אלים אדירים

נרדמתי במיטה שלי בביתן פוסידון, נחושה לקום מחר רעננה. לצערי, היפנוס לא היה איתי ברעיון. בחלום שלי הייתי בפרתנון, וראיתי את המרכבה של אבא עומדת מול הים, כמו כדי לעשות דווקא. הסתכלתי עליה בכעס. ראיתי את פריבויה יושבת על כיסא מפואר מזהב ומחייכת לכל עבר. כל המפלצות שהיו שם נתנו לה מתנות והחמיאו לה כמה שהיא יפה, למרות שאפרודיטה בטוח לא הייתה מעזה להסתכל עליה אפילו. ´את חייבת להחזיר את המרכבה.´ שמעתי את הקול של פוסידון בראש. בלעתי רוק. ואז החלום השתנה, וראיתי את בוב ודמסן בתוך המבוך של פסיפיאה. בהיתי בהם. "מיאו", בוב הקטן רטן כשבוב הרג מפלצת במטאטא שלו והאבק הלך ישר אליו. בוב ליטף את בוב הקטן, והתעוררתי כשפרסי רוכן לידי במיטה. התנשפתי, והחלום התחיל לברוח מהזיכרון שלי. "את צריכה לקום, המסע שלכם מתחיל." הוא אמר לי. הנהנתי מטושטשת, והתארגנתי. לקחתי את התיק שארזתי אתמול, ויצאתי לאורוות עם פרסי. ´בוקר טוב´ בלאקג´ק אמר לנו. חייכתי. ניגשתי לפיץ, והערתי אותו. ´אני עדיין בארץ החלומות!´ הוא רטן, והתנער בכל הגוף. פרסי צחק. "עכשיו אתה כבר לא. יש לכם מסע רציני לעשות" אמר לו. פיץ רטן. ´למה שלא תיקחו את בלאקג´ק במקומי? לו יש ניסיון, אני הגעתי לפה רק לפני שנה´ אמר. בלאקג´ק צהל במחאה. ´נו, בדיוק. אתה צריך ללמוד, ואני לא´ הוא התגרה בו. הוצאתי את פיץ לפני שהם יתחילו לריב. פרסי בא איתי, מחוייך. נזכרתי שחלמתי משהו על... חתול? כנראה שזה לא כזה חשוב.  ראיתי את מייקל ואליזבת´ עם תיקים על הגב, והם הלכו אלינו. הייתי מול היער עם פיץ, שהתעורר סוף סוף. ´אני מוכן´ הוא אמר לי. חייכתי. ברנדון בן זאוס דיבר עם מייקל, ששלף את החרב שלו. "מגניב," ברנדון בדיוק אמר כשהגעתי. מייקל חייך בגאווה, והחזיר את החרב שלו למצב טיליון. שלושתינו עלינו על פיץ, והמראנו. פיץ צהל. אליזבת´ ישבה מאחוריי, ומאחוריה מייקל. תאומי האור היו ערניים מאוד בבוקר- כראויי לילדי אפולו. "לאן עפים?" מייקל שאל. הסתכלתי מסביב, עם יד על המצח נגד השמש. פיץ צהל שוב. ´המרכבה´ הזכיר לי. עשיתי פרצוף. ´אני יודעת, פיץ.´ עניתי לו במחשבה. ´אם את יודעת, אז למה-´ הפסקתי להקשיב לו. "עפים ליוון ואז לאולימפוס," אמרתי למייקל. הנחתי שהוא הנהן. "אבל איך נביס אותם? אנחנו אפילו לא שולטים בכוחות שלנו." הוא רטן. "יהיה בס-" אליזבת´ התחילה להגיד. "לא!" צעקתי. אליזבת´ נראתה מבולבלת. "מה? אפשר לחשוב מה כבר אמרתי." מלמלה. נשמתי נשימות עמוקות כדי להירגע. "לא למדת על אלות הגורל?" שאלתי אותה. "כן," היא מלמלה. הנהנתי. "אז את אמורה להבין." אמרתי, ונרגעתי וכיוונתי את פיץ שמאלה, כדי שנטוס מעל הים. הוא עדיין סער, וראיתי אישה אחת צופה בו ונראית עצובה. כשהסתכלתי עליה, היא נראתה משונה- הרגשתי שהיא לא בת תמותה. ביקשתי מפיץ לעצור באוויר, ובחנו אותה. "למה היא נראית עצובה ולמה היא בוהה ככה בים?" מייקל שאל בקול מבולבל. משכתי בכתפיים, והנחתתי את פיץ בנמל.  התקרבנו אל האישה, ששיכשכה רגליים במים במבט מהורהר ובהתה באופק. הקטע המוזר? כל בן תמותה שעבר לידה התעלם ממנה, כאילו שהיא בכלל לא הייתה שם. ילד אחד אפילו עבר דרכה, אבל לא נראה שזה הפריע לה. היה לה גוף יפהייפה, ושמלה כחולה עם גלים עליה. מצמצתי. זאת בטח אמפיטריטה, אישתו האלוהית של פוסידון. ניסיתי להיזכר בסיפור שלה. 

קראתי בשיעורי לחימה במפלצות שהם הכירו ליד האי נקסוס, ושם אבא שלי התאהב בה. מרוב שהיא הייתה ביישנית היא ברחה ממנו בעזרת הזרמים של האוקיינוס,  אז פוסידון שלח אחריה דולפין כדי למצוא אותה וככה היא חזרה אליו, והם התחתנו. ניגשתי אליה ביראת כבוד, ושלושתינו כרענו ברך. היא חייכה אלינו. היו לה עיניים בצבע טורקיז. "שלום, ג´ין, אליזבת´, ומייקל." אמרה, ונעמדה מולינו. חזרנו לעמוד. "אתם בטח בדרך להחזרת המרכבה" אמרה. הנהנתי, ונזכרתי שבסיפורים היא תמיד הייתה רוכבת עם פוסידון במרכבה. היא ניגשה אליי. "לך יש תפקיד חשוב, ג´ין. אני לא אוכל להגיד לך מהו, אבל שתדעי שהשליטה באדמה שלך היא לא דבר רע" היא אמרה לי. נשכתי את השפתיים. האדמה התחילה לרעוד בהתאם לרגשות שלי, ובני התמותה ברחו בצרחות מהמבנים לשטחים פתוחים. היא חייכה אליי להפתעתי, וסגרה את היד שלי לאגרוף וזה הפסיק. הילד שעבר דרכה מקודם בהה בנו בעניין עכשיו. עכשיו ראיתי שזאת ילדה- פשוט היה לה שיער שחור עד הכתפיים, עיניים ירוקות והיא באה אלינו. אמפיטריטה חייכה אליה. "זאת רוד," אמרה לנו. חייכתי אליה בהיסוס. "וכמוך ג´ין, היא שולטת באדמה." היא הוסיפה, ורוד חייכה ופרשה ידיים לצדדים. האדמה התחילה שוב לרעוד, ואז היא סגרה את הידיים לאגרופים וזה הפסיק. "את בת פוסידון?" מייקל שאל בקול מופתע. רוד הנהנה לאישור. "רק שהיא בת אלמוות." אמפיטריטה אמרה לו בחיוך. רוד צחקה. "את ציידת ארטמיס?" אליזבת´ שאלה. רוד הנידה בראשה. "לא. אני סתם מטיילת בעולם עם אמא" אמרה לה. אליזבת´ נראתה מאוכזבת, אבל היא הנהנה. חייכתי."אז את גם בת פוסידון?" רוד פנתה אליי. הנהנתי. "את שולטת באדמה?" שאלתי אותה, והיא הנהנה. "ואת?" רוד שאלה אותי. זזתי מרגל לרגל באי נחת. "כן," אמרתי לבסוף. רוד חייכה. "אבל לא טוב כמוך, בטח." מיהרתי להוסיף. "אני יכולה ללמד אותך," רוד אמרה. היססתי. "עכשיו?" שאלתי, והיא הנהנה.  "קדימה, ג´ין. נסי לשלוט באדמה" רוד אמרה לי והנהנתי ונשמתי נשימה עמוקה. מייקל הסתכל עלינו בחשש. פרשתי ידיים לצדדים. "תדמייני שהכל רועד" רוד הוסיפה, ופרשה ידיים לצדדים ביחד איתי. היא חייכה אליי. עצמתי עיניים, והאדמה התחילה לרעוד.

הפרק הקודם		הפרק הבא