פלאות הקסם היהודי

בס"ד

החדר היה מלא אנשים מפה לפה. קולות רמים נשמעו מהנוכחים בחדר שהתווכחו בלהט על שלל דברים, כמו מי אבא של עומר או האם אילון יצליח להוציא את עומר מהתרדמת בה הוא שרוי מאז שתה את שיקוי האנקה. לפתע נפתחה דלת החדר וכולם השתתקו לרגע, עד שהבחינו במי שנכנס.

ברגע שהבינו שאני זה שנכנסתי לחדר, כולם התנפלו עליי בשאלות.

"היי, היי! אבא של עומר הוא בכלל ניר אליהו, נכון?" הסתער עליי אחד מהם, "תודה בזה!"

"אילון מאוהב בעומר, נכון?" מישהי שאלה אותי, "בגלל זה הוא כל כך מיהר ללכת אליו!"

"מה עם אריאל איינשטיין? אני אהבתי את אריאל איינשטיין!" מישהו אמר פתאום, וכולם הסתכלו עליו בתדהמה וניסו להיזכר מי היה אריאל איינשטיין.

"חברים," אמרתי ומיד הצתתי גל שאלות חדש, "חברים," ניסיתי להשתיק אותם אבל הם רק המשיכו לדבר.

"חברים," אמרתי והפעם הם השתתקו והקשיבו לי, "יש לכם הרבה שאלות, ורובן שאלות טובות. אני מבטיח שאנסה לענות על הכל, לפחות על כל מה שאני רוצה לענות עליו, כבר בפרק הזה, משום שהפרק הזה הוא הפרק האחרון."

דממה נפלה עליהם. אבל לא דממה של קשב, דממת תדהמה.

"מה? אבל שקד אמרה שהיא מחכה לפרק הבא! היא בטוח מצפה לעוד מאתיים פרקים לפחות! אתה לא יכול לעשות לה את זה!" מישהי קראה פתאום, והתחילה גל דיבורים חדש.

"שקד העירה לו על שגיאות הקלדה! לא מגיע לה מאתיים פרקים!" צעק איש אחד.

"היא המגיבה הקבועה שלנו!" צעקה המישהי הזאת בחזרה, "וחוץ מזה, באמת יש לו מלא שגיאות הקלדה!"

"זה כי הוא כותב מהר! וחוץ מזה, שקד אמרה שחיליק בכלל לא נבל!" צעק האיש בחזרה, "תראו איזה דברים נוראיים הוא עשה! לא משנה מה המניעים שלו, שום דבר לא יצדיק את זה!"

"זה רק מה שהופך את הסיפור הזה למורכב יותר!" המישהי צעקה לעברו.

"היי, מה עם נגה? היא גם הגיבה לפרקים האחרונים!" נשמעה קריאה מאיפשהו.

"מה עם פלג? אני אהבתי את התגובות של פלג!" אמר אותו אחד שנזכר באריאל איינשטיין קודם לכן.

"מה? פלג הגיב לפאנפיק? מתי?" שאלה אותו מישהי אחת.

"שקט!!" צעקתי והם השתתקו שוב. לפעמים הם יכולים להיות בלתי נסבלים.

"די! תנו לי לכתוב את הפרק האחרון, בבקשה!" אמרתי.

"איך אתה הולך לגמור את זה?" שאל מישהו.

"אני חושבת שאנחנו לא צריכים להיות מופתעים מכך שזה הפרק האחרון," מישהי העירה, "הרי קורידון איננו, רומי איננה, לאן זה עוד יכול להמשיך מכאן?"

"לאפילוג," עניתי, "כן, אחרי הפרק האחרון יש גם אפילוג."

הבלגאן ששרר שם אחרי שאמרתי את המשפט ההוא היה בלתי נסבל. אז אטמתי אוזניים וצללתי ישר אל הפרק האחרון. טוב, לא כולל האפילוג, אבל עדיין... קריאה מהנה! ואל תשכחו להגיב!

קול קטן, שדראקו מאלפוי דחק לאחורי ראשו, היה מאוד מוטרד מזה שכבר שלושה ימים יש ילד מחוסר הכרה על מיטתו של סקורפיוס.  דראקו הקפיד להזכיר לקול הזה שהוא עושה את זה למטרה טובה, והקול היה משיב לדראקו שאין באמת מטרה מלבד להפיג את הבדידות, מה שלא כל כך עזר כי מתברר שקוסם מחוסר הכרה הוא לא יצור חברתי במיוחד. זה השלב שבו דראקו היה נועל את הקול בכלוב בתוך הראש וזורק את הכלוב לאיזשהו תא אפור זניח במוח.

כבר ארבעה ימים. סקורפיוס חזר להוגוורטס אחרי חופשת הפסחא. הוא לא התלהב במיוחד מכך שיש נער מחוסר הכרה על אחת המיטות הרבות בחדרים הרבים באחוזה הגדולה מדי בשביל שיגורו בה רק שני אנשים. הגודל של האחוזה רק הגביר את הבדידות שלהם, ועצם קיומו של אדם שלישי באחוזה לא כל כך שיפר את מצב רוחו של סקורפיוס שחזר מהר להוגוורטס, ושל אביו דראקו שהגיע למסקנה שכל העסק הזה די משעמם.

ביום החמישי סופסוף קרה משהו מעניין. דראקו ישב לו בשיעמום ליד מיטתו של עומר ובחן את השיקוי הכחול הזה שוב. הצבע הכחול הזוהר של השיקוי היה מאוד מסקרן ומסתורי, ודראקו לא עמד בפיתוי ושתה את כל השיקוי שנשאר בבקבוק בלגימה אחת גדולה.

היה לזה טעם מאוד מוזר. שילוב בין מנטה, קפה שהתקרר, חלב שהחמיץ, פיצה ישנה שנשכחה במקרר, ואיזה טעם שדראקו הכיר מסוכריית ברטי בוט כלשהי ולא ידע לשייך אותו למקור כלשהו. כי בניגוד לדמבלדור, שידע איזה טעם יש לנזלת ושעוות אוזניים, דראקו לא היה אוכל דברים משונים ולא זיהה את רוב הטעמים של הסוכריות האלו.

"אוי, איכ," דראקו פלט, וכל הנימוסים הבריטיים שלו הלכו לעזאזל באותה השנייה.

לאחר ששתה מים וצחצח שיניים, הוא התיישב שוב לצידו של עומר ותהה איך זה ייתכן שעל עומר השיקוי הזה השפיע בן רגע וההשפעה היחידה שהייתה על דראקו זה טעם לוואי. אולי זה משהו שמשפיע רק על יהודים? דראקו משך בכתפיו. זה כבר לא עניין אותו יותר מדי. הוא השתעמם וממש חיכה שיקרה משהו מעניין.

ואז נשמעה נקישה עדינה על שער האחוזה.

"אמרו לשם מה באתם," נשמע קול נשי עדין מכיוון שער האחוזה. זה היה קולה של אסטוריה, אשתו המנוחה של דראקו, שכישפה את השער כך שימנע מדיירי האחוזה לצאת מהמבנה ולחצות את כל הגינה לעבר השער בשביל לשאול את השאלה הזאת בעצמם.

"אה, הבנתי שחבר שלי – כלומר מישהו שאני מכיר – כלומר – חבר ממש טוב שלי – כלומר, ידיד – בכל מקרה, מישהו שאני מחפש נמצא כאן," נשמע קולו של נער בן 16 או 17, שהאנגלית שלו דוברה במבטא ישראלי להחריד, בניגוד לעומר שהאנגלית שלו הייתה מושלמת.

רגע, זה חייב להיות מישהו שמחפש את עומר! מי זה? מה קורה פה? סופסוף זה נהיה מעניין!

"אפשר להכניס אותו," דראקו אמר לחלל החדר. השער נפתח, וגם דלת הכניסה למבנה האחוזה, ודראקו יצא לקבל את פני האורח החדש.

המדורה הייתה חמימה ומנחמת בלילה הקר והאפל. לא שעומר באמת יכול להתקרר במקום הזה, אבל ניחומים בהחלט יכולים להיות משמעותיים עבורו.

המדורה הייתה באמצע מחנה החצויים – מחנה של אנשים שחציים בני אדם וחציים שדים כמובן, הרי אין עוד מחנה חצויים אחר.

הם לא היו רבים כל כך. היו שם כעשרים אנשים סביב המדורה, ואגרת ישבה לצידו של עומר.

כן, עומר נענה להצעתה של אגרת להצטרף אליה ואל חבריה החצויים. והאמת, לא היה לו כל כך רע. עומר חש בנוח כמו שלא חש זה זמן רב. חבריו החצויים האזינו לסיפורו בשקיקה והביעו הזדהות איתו. סופסוף הוא היה מוקף באנשים שהתייחסו אליו כשווה לו, כאחד מכולם, והיחס האוהב ביותר היה מגיע מכיוונה של אגרת. עומר חשב שאולי היא קצת נדלקה עליו, בעיקר כי היא לא הפסיקה לבלות בחברתו, לדבר איתו ולהימרח עליו. גם עכשיו, כשישב עם כולם סביב המדורה, היא לא התביישה להיצמד אליו ולהניח את ראשה על כתפו.

"אני מרגיש כמו בחלום," עומר אמר פתאום.

אחד הנוכחים הביט בעומר. "למה, עומר?" הוא שאל, "חלום טוב, אני מקווה."

"אה, טוב לי כאן, אין כאן שאלה," עומר מיהר לענות, "אבל אני לא מצליח לאמוד כמה זמן אני כאן... כלומר, זה לא הלילה הראשון שלי כאן, אני יודע. אבל אני לא יודע אם אני כאן שלושה ימים או שלוש מאות שנה. הזמן נמרח וקופץ כמו בחלום."

"הזמן פה שונה מהזמן בעולם שממנו הגעת," אגרת ענתה לו, "המשמעות שלו שונה כאן. כאן יש חשיבות למצב בו אתה נמצא, להווה. הרי מה העבר? הוא כבר חלף. הוא איננו."

"אין לו משמעות?" שאל עומר.

"אתה כאן, אתה לא צריך להיות מודאג ממה שהיה," אגרת ענתה לו, "אמרת שטוב לך."

"ומה לגבי העתיד?" הוא שאל.

"העתיד..." אגרת הרצינה, "העתיד שלך לא חד משמעי. אתה יכול להישאר איתי – כלומר, איתנו – עוד ועוד, אבל יש מישהו שמחכה לך במקום ממנו באת."

"מישהו שמחכה לי במקום ממנו באתי... עוד פעם זה?" עומר נאנח, "אני באמת לא יודע מי זה יכול להיות. מי, רומי שלא רוצה לראות אותי? אמא שלי שכבר לעולם לא תחזור לעצמה? הילל ואיילת שבטח מחקו מהזיכרון שלהם שהייתי קיים אי פעם? ככל שאני כאן יותר זמן, אני יותר מאמין שזה המקום שלי. שלכאן אני שייך."

"אפילו שאתה לא יודע בוודאות אם אתה באמת חצוי או שתקופת ההריון של אמא שלך כאן השפיעה עליך והביאה לך כישורים של שדים?" שאל חצוי אחר.

"אני חושב שזה היחס שלכם כלפיי שגורם לי להרגיש כל כך... כל כך רצוי," הוא אמר.

"אווו, עומר," אגרת חיבקה אותו ואפילו נישקה אותו בלחי. עומר לא התנגד.

"אם אני אצא למי שלא יהיה שמחכה לי בחוץ, אני עוזב אתכם בעצם," הוא אמר, "את לא תוכלי לבוא אחריי, אגרת. את יכולה לעלות רק בערבי רביעי ושבת, זוכרת?"

"זוכרת," היא אמרה, והיה קל לשמוע את הכאב בקולה, "למרות שהרבה זמן לא עליתי. אני מעדיפה להישאר כאן עם כולכם."

החצויים נמנעו מלהביט בה. הייתה להם הרגשה שהיא נשארת כי היא רוצה לבלות בחברתו של חצוי ספציפי אחד, ולא בהכרח עם כולם.

"אם אני חוזר, אני אשבור לך את הלב," עומר אמר לאגרת, "אני לא רוצה לשבור לך את הלב. את כל כך טובה."

"טובה? אני רוצחת גברים בשעות הפנאי!" אגרת אמרה ברצינות תהומית.

משום מה זה מאוד הצחיק את כולם, גם את עומר.

"בשבילי את טובה," הוא אמר כשסיים לצחוק, "ובואי, זה באמת מה שחשוב לי."

אגרת חיבקה את ידו. "עומר, אני אוהבת אותך. כלומר, אוהבת את זה שאתה כאן ודואג לי. כלומר, מעריכה את זה שאתה כאן. כלומר, כלומר, אתה כאן וזה טוב. כלומר," היא התבלבלה.

"כן, כן, הבנתי אותך," עומר צחק.

"כן, יופי," אגרת נשמעה מעט מרוגשת, "אבל אם אתה באמת שייך למקום ממנו באת? למי שמחכה לך שם? אם תישאר איתי אתה תצטרך להישאר בעולם הזה לנצח למעט גיחות ברביעי ושבת."

"אבל אין לי כלום בעולם ממנו באתי," עומר ענה לה.

"אבל יש לך! יש מישהו או מישהי שמחכה לך שם! חסידה מרגישה בזה, וגם אני מרגישה בזה. יש ישות כלשהי שמחכה לך בחוץ ורוצה אותך ער. יש מישהו או מישהי שרוצה אותך איתו או איתה."

"מי זה?"

"אני לא יודעת! אני לא מזהה! אני לא מסוגלת לראות, רק להבחין ביישות."

עומר נאנח. "אם רק היה פה פרגוד, הייתי יכול לנסות להאזין לתשובה ממנו."

אגרת חייכה. "עומר," היא אמרה, "בלב כבד, הלוואי שהיית יכול להישאר איתי פה. אבל אתה חשוב לי. טובתך חשובה לי. יש שם, בעולם ההוא..."

עומר נאנח שוב. "אתם לא תפסיקו לדבר על זה, נכון?" הוא שאל את כולם והם הנידו בראשם.

"אנחנו רוצים שתעשה את הדבר הנכון, עומר," מישהו מהם אמר.

עומר נעמד. "שיהיה לכם ברור שברגע שאגלה מי זה ואתאכזב, אני אחזור אליכם ישר," הוא אמר וגיחך. אף אחד לא גיחך בחזרה.

"ואם לא?" שאלה אגרת.

"אם לא..." עומר ענה, "אם לא אז אני אתגעגע אליכם המון, ואבוא לבקר אתכם."

הם נשארו לשתוק כמה רגעים, ואז עומר שאל, "איך אני חוזר, בעצם?"

צחקוק עצבני עבר בין כולם. בסופו של דבר, אגרת ענתה לו, "אתה צריך פשוט לרצות."

ולנגד עיניהם, עומר נעלם.

כינורות צורמניים וחדים, צרחות עצובות וקול לוחש: "אתה חוזר...  הכל פנטסטי. הכל פנטסטי. אל תאבד את זה בפעם הבאה... אנחנו לא ניתן לך... נשמור אותך בכל מחיר... ברוך השב לעולם החיים... הכל פנטסטי. הכל פנטסטי. הכל פנטסטי...". צבעים וצורות שלא נראו לעין אנושית בעבר מילאו את שדה ראייתו. מליון זוגות עיניים בוורוד ובכתום, ומכל אישון יוצאות שיניים נוטפות נוזל ירקרק זוהר. ואנקה רמה נשמעת לצלילי עוגב צורם. מהשיניים יוצאת לשון שממנה יוצא יצור עם גוף אנושי וראש של ארנב. "אני אתה," אומר הארנב, "אני אתה עד שתתעורר. ואתה תזכור הכל. זה ילווה אותך. הכל פנטסטי. הכל פנטסטי." עומר לא חש דבר. הוא רק צפה, שמע וחש וחיכה שהטריפ יסתיים.

"הכל פנטסטי," עומר מלמל כשהרגיש שהוא שוכב בעיניים עצומות על מיטה רכה ונעימה.

"עומר?" שאל קול. קול מוכר מדי.

"מממ... עוד מעט," עומה ענה לקול. הוא ממש רצה להירדם במיטה הרכה או לחזור למדורה עם אגרת וחבריה.

"אה, טוב, אוקיי, אממ... בסדר," הקול היסס.

עומר הרגיש איך הוא עוזב את עולם העירות ונכנס לעולם השינה... כשאז הוא זיהה את הקול ופקח את עיניו בבהלה.

אילון מלמד עמד מולו.

"אילון," עומר אמר, אולי כדי לשכנע את עצמו שהוא לא מדמיין. "אילון," הוא אמר שוב, "אילון!"

הוא קפץ מהמיטה וחיבק את האדם שעומד מולו, שהיה מאוד מופתע מהחיבוק הזה. עומר כל כך התלהב שנישק את אילון בלחי בלהט הרגע.

"מה... מה זה היה?" אילון שאל וחייך. עומר ראה שאילון מסמיק. 

"לא יודע, לא אכפת לי! אני פשוט שמח! אני כל כך שמח!" עומר צהל ואילון צחק.

"היי! היי!" עומר צעק לחלל החדר, "זה אילון! זה אילון מלמד! והוא בא הנה אליי! זה אילון!!!"

דראקו נכנס לחדר בריצה. "עומר! אתה בסדר?" הוא שאל בחשש.

"אני הכי בסדר שיכולתי להיות," עומר ענה, "אתה יודע מי זה?"

אילון לא הבין איך זה ייתכן שדראקו מדבר באנגלית, עומר בעברית והם מבינים זה את זה.

"הוא אמר שהוא חיפש אותך ושהוא בא הנה בשבילך," דראקו ענה, "והוא אמר שקוראים לו לבד."

"לבד?" עומר שאל בבלבול, "קוראים לך לבד?" הוא שאל את אילון.

"אה, אוי," אילון אמר, "השתמשת בלחש מתרגם, נכון?"

"כן..." עומר ענה.

"אילון נשמע כמו Alone, הלחש לא יודע איך לאכול את השם שלי," אילון גיחך.

"טוב, אבל אתה לא לבד עכשיו!" עומר צהל, "איזה יופי!"

לדראקו ואילון לקחו שעתיים להרגיע את עומר, בסופן ישבו אילון ועומר בחדר אחר ליד שולחן. דראקו הגיע למסקנה שלא כדאי להפריע לשניים האלה להשלים פערים.

"כמה זמן עמדת פה?" שאל עומר, "כי אמרו לי שמישהו מחכה לי במשך לפחות כמה חודשים."

"כמה חודשים? הגעתי לכאן בערך שבע דקות לפני שהתעוררת," אילון אמר, "מה קרה לך בכלל?"

"אה," עומר ענה, "הייתי במקום בו הזמן עובד אחרת."

עומר סיפר לאילון את כל הסיפור. מהרגע בו הוא הכיר את הילל ושיר – אם כי הוא שם לב שהילל משום מה התחיל לקרוא לה איילת בפגישתם האחרונה – ועד הרגע הזה ממש.

"באיזה חודש אנחנו, אגב?" שאל עומר את אילון.

"יוני," אילון ענה, "אלפיים ועשרים."

"אלפיים ועשרים?" שאל עומר, "אז בעצם כל הסיפור הזה נמשך שנה. כלומר, ביוני אלפיים ותשע עשרה הגעתי לניו יורק."

"כן, וכמה ימים אחר כך אני כמעט אכלתי את השרביט," אילון ענה.

"כן, אתה לא מבין איך שמחתי לגלות שלא אכלת אותו בסוף!" עומר התלהב, "אני יכול לחבק אותך שוב?"

אילון כבר היה ממש מובך, אבל בכל גילוי חיבה שכזה הוא התרגש מחדש. הוא לא הבין כמה הוא התגעגע לעומר... כמה הוא רצה להיות איתו שוב... עד שהם שוב היו ביחד.

"ברור," הוא ענה, ועומר חיבק אותו.

לאחר מכן אילון סיפר לעומר את הסיפור שלו. טוב, אילון לא היה יכול לספר לו על רומי, והוא לא ממש עשה משהו מיוחד שמצדיק סיפור, אבל עומר בהחלט למד מהסיפור של אילון דבר או שניים על המצב בישראל ועל חיליק.

"יש לו את הכוח עכשיו," עומר אמר לאילון.

"יש לו את הכוח עכשיו," אילון הסכים איתו, "אוף, אם הייתי יודע שכדי להצטרף אליך צריך לשתות שיקוי אנקה, הייתי עושה את זה כדי להיות איתך, ואז כשהיינו חוזרים הייתי לוקח לחיליק חלק מהכוח."

"אלא אם היית בוחר למות," עומר ענה.

"לא, הייתי בוחר אותך," אילון אמר, "בוודאות."

עומר גיחך במבוכה.

"מה?" שאל אילון.

"כלום, זה פשוט.... זה מחמיא לי. ממש. תודה, אילון."

אילון חייך אליו. זה היה אילון מעט שונה ממה שעומר זכר. יותר בטוח בעצמו. יותר שמח. יותר חזק.

"בכל מקרה לא היית יכול לעשות כלום כי דראקו שתה הכל," עומר העיר ואילון צחק.

"טוב, אז מה עושים עכשיו?" שאל עומר, "אתה חוזר לישראל הקסומה?"

"רק אם תחזור איתי," אילון ענה.

"אני לא יכול לחזור," עומר אמר, "ידעתי. ידעתי שזה מה שיהרוס לי הכל... כלומר, אני שמח לראות אותך והכל, אבל... אבל יש לך את החיים שלך בישראל, ולי אין כלום בשום מקום. אני פשוט אחזור לאגרת ולחצויים. לא שאני יודע אם אני באמת חצוי, אבל מה שיש לי מהשדים דופק אותי כל פעם מחדש עם המגבלה הזאת."

"אני לא מתכוון לחזור," אילון הפתיע.

עומר הביט באילון. "מה?" הוא שאל, "אבל המשפחה שלך!"

"חיליק דיבר איתם לפני המעבר שלי ושל אחותי לישראל הקסומה. הם חושבים שזה יעשה לנו רק טוב."

"לא היה אכפת להם שאתם עוברים למקום אחר?" שאל עומר.

"טוב, היה להם קצת קשה להיפרד מאור, אבל ממני... זה לא ממש שינה להם."

"זה היה משנה לי אם הייתי אח שלך!" עומר אמר.

אילון שוב הסמיק. "תודה," הוא אמר במבוכה.

"בשיא הרצינות," עומר אמר, "ומה עם אחותך?"

"היא גרה אצל משפחת אומנה במחנה פליטים כלשהו," אילון ענה, "היא לא קיבלה בית כמוני באזור של כל העשירים והמיוחסים."

"אה," עומר הגיב, "והיא מסתדרת שם?"

"היא יודעת איך למצוא אותי, ביקרתי אותה קצת בהתחלה, אבל היא לא כל כך יוצרת איתי קשר..."

"...מה שמשאיר אותך לגמרי לבד," עומר ענה.

"אני לגמרי לבד בישראל ואתה לגמרי לבד כאן," אילון אמר, "אז חשבתי ש... שאם זה לא אכפת לך, נוכל אולי... אתה יודע."

"מה?" שאל עומר.

"להישאר כאן, באנגליה, שנינו."

חיוך הופיע על פניו של עומר.

"מה? למה אתה מחייך?" שאל אילון.

"כי אז סופסוף יהיה לי מקום אמיתי. יהיה לי בית שאוכל לגור בו, יהיו לי חיים... אני אחיה בחברה טובה."

"כדאי שנירשם להוגוורטס," אילון אמר.

"כן, זה די חשוב," עומר ענה, "אם כי לא למדתי בכל השנה האחרונה אז אני לא יודע איך זה יסתדר."

"זה יסתדר," אילון ענה.

"ואיפה נגור?" שאל עומר.

"אני בטוח שיהיה בסדר," אילון ענה, "בהוגוורטס נמצא פתרון להכל. זה מקום שחושב על טובת התלמידים שלו, בניגוד ל...."

"לעפלי"ם?" שאל עומר ואילון הנהן.

"אבל עכשיו אין עפלי"ם, אז במובן מסוים חיליק כן השתמש בכוח למשהו טוב. הוא כן עזר לנו. למדינה."

"אבל עדיין אין לנו מה לחפש שם," אילון ענה, "לי לפחות."

עומר הנהן. "ואני לא ממש יכול להיות שם," הוא אמר, "וואו, אם נחיה כאן בבריטניה... זה הולך להיות כל כך טוב!"

"אתה חושב?"

"כן, אבל אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה? לעזוב הכל הכל?"

"אמרתי לך, עומר, אין לי כלום."

עומר שתק.

"מה?" שאל אילון, "אתה לא רוצה?"

"אני רוצה מאוד," עומר אמר, "פשוט מעכל את זה לרגע. תבין, לפני רגע לא היה לי מושג לאן אני ממשיך עם החיים שלי עכשיו, הרי אני לא יכול להגיע הביתה לישראל. אבל לקבוע שהבית פשוט יהיה כאן..."

"...זה הדבר הכי טוב שיכול להיות," אילון השלים אותו בהתרגשות. החיוך של עומר היה כל כך מאושר, ואילון לא היה יכול להוריד ממנו את העיניים.

כך הם ישבו ושתקו כמה דקות, מביטים זה בזה, וכל אחד כלוא בתוך מחשבותיו שלו, עד שאילון אמר, "יש לי רעיון איך נגלה מי אבא שלך."

עומר התנער פתאום. "מה?" הוא שאל.

"יש לי רעיון איך נגלה–"

"–לא, שמעתי את מה שאמרת," עומר אמר, "אני פשוט קצת... קצת מופתע. איך?"

"אמרת שאתה רק צריך להקשיב לפרגוד או משהו כזה," אילון אמר.

"נכון," עומר הסכים איתו.

"אז אני חושב שאני יודע איפה הפרגוש הזה נמצא," אילון ענה, "במחלקת המסתורין במשרד הקסמים הבריטי."

"יש שם פרגוד?" שאל עומר, "איך אתה יודע?"

"אחרי מה שקרה שם לסיריוס בלק, כולם יודעים שיש פרגוד," אילון ענה, "אתה בעצמך אמרת שסיפרו לך שסיריוס הופיע בפרגוד ההוא, בצד השני שלו."

"איך מגיעים לשם?" עומר שאל.

"למשרד הקסמים?" שאל אילון, "לא יודע איך יתנו לנו להגיע למחלקת המסתורין. הכל נעול שם. אנחנו צריכים למצוא מישהו מבפנים."

"מה עם דראקו?" שאל עומר, "הוא לא מבפנים?"

אילון הניד בראשו.

"ומה עם הארי פוטר?" שאל עומר.

"הוא ראש המחלקה לאכיפת חוקי הקסם," אילון ענה, "אבל איך נדבר איתו בכלל? הוא לא מכיר אותנו!"

"הוא מכיר לפחות אותי," עומר ענה, "סיפרתי לך עכשיו שפגשנו אותו במלון טראגוב בדרום אמריקה. הוא והילל הצילו את החיים שלי שם פחות או יותר."

ליבו של אילון החסיר פעימה. עומר פגש את הארי והוא לא? רגש ישן ושנכח החל לחזור לליבו של אילון.

"הסיפור שלך מאוד נגע לליבו, אגב," עומר הוסיף, "הרי בסופו של דבר כל המסע הזה היה בשבילך, והארי כן יוגע מי אתה אחרי שהוא ראה את כל מה שהמלון הכין עבורנו. לדעתי, הוא חושב שאתה אמיץ מאוד."

"אתה סתם אומר," אילון הגיב.

"לא, באמת," עומר אמר, "אני בטוח שאם נלך אליו, הוא ישר יבין מי אתה."

"אם הוא בכלל זוכר אותך," אילון העיר, ועומר ממש קיווה שהארי פוטר זוכר.

הארי פוטר, הילד שנשאר בחיים, הנבחר, האיש ששרד את הקללה הממיתה יותר מדי פעמים, הנער שהביס את אדון האופל, הגיבור העשוי ללא חת, והאיש שנכנע לחרושת שמועות מרושעת ולבסוף קיעקע היפוגריף על החזה, היה עסוק בעבודה משרדית משעממת שכללה בעיקר חתימה על מסמכים. מי היה מאמין שראש המחלקה לאכיפת חוקי הקסם יצטרך לחתום על מסמכים כל היום.

דפיקה עדינה על דלת משרדו בישרה שהשיעמום הולך להיפסק, לפחות לדקות הקרובות. "סליחה, מר פוטר?" הציץ המזכיר שלו לתוך המשרד, "יש פה שני נערים שטוענים שהם מכירים אותך."

"טוענים שהם מכירים אותי?" שאל הארי, "מה לי ולנערים? אין להם בית ספר?"

"הם אומרים שהם לא לומדים בהוגוורטס, הם באו ממדינה אחרת," המזכיר ענה, "אין עליהם שרביטים או משהו, להערכתי הם לא מסוכנים."

"מאין הם באו?" שאל הארי.

"מישראל."

ישראל... את מי הארי פגש מישראל? אה, הייתה את קבוצת הקוסמים התמהונית הזאת במסע הקטן שלו ליערות הגשם לפני יותר משנה. אבל אין שם שני נערים. יש נער אחד שהיה במסע, לא?

"איך קוראים להם?" שאל הארי.

"עומר ואילון," המזכיר ענה.

עומר? טוב, הוא זכר במעורפל את עומר. והיה איזה אילון אחד, שאמנם לא נכח שם אבל דיברו עליו הרבה. מעניין מה הם רוצים?

הארי הביט בערימת הניירת שעוד חיכתה לו. הוא ממש צריך משהו שיפיג את השיעמום.

"תכניס אותם בבקשה," הוא אמר למזכיר, ושני נערים בני 16 או 17 נכנסו בחשש. את אחד מהם הארי פגש, ואת השני הוא ראה כשהמלון ניסה לכשף את הראשון.

"עומר לוי," הוא פנה לאחד מהם, "אילון מלמד," הוא פנה לשני שנבהל כשהארי אמר את שמו, "הרבה זמן לא התראינו."

עומר ואילון הנהנו.

"מה מביא אתכם לכאן? איך היה המסע שלכם, באמת? עוד לא אכלת את השרביט שלך?" הוא הפנה את השאלה האחרונה לאילון.

"אה, לא," אילון ענה, והארי חייך. "אני כל כך שמח לשמוע. אז המסע שלכם הצליח, זה נהדר!"

"טוב, במובן מסויים, כן, המסע שלנו הצליח," עומר ענה.

"אז מה אתם עושים כאן?" הארי שאל.

"אנחנו צריכים להגיע לפרגוד," עומר ענה.

כנראה שההשפעה של המקום הזה על הארי לא הייתה חיובית במיוחד, כי הוא החוויר.

"פ־פ־פרגוד?" הארי גמגם, "מה? למה?"

"זה סיפור ארוך," עומר ענה.

"אז תתקצר אותו," הארי ענה.

"אני יכול להאזין לו ולגלות מי אבא שלי," עומר אמר.

זה נשמע ממש מופרך להארי. היה זכור לו משהו לגבי זהותו הלא ברורה של אביו של עומר, אבל הפרגוד? הארי לא שש ללכת לשם. ומצד שני, הוא הביט בערימת הניירת שלו, זו בהחלט ההפוגה שהוא חיפש.

"טוב, בואו נגמור עם זה," הוא אמר.

כשהם עמדו בכניסה לחדר עם הפרגוד, אילון הביט בהארי שהיה לחוץ ולא נינוח. טוב, הארי בכל זאת עבר משהו עם המקום הזה, נזכר אילון. ואז הוא פנה להביט בעומר. הוא ציפה לראות התרגשות על פניו של עומר, אבל עומר נראה די אדיש.

"אתה לא מתרגש?" אילון שאל את עומר.

"לא ממש," עומר ענה, "זה כבר די מאוס וזה לא ממש הציק לי. גם כשתהיה לי תשובה, מה כבר אעשה עם המידע הזה? אם זה ישראל, אין לי יותר מדי מה לעשות. אם זה אשמדאי, אז... לא יודע, מה, אני אבוא לבקר אותו בליל הסדר?"

אילון צחק. "ואם זה אף אחד מהם?"

עומר משך בכתפיו. "בכל מקרה אני לא מאשים אף אחד כי אף אחד מהאבות הפוטנציאליים לא באמת יודע," הוא אמר.

"טוב, תעשו את זה ונגמור עם זה," הארי האיץ בהם מבלי להבין ממש את העברית שדיברו.

עומר נכנס לחדר והתקרב לפרגוד. "רוצה להצטרף?" הוא שאל את אילון.

אילון התקרב גם כן. הפרגוד המפורסם, זה שסיריוס נפל דרכו, היה גדול. הווילון שהיה תלוי בו התנפנף ברוח לא מורגשת, והלחישות מהצד השני היו מעט מאיימות.

"אם נעבור בו, נגיע למסדרון הצדדי, או איך שקוראים למקום שבו היית," אילון העיר.

"כן, אבל לצד של הסמבטיון עם השדים המלחיצים, ועם הפרשים, ועם פרווה וחיים," עומר ענה, "אני יותר התחברתי לצד השני, אתה יודע, עם עשרת השבטים, ועם חסידה, ועם החצויים, ועם... ועם..."

"ועם אגרת," אמר אילון בקרירות מסויימת.

עומר הנהן והביט באילון. "מה קרה?" הוא שאל.

"למה שיקרה משהו?" ענה אילון. למה באמת הוא לא התלהב מהסיפורים על אגרת? אז יש שדה שקצת נדלקה על עומר, אז מה? אילון לא הצליח להבין מה מפריע לו בזה.

"אתה לא מתלהב מאגרת יותר מדי, בלשון המעטה," עומר ענה. עלה לו רעיון מעט הזוי בראש, שאילון מרגיש כלפיו... משהו. אז הוא החזיק בידו של אילון ואמר לו, "תשמע, אני כאן איתך, אני לא שם."

"אתה לא ידעת שאני זה שמחכה לך פה, אתה כמעט נשארת שם," אילון ענה.

"אבל רק כמעט," עומר ענה, "בסופו של דבר כן באתי, ואני כאן איתך, ואני רוצה להישאר כאן איתך."

אילון הסמיק שוב, ועומר חיבק אותו שוב.

"הפעם אנחנו לא נפרדים," עומר אמר לאילון בזמן שהתחבקו. הם היו כל כך קרובים אחד לשני, והלב של אילון רקד ריקוד קטן. "הפעם אנחנו נשארים ביחד, אילון."

אילון ליטף את גבו של עומר ולא אמר דבר.

"אני רק מקשיב לפרגוד, שומע את מה שאני מבקש לשמוע, ואנחנו יוצאים מכאן ונרשמים להוגוורטס. זה הכל," עומר אמר לאילון שוב, "באמת. אני נשאר איתך."

הם התחבקו בדממה עוד כמה שניות, ואז עומר הרפה ועמד יותר קרוב לקשת האבן. ממש קרוב, ואילון חשש שעומר שיקר לו.

אבל עומר לא זז. הוא עמד והתבונן בפרגוד המתנועע ברוח שאינה קיימת. הוא עמד שם די הרבה זמן, ואילון הרגיש לא בנוח לבהות בו כך, אז בשלב מסוים הוא הסב את מבטו להארי, שלא ממש הביט במתרחש ורק חיכה שהם יסיימו כבר. אז הוא פנה שוב להביט בעומר, שהתבונן בפרגוד בריכוז. הוא נשען על קשת האבן והצמיד את ראשו לווילון, ואילון חשש שייפול פנימה... אבל לאחר דקות ארוכות ארוכות, עומר סב על עקבותיו וחזר להיעמד לצד אילון.

אילון הביט בעומר בשאלה, וכל מה שעומר היה יכול לומר זה, "אוי, אילון..." והם התחבקו שוב. החיבוק הזה היה קצר יותר מקודמו, ועומר די מהר נעמד מול אילון בדממה.

"נו?" אילון שאל.

"מה?" עומר שאל גם כן, וחייך חיוך ממתיק סוד, כאילו הוא אוגר בתוכו את התשובה לשאלה הגדולה של החיים, היקום והכל.

"אתה יודע מי אבא שלך?" שאל אילון.

"כן," ענה עומר, "ויש בזה משהו מרגיע, לדעת מי זה. לדעת שעוד חלק בפאזל שנקרא 'עומר לוי' הושלם סופסוף. זאת שאלה שהכבידה עליי כל השנים, ועכשיו אני יודע מי אבא שלי. מי היה השותף של גולדי ליצירה שלי."

"ואתה רוצה להגיד מי?" שאל אילון, שהיה די מתוח.

"אתה רוצה לדעת?" מתח אותו עומר עוד קצת.

אילון צחק. "ברור שאני רוצה," הוא אמר, "מי זה?"

עומר ענה לשאלה וגילה לאילון מי אבא שלו.

"ומה דעתך לגבי זה?" שאל אילון.

"כמו שאמרתי לפני זה, הזהות שלו לא ממש הטרידה אותי, אבל אני מרגיש משוחרר יותר כי עכשיו יש סימן שאלה אחד פחות בחיים שלי."

"עומר?"

"מה?"

"אני יכול לחבק אותך?"

"כן, ברור."

והם שוב התחבקו. ובזמן שהתחבקו, עומר דיבר.

"אתה יודע מה עוד שמעתי שם, אילון? יחד עם הזהות של אבא שלי, גם שמעתי משהו קטן על העתיד שלי."

"מה שמעת?" שאל אילון.

"שאני עושה בחירה טובה," עומר אמר, "שהעתיד שלי הוא כאן, בבריטניה, ושהעתיד שלי הוא לא רק שלי. הוא העתיד שלנו."

"מה זאת אומרת?" שאל אילון והרפה מהחיבוק.

"שההחלטה שלנו להמשיך כאן יחד היא החלטה טובה," עומר אמר, "ושזה העתיד שלנו. להיות בבריטניה. לחיות. ביחד."

הלב של אילון הלם בפראות, והוא חזר אחרי עומר: "ביחד."

"ביחד" זה גם השם של האפילוג של הפאנפיק הזה שיתפרסם כאן בקרוב. מקווה שסגרתי כאן את כל מה שאפשר ושעניתי על כל מה שצריך. מוזמנים להגיב לי מה אתם חושבים שכחתי, מה אתם חושבים שהשמטתי בכוונה, ובכללי מה דעתכם על הפרק ועל הכל. ולמרות שיש עוד אפילוג, בגלל שזה הפרק שנקרא הפרק האחרון, רציתי בכל זאת לכתוב כאן,

הסוף!

הפרק הקודם		הפרק הבא