם לא אהבתי אישה מלבדך-"

נקישה על הדלת האיצה את פעימות ליבו של סלזאר.

אייבורי חייכה אליו במתיקות ונעלמה. סלזאר צפה במקום בו נראתה לאחרונה.

הנקישה נשמעה שוב, תקפה יותר. סלזאר קם, מגלה שרגליו חלשות משהו, ופתח את הדלת לכדי חריץ.

"מה אתה רוצה?"

זה היה מאפיס. "אדוני," הוא אמר באדישות, "הגבירה הפלפאף מכניסה את הפליטים לשטח הטירה."

סלזאר קילל בחריפות ויצא מהחדר, סוגר את הדלת אחריו ותוחב את הטבעת לכיסו. מאפיס הבחין בתנועה, וסלזאר ידע זאת. הוא החליט להתעלם, בינתיים. "קח אותי לשם."

בדיוק כפי שתיאר מאפיס, הפלפאף עמדה בשערי הטירה החיצוניים, מאחוריה גדוד גמדוני בית, וחילקה לקוסמים ולמכשפות, שכללו בעיקר נשים, ילדים וזקנים, המרוטים ממסע בגדים ושמיכות בעודם עוברים בשער הפתוח.

"מה את עושה, בשם מורגנה?" דרש סלזאר לדעת ברגע שהגיע למקום.

"האנשים האלה איבדו את משפחותיהם בהתקפה על מרטונאד," אמרה הפלפאף, כאילו זה היה דבר ברור מאליו. "אין להם לאן ללכת, ואין להם פרנסה. הם זקוקים לעזרה."

סלזאר רכן אל אוזנה של הפלפאף, על מנת שהקוסמים אסירי התודה שעברו בשער בהקלה לא ישמעו אותו. "ומה גורם לך לחשוב," הוא מלמל בשפל קול, "שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להאכיל את כל האנשים האלה?"

הפלפאף תקעה בו מבט נוזף. "סלזאר, תראה את האנשים האלה- הם רעבים ומפוחדים, וברגע שהחורף יגיע, הם יקפאו למוות. ואנחנו יושבים בטירה שלנו מול האח, ולא חסר לנו דבר. המעט שנוכל לעשות יהיה לסייע לאנשים האלה עד שישתקמו. בהוגוורטס על עזרה תמיד להימצא למי שזקוק לה."

סלזאר החליט שזהו לא הזמן להתווכח. הוא ידע, כמובן, שנדיבותה העיוורת של הפלפאף תגרום לאנשים האלה להישאר, והם לא יטרחו לנסות לשקם את חייהם. אך הוא ידע שהיא לא תקשיב לו, והעדיף שתלמד בעצמה איזה תמורה מקבלים כאשר מסייעים לזרים.

הוא סב וצעד בחזרה לטירה, עושה את דרכו אל מעבדת השיקויים שלו ואפילו מבלי לחשוב. רק כשנכנס לחדר המרתף המואר בנורות, הבין שמאפיס עקב אחריו כל אותו הזמן בו הרהר בטיפשותה של הפלפאף.

"כיצד אוכל לעזור לך, מאפיס?" אמר סלזאר, שרצה להישאר לבד עם מחשבותיו הזקוקות להתייחסות קפדנית.

מאפיס משך בכתפיו והתיישב בנוחות באחת הכורסאות שבחדר, מניח את רגליו על שולחן עמוס גיליונות קלף בחופשיות. ארבע שנים עברו מאז שסלזאר הביא אותו לבית הלימוד; הוא עדיין היה חיוור ורזה, ונטה לחלות לעיתים קרובות בחורפים, אך הוא היה גבוה, ובגיל שש עשרה מאפיינים גבריים כבר בלטו בהופעתו.

"תמיד רציתי לדעת, אדון סלית'רין," הוא אמר בסתמיות, אך בעניו היה ניצוץ ערמומי. "מדוע אתה סובל את השיגיונות של עמיתך? הרי ברור שאתה יכול להחזיק את בית הלימוד בעצמך, וכולם יודעים שאתה זה שהגית את הרעיון."

מאפיס היה מעוניין בדבר מה. דבר מה שהיה לסלזאר. הוא לא יכול היה להערים עליו- מאפיס למד מסלזאר כיצד לרמות ולשקר. לכן הוא החליט לשחק במשחק שלו עד שיבין מה הוא רוצה, ואז יחליט כיצד לפעול. לא היה טעם לחשוף את ידיעותיו מוקדם כל כך.

"השלושה האלה אהובים מאד בקרב העם," אמר סלזאר, מתיישב בכורסא בקרבת מאפיס, מעמד פני שווה לו. "דבר שאיני יכול להגיד על עצמי. אני זקוק לתמיכת האצילים ולכספם. כספם של תומכיי לא מספיק על מנת להחזיק את בית הלימוד- אם הוא היה, הייתי מקים את בית הלימוד כבר מזמן."

מאפיס הנהן בהבנה. "כמה חבל שעליך לסבול אותם, אדוני." לפתע הוא חייך חיוך ערמומי. "אם יהיה עלי לבחור בין בית הלימוד בראשותם לבין בית הלימוד בראשותך, היית בוחר בך, אדוני."

"זה נוגע לליבי, מאפיס," אמר סלזאר באדישות. "אך מדוע אתה אומר זאת?"

"אני מעוניין להיות יד ימינך, אדוני."

הישירות הפתיעה את סלזאר.

"אני יודע שתמיד הייתי התלמיד המועדף עליך," המשיך הנער ללא שמץ צניעות. "תמיד העדפת אותי ולימדת אותי בהתאם לשאיפותיי. אך אני רוצה ללמוד עוד. אני רוצה שתלמד אותי, אדוני."

"אלמד אותך מה?" שאל סלזאר בזהירות.

"כל מה שאתה יודע," אמר מאפיס. "אדוני."

סלזאר הרים גבה ונשען לאחור. עכשיו קיבל שליטה במצב. "אתה מבקש הרבה, נער."

"אני יודע, אדוני."

"ובכל זאת, אתה לא חוזר בך?"

"לא. למדתי את כל מה שיכולתי משלושת האחרים-" (סלזאר ידע שהוא מתכוון אל גריפינדור, הפלפאף ורוונה) "- כעת אני רוצה ללמוד מעבר למה שאתם מלמדים את כל השאר. אדוני, אתה שולט במיומנויות עתיקות ואדירות. אני מוכרח ללמוד אותן." מאפיס ישב על קצה כיסאו בהתלהבות.

"אילו מיומנויות, למשל?" שאל סלזאר בנינוחות.

מאפיס תקע בו מבט רע מזג. סלזאר ידע שהוא חושב שהוא מנסה להתרברב. הוא החליט לא להעמיד אותו על טעותו, בינתיים, ורק לשמוע כמה הנער ידע עליו, והאם היה חכם מספיק על מנת להסתיר חלק מהידע הזה.

"רקיחת שיקויים מסובכים, אשר גובלים באלכימיה, שיחה עם בעלי חיים, ביצוע כישופים מסובכים אשר משפיעים על נפש האדם..." והמיומנות העתיקה של ביעור הכרה.

סלזאר נדחק מתוך מחשבתו של מאפיס על ידי כוח חיצוני.

הנער חייך בערמומיות. "לא באמת חשבת שאפנה אליך לפני שלמדתי כל מה שיכולתי בעצמי- נכון? אדוני?"

סלזאר הנהן, ושמר את חוסר הביטחון שלו במצב לעצמו. "אתה הרשמת אותי, מאפיס," הודה.

"אם כך, תלמד אותי?"

סלזאר שקל את אפשרויותיו בקפידה. הוא לא היה מעוניין שאיש יתחרה איתו ביכולת ביעור ההכרה שלו- מחשבותיו היו מסוכנות מידי בשביל להיקרא על ידי אדם אחר. אבל מצד שני, מאפיס הצעיר הזכיר לו את עצמו בגילו. איך יכול היה להחניק שאפתנות שכזו?

"בסדר." הוא החליט שילמד את מאפיס באיטיות, יעקוב בקפדנות אחרי התקדמותו. "אני אלמד אותך."

"תודה לך, אדוני," אמר מאפיס בשמחה מתונה שהעידה כי היה משוכנע שסלזאר לא יסרב לו.

"אך ישנו תנאי," הוסיף סלזאר.

"לא פקפקתי בכך."

"אסור לך לספר על השיעורים הפרטיים שאני נותן לך לאיש. לאף אחד. גם לא לתאומים."

"אני סומך על התיאומים לחלוטין, אדוני," אמר מאפיס, שהבין את חשדנותו של סלזאר בשל קשרם הקודם של קסטור וקריספין לגודריק גריפינדור. הוא הרכין את ראשו בתנועה איטית. "אך מבוקשך ייעשה. אדוני."

החורף התקרב, מלווה בקור נושך, יבש ואכזרי. מצבה של רוונה לא השתפר.

"סלזאר," היא אמרה יום אפור אחד, שוכבת במיטתה, עור פנייה אפור לא פחות, והוורידים שבידיה בולטים מתמיד ברזון. מזמן הם לא נותרו שיניהם לבד- בדרך כלל הפלפאף הייתה בחדר- ורוונה לא הייתה מדברת איתו שיחות ארוכות במצבים אלה. "אתה חושב שזה היה השיקוי שאדון אוליבנדר נתן לי?"

"לא," אמר סלזאר בהיסח דעת אך בביטחון, כי בדק את קצב פעימות ליבה של רוונה באותו הרגע.

"אולי-"

"השיקוי אפשר לך להתעבר מלכתחילה, רוונה. הוא לא יכול היה לגרום לך להפיל," אמר סלזאר, יותר בחדות משהתכוון, והחזיר את ידה החיוורת של רוונה למקומה. "כרגיל, את במצב גופני טוב."

"אבל אני מרגישה רע כל כך, סלזאר," אמרה רוונה, בוהה בתקרה. היא מעולם לא נשמעה מעצבנת כל כך באוזניו של סלזאר, ועם זאת, כל כך מעוררת חמלה. "אני עייפה כל כך, ועוד מעט גודריק נוסע..."

"איך זה קשור לעייפות שלך?" סלזאר החל לאסוף את כלי השיקויים שלו.

"הוא מעודד אותי," אמרה רוונה. סלזאר לא הביט בה, ושמח שכך עשה, כי בקולה הייתה מן נקודתיות מעצבנת.

"נוחי היטב," הוא הפטיר בחוסר תשומת לב ויצא. נדמה היה לו שהוא שומע אותה נאנחת רגע לפני שסגר את הדלת.

הוא פנה בצעד מהיר לכיוון חדרו, לא מעוניין לחשוב על רוונה שוכבת, תשושה, בחדר שהותיר מאחורי גבו.

אך הוא לא הספיק להתרחק מרחק נכבד משם, כשקול נשי מוכר ומעצבן קרא בשמו. הוא החליט להתעלם.

"אדון סלזאר!" קראה התלמידה בשנית, והוא שמע אותה צועדת מאחוריו בתקפות עד שהייתה ממש מאחוריו. "אדוני, אני מעוניינת לשוחח איתך."

"מה יש?" שאל סלזאר בחוסר סבלנות, לא טורח להביט לאחור.

איווה עקפה אותו בצעד מהיר של רגליה הארוכות וחסמה את דרכו. סלזאר נעצר באחת וגלגל את עניו.

"אדוני," היא אמרה בחדות, "אני מבקשת שתרגיע את מאפיס."

"מדוע אני צריך להרגיע את מאפיס?" אמר סלזאר בשעמום.

"ברור לעין שהוא נפוח מכדי להקשיב לאיש מלבדך," אמרה איווה, קולה גבוה ומטריד כתמיד. "והוא מהלך במסדרונות כאילו הם שייכים לו, מטיל אימה על כל התלמידים. זהו מתפקידך להגיד לו ל-"

"אני אדבר איתו," שיקר סלית'רין ועקף אותה. היא קראה אחריו, אך הוא התעלם והמשיך ללכת. הוא ידע שהיא לא תוותר בקלות.

לא היה לו זמן לבזבז על השטויות של התלמידים. הלימודים התעכבו בשל חוסר- התפקוד של רוונה, ובקרוב גם גריפינדור והפלפאף ייסעו אל המועצה, והלימודים יושבתו לחלוטין. מלבד זאת, פליטים עדיין התגוררו במדשאות הטירה ברשות גריפינדור והפלפאף, והוא גילה שחטטנותה של הפלפאף מקשה עליו להעביר למאפיס שיעורים פרטיים ברקיחת שיקויים.

הוא ידע שמאפיס יחכה לו במעבדת השיקויים שלו במרתף, וראשו של סלזאר החל לכאוב. כל מה שהיה צריך עכשיו היה שקט ושלווה, מקום בו איש לא יפריע את מנוחתו...

צעדים נשמעו מעבר לעיקול המסדרון. הפלפאף ואופלייה בלום התקדמו לכיוונו, מפטפטות. סלזאר לא היה מעוניין לשמוע את קולן באותו הרגע. הוא סב וצעד במהירות לכיוון השני. היה עליו למצוא מקום שקט לחשוב בו.

מעבר לעקול המסדרון ממנו הגיע נשמעו צעדיו הכבדים של גריפינדור במגפי עור הדרקון שלו, בליווי קולה המתלונן של איווה.

"אני אדבר עם סלית'רין," הבטיח גריפינדור מעבר לעיקול המסדרון. "מאפיס עבר כל גבול הפעם..."

סלזאר סב לכיוון השני בחוסר אונים. הלוואי שהטירה תראה לנכון לעזור לו, ותחשוף בפניו את אחד ממעבריה הסודיים בשנית...

כאילו הטירה ביערה את מחשבותיו, דלת הופיעה פתאום באמצע המסדרון. סלזאר חסר האונים חמק לתוכה בלי שאלה.

הדלת התמזגה אל תוך הקיר מאחוריו. הוא עמד לבדו בחדר עגול, ענק, מלא בדלתות ומואר בנרות. הוא מעולם לא היה בחדר הזה. מי הדליק את הנרות?

הוא בחן את הדלתות בקפדנות- הן הופיעו בכל הגדלים, העיצובים והצבעים. סלזאר ניסה דלת אקראית קטנה בעלת מקוש בצורת גריפין. היא הובילה לגרם מדרגות שאור יום האיר בקצהו. סלזאר טיפס, מקפיד להותיר את הדלת פתוחה מאחוריו, והגיעה אל חדר רחב אשר השקיף אל האגם דרך עשרות חלונות ארוכים. החדר היה חיקוי מושלם של חדר העבודה שלו- כל ספריו ומגילותיו היו בו, בנוסף לארון החומרים והקדרה. אפילו היומן שלו נח על השולחן, בדיוק במקום בו הותיר אותו באותו הבוקר.

מרוצה ממציאתו, סלזאר חזר אל החדר הראשי וניסה את הדלתות האחרות. הדלת הבאה, עתיקה וקטנה, כך שסלזאר היה צריך להשתופף כדי לעבור בה, הובילה אל ארון הכלים שבמקומה השלישית. דלת אחרת, גבוהה וצרה במיוחד, הובילה אל כיתת הלחשים. הייתה דלת שהובילה למטבח  ודלת שהובילה אל מעגן הסירות ועוד דלת שהובילה אל המדשאות המכוסות טל.

היו עוד כתריסר דלתות, אותם סלזאר החליט שיבחן במועד מאוחר יותר. אך הייתה דלת אחת שמשכה את תשומת ליבו במיוחד; בקצה החדר הייתה דלת קטנה מאד, נמוכה כל כך שהיה על סלזאר לכרוע על ארבע על מנת לעבור בה. היא הייתה פשוטה להחריד, עשויה עץ רקוב למחצה, חסרת ידית ומקוש.

סלזאר רכן ודחף את הדלת. היא הייתה כבדה בהרבה מהמצופה. מאחוריה לא היה דבר מלבד חלל שחור ובלתי ניתן לתפיסה. רוח לחה עלתה מתוכו, נושאת איתה ניחוח רקב מרוחק.

סלזאר הכניס את ראשו מתחת למשקוף ושלח את ידו בזהירות אל תוך החשכה. הוא חש מדרגות. מוציא את שרביטו, הוא העביר אותו מבעד לדלת. אש נורתה מתוך הקצה והצטברה בכדור אש מעליו, מאירה חלל אדיר וגרם מדרגות צר ובודד המתפתל בצורה מסוכנת אל תוך תהום שסופה לא נגלה. אור השרביט האיר רמיזה של תקרת מערת אבן גבשושית ולחה, אך סלזאר לא ידע עד איזה מימדים המקום מתמשך. רעם מים קלוש הדהד בתוך האבנים, וסלזאר הבין שהוא נמצא בקרבת אחד הנהרות הזורמים אל האגם.

עובר דרך הדלת כשרגליו קודם, הוא התייצב על גרם המדרגות בזהירות והחל לרדת מטה, צעד אחד צעד.

הוא הלך במשך זמן ארוך. עד מהרה הדלת שהותיר מאחוריו הייתה רק נקודה זוהרת באופק, כמו כוכב. מידי פעם נעצר והאיר את האזור סביבו. חלל ריק לחלוטין.

זו כנראה הייתה מערה ענקית שנחצבה בסלע תחת הטירה במשך מאות, או אולי אלפי שנים. היא הייתה מושלמת, סלזאר הבין, בשביל התוכנית שלו. הוא מצא מקום סודי לחלוטין, בו יוכל לממש את התוכנית שלו להפוך את הוגוורטס לפנינת עולם הקוסמים הטהורים. אף אחד לא יוכל למצוא את האולם הזה אלא אם כן סלזאר ייתן לו את הרשות, וכך תוכניתו תוכל להתממש גם שנים ארוכות לאחר מותו.

הוא סב בהתרגשות והחל לטפס בחזרה אל הדלת. כבר זמן מה הוא תכנן לבנות חדר סודי בטירה, ללא ידיעת שלושת האחרים.

היה עליו להגיע אל היומן שלו.

הפרק הקודם		הפרק הבא