הצייד

נקודת מבט-רייצ'ל

גופו הרועד של ג'ון נצמד אליה, מפחד לעזוב.

רייצ'ל חשה עצבות לראות אותו ככה-רועד, שבור, מכוסה בדם ופצעים.

אבל היא שמחה שהוא בחיים, שהוא מצא את הדרך אליה.

"ג'ון. ג'ון-תסתכל עלי." היא אמרה ואחזה בראשו של ג'ון בשתי ידיה, שהחלו להיות גם הן מכוסות בדמו של ג'ון.

"לא הייתה לך ברירה. אתה יודע את זה, נכון?"

"הייתי יכול-הייתי יכול לעלף אותו וזהו. הוא היה מתעלף ולא רואה אותי."

"אבל הוא היה מדווח על מיקומנו לשאר המוגלגים,ג'ון. אני יודעת שזה קשה-"

"אני לקחתי חיים של בן אדם!" צעק ג'ון בקול שבור, והחל להתיישב על הקרקע, כובש את פניו בידיו.

"לקחתי חיים של בן אדם."

רייצ'ל רצתה כל-כך לעודד אותו, אבל היא לא הייתה בטוחה מהן המילים המתאימות.

היא התיישבה לידו.

"זה קשה." אמרה רייצ'ל.

 "לא אמרתי שלא. אבל אנחנו במלחמה, ג'ון! ובמלחמה...אנשים מתים. אנשים מתים, וזה עצוב, אבל זה מקרב אותנו אל המטרה. אולי המוגל ההוא הרג עוד קוסמים לפנינו? אולי הוא זה שהעלה את אח שלי על המוקד?" קולה היה תקיף.

"אנחנו לא יכולים לתת לעצמנו להשבר ככה בכל פעם שקורה משהו." היא הסירה את ידיו של ג'ון מפניו.

עיניו הכחולות נגלו אליה, ולמרות שהיו בהן דמעות שהתייבשו, רייצ'ל חשבה שהן יפות עד מאוד.

ג'ון נשם עמוקות.

 "אתה מבין?" היא שאלה והניחה יד על כתפו.

ג'ון הנהן.

"מה אמורה להביע הקירבה הזאת? את מאוהבת בי או משהו?"

רייצ'ל גיחכה. 

היא שמחה שהוא צחק איתה, זה הוכיח לה שהוא חזק. למרות שהוא בכה, למרות שנשבר מהרג של אדם, זה מה שהראה לרייצ'ל שהוא יותר מסתם שרירים, שהוא טוב לב, ושהוא חזק עד מאוד.

"כרגע לא, אבל מי יודע?" צחקה.

היא קמה והושיטה אליו יד.

"בוא. נחזור למחנה."

ג'ון אחז בידה, ידו הייתה חמה.

לוקאס עמד לידה ועטה הבעה שרייצ'ל לא הצליחה לפענח.כעס? חשש? היא לא הייתה בטוחה.

"יופי שהתאפסת על עצמך ג'ון." הוא אמר.

"אל תבכה שוב כמו תינוק בגלל מוות של מוגל. כמעט הייתי יכול להשבע שאתה הנך בן שלוש שנים ולא יותר."

רייצ'ל לא האמינה למה ששמעה.

"לוקאס-?"

היא שמה לב שג'ון קומץ אחת מידיו לאגרוף.

"סליחה?" קולו הביע כעס.

"אני סולח." אמר לוקאס.

"על שהתנהגת כמו אידיוט מטומטם בגלל מוות של איזה מוגל-חתיכת תינוק."

ג'ון נשך את שפתו.

"לוקאס!" אמרה רייצ'ל בתדהמה.

לפני שלוקאס הספיק להגיב לה, ג'ון הטיח אגרוף בפניו של לוקאס.

"ג'ון!" אמרה רייצ'ל.

לוקאס מעד, אחז בשרביטו ומטח של אור ירוק בקע משרביטו וכמעט פגע בג'ון, אלא שג'ון התחמק בקלילות.

"די!" אמרה רייצ'ל בכעס.

ג'ון המשיך ללכת בעקבות סימני העגלה, לא הגיב לרייצ'ל.

מה זה היה?? רייצ'ל כעסה כל-כך. לא היה לו שום זכות לעשות את זה לג'ון.

"מה זה היה אמור להיות?!" התפרצה רייצ'ל על לוקאס, שניגב דם משפתו.

לוקאס לא הגיב.

"ענה לי לעזאזל!!" אמרה רייצ'ל.

"למה עשית זאת לג'ון?"

לוקאס פנה לדבר, אך רייצ'ל השתיקה אותו.

"האמת-לא אכפת לי! אני רק רוצה להודיע לך, שאם תעשה זאת לג'ון או לכל אחד אחר, אני אחטיף לך בעצמי." אמרה והלכה בעקבות סימני העגלה, משאירה את לוקאס מאחורה, הולך באיטיות מאחוריהם, חושב בצער על מה שהקנאה שלו גרמה לו לעשות.

נקודת מבט-ג'ון

ג'ון הלך לאוהל מבודד ביער, חושב ברעד על מה שאירע.

המוגל. לוקאס. רייצ'ל.

המוגל שהיה אכזרי ונהרג בידי ג'ון, שלא היה מוכן להתמודד עם האמת המרה.

לוקאס, שהתנהג אל ג'ון בבוז ופגע בג'ון עד מאוד.

ורייצ'ל, חברתו הטובה, שנדמה שתמיד שם כדי לעזור ולתמוך, לעודד ולקוות.

הוא זכר את עיניה הירוקות מלאות ההבנה כאשר סיפר לה על מה שקרה, על מילותיה הטובות שבאמת גרמו לו להתנחם מהעובדה שהוא הרג איש לפני חמש עשרה דקות בלבד.

הוא היה בטוח שמעכשיו היא תראה בו תינוק ורוצח.

אך כשהיא נכנסה לאוהל, היא לא אמרה לא שום דבר מסוג זה.

"שמעתי שאתה כאן..." היא אמרה והניחה יד על כתפו.

"שתדע, שאני לא מצדיקה בכלל את לוקאס. הוא היה גועלי כלפיך, וזה נוראי בעיני. אם אתה לא היית נותן לו את הבוקס הזה, אני הייתי מחטיפה לו פי כמה וכמה."

"את לא צריכה לרחם עלי." מילמל ג'ון.

"סליחה?" 

"אמרתי שאת לא צריכה לרחם ולהגן עלי." אמר ג'ון בכעס.

"זה שאני לא במצב הכי טוב לא אומר שאת חייבת להגן עלי."

"זה לא בגלל זה!" אמרה רייצ'ל.

"אתה יודע שלא."

"אני יודע שלא ביקשתי ממך עזרה." אמר ג'ון בקרירות.

הוא עצמו לא הבין אפילו מה הוא אומר, הוא אפילו לא ידע להסביר מדוע הוא כועס כל-כך.

"את לא היית צריכה לעזור לי-הייתי יכול להסתדר בעצמי נגדו. היה מוטב לו לא היית מתערבת."

רייצ'ל הביטה בו, עיניה הירוקות משקפות פגיעה וכעס.

"זה מה שאתה חושב?" אמרה בכעס.

"אם כך, אולי מוטב שלא אנסה לעזור לך יותר." אמרה בכעס ויצאה מהאוהל.

ג'ון נשם ואחז בפניו בכוח.

מה הוא עשה? למה זה היה טוב?

ג'ון התחיל לתעב את עצמו. הוא כל-כך רצה ללכת להתנצל בפניה, אבל היה בטוח שהיא לא תקשיב לו.

הוא פגע בה. הוא היה מטומטם. זה לא היה בסדר-ממש לא.

הוא העריך אותה והחשיב אותה לידידה טובה, אבל הוא פגע בה כעת, מרחיק את הנערה שהייתה אחת היחידים שהיה סומך עליהם.

"האם אתם מצטרפים?" שאלה רייצ'ל יום למחרת קבוצת קוסמים שהתאספה בפארק.

ג'ון עמד לידה, אך די רחוק.

ממה שקרה אתמול היא לא החליפה איתו אפילו משפט אחד. ג'ון ידע שזה היה באשמתו.

"אנחנו מתכננים תקיפה שנייה על המוגלגים, במספר מקומות שונים. ואנו נזדקק לעזרתכם במאבק."

"סיפורי מוגלגים!" צחק קוסם אחד, אך קוסמת אחת השתיקה אותו.

"היא דוברת אמת." היא מילמלה.

וכך התחילו להבין ולהזכר בזה כמה קוסמים, על מעלליהם של המוגלגים, על הזוועות שהיו ועוד יהיו. על השמועו.

"לא היו כאלה מכן שראו את מעשי המוגלגים, שחוו אותם על בשרם?"

היו מספר צעקות, הנהונים ותמיכה.

ג'ון הביט ברייצ'ל. היא נראתה כל-כך בטוחה בעצמה, מלאת עוצמה, והעוצמה הזאת סוחפת את הקוסמים כעת.

"אם אתם רוצים להצטרף, אז בואו אחרינו ונתחיל מיד את התקיפה על המוגלגים!" אמרה רייצ'ל.

וכך הצטרפו עוד קוסמים, נרגשים, חוששים, להוטים לצאת לקרב.

כל יום שעובר, ההערכה של ג'ון כלפי רייצ'ל רק הלכה וגברה.

"צוות בי יתקוף כאן, וצוות די יתקוף באיזור הזה." אמר ג'ון והצביע לעבר מקומות במפה של האיזור שלהם.

"לאחר מכן כולנו ניפגש באיזור כאן." הוא אמר.

"מובן?"

חברי הקבוצה, שכעת כללה עשרים ותשעה אנשים, הנהנו.

"אז בואו נצא לקרבות." וכך היה.

הם היו מחולקים לארבע קבוצות של שבע-ג'ון בקבוצה אחת, רייצ'ל בקבוצה אחרת, לוקאס בעוד קבוצה ושמונה חברי קבוצת הקוסמים היו גם הם קבוצה ויצאו לקרב גם הם.

ג'ון ועוד ששת הקוסמים האחרים הלכו לעבר קצה עיר שבו עמד להתקיים רצח קוסמים בפומבי.

ג'ון הביט בבימת ההוצאה להורג מעבר בניין (או מה שנחשב בניין אז).

הוא ראה ארבעה מוציאים להורג ועוד חמישה שומרי ראש שומרים עליהם.ואת הקוסמים הקשורים לעמודים.

המראה הרתיח את ג'ון, הוא סימן לחברי קבוצתו מאחוריו.

כל אחד מהם העמיד פנים שהוא צופה בנעשה, אך כשג'ון סימן שנית הם פעלו.

הם התקיפו את המוציאים להורג ושומרי הראש שלהם-ג'ון שיתק שומר ראש עוד לפני שהביט אחורה, וכשראה זאת שומר הראש האחר הוא לקח את חניתו וניסה לדקור את ג'ון, ג'ון התחמק והטיל עליו קללה שממנה התחמק שומר הראש, אך לאחר כמה קללות ג'ון פגע בו לבסוף והוא שותק,ואז הוא הלך לעזור לשאר חבריו שניהלו קרב קשוח-חצי מהם לא ידעו כל כך להלחם.

ג'ון נלחם חזק, שיתק כמה שומרי ראש, עילף מוציא להורג.

הקרב לא נארך זמן רב, ג'ון ראה את חבריו נלחמים והתמלא גאווה.

הוא שיתק עוד שומר ראש לאחר שזה ניסה לדקור אותו ובמקום גרם לג'ון שריטה מדממת באזור הצלעות.

בזמן שנלחם, הוא הבחין במוגלגים שצופים בדבר בבהלה, בורחים וצורחים.

המוגלגים יביאו תגבורת. צריך לסיים את הקרב הזה מהר.

לאחר מכן נשאר רק מוציא להורג אחד, שהניף את חרבו באיום אל מול קוסם בן חמש עשרה שהשרביט עף מידו.

ג'ון שיתק אותו.

"אתה בסדר?" שאל את הנער.

"כן..." הוא התנשף. 

"תודה."

לאחר שחזרו למחבוא, ג'ון שם לב שמישהי חסרה.

"כריס!" הוא קרא לאיש שהיה בקבוצה של רייצ'ל.

"ראית את רייצ'ל?" שאל ג'ון.

כריס גירד בעורפו.

"היא נפצעה בזמן הקרב. היא חטפה סכין לצלעות כדי להציל אותי-היא באוהל הרפואה עכשיו...תכננתי לספר לך, מצטער."

"אוי, לא..."

אשמה החלה להיווצר בג'ון, והוא רץ במהירות לעבר אוהל הרפואה.

כאשר נכנס הוא ראה את רייצ'ל שוכבת על מזרן, חבושה.

"רייצ'ל!" הוא הלך אליה.

"את בסדר-? אוי לא..." הוא שם לב בפצע שלה, התחבושת שלה הייתה מכוסה בדם.

עיניה של רייצ'ל שוטטו לעבר הפצע.

"מה, זה?" אמרה בקול חלוש אך ברור. קול שהכאיב לג'ון אך הוכיח לו בפעם המי-יודע-כמה שרייצ'ל חזקה לאין שיעור.

 זה רק פצע קטן...אבל למה שיהיה לך אכפת?"

"תקשיבי..." אמר ג'ון.

"אני מצטער. כל-כך. הייתי חתיכת אידיוט מטומטם. אני רק שמח שאת בחיים-אני בחיים לא הייתי סולח לעצמי אם היה קורה לך משהו."

רייצ'ל הסתכלה עליו-אפילו בזמן הפציעה היא נראתה יפה מאוד. עיניה הירוקות בחנו אותו.

לעזאזל, העיניים שלה-היה אפשר לכתוב סיפור שלם עליהן.סיפור כמו של רייצ'ל. כתוב נהדר, מתואר נפלא.

"רק תבטיח שלא תעשה זאת שוב."

ג'ון חייך.

"אני מבטיח." הוא פלט צחוק קצר.

"לעזאזל, אני מבטיח. אבל מעכשיו אני בא איתך למקומות מסוכנים כאלה."

"למה, שתעזור לי? אתה יודע שאני יכולה להסתדר לבד..." אמרה רייצ'ל. היא ניסתה לקום, אך כאב לה והיא פלטה צעקה.

"לעזאזל, אפילו שאנחנו קוסמים! לכישוף הריפוי הזה יקח שעות לעבוד."

"אל תקומי." אמר ג'ון במהירות.

"אמרתי לך שאתה לא צריך לעזור ולדאוג לי כל הזמן." אמרה רייצ'ל.

"אני יודע." אמר ג'ון.

"זה לא רק זה. זה גם בשביל שאנחנו נעזור אחד לשנייה. את יודעת-נאזן אחד את השנייה. כמו עכשיו, כמו מקודם.נתמוך אחד בשנייה ולא נעזוב, יתהפך העולם. אני לא יודע מה איתך, אבל אני חושב שזה עסק טוב. גם ככה מגיע לך שיעזרו לך אחרי שהגנת ככה על כריס."

הוא שם לב עוד פעם שהיא אמיצה. היא הייתה נערה כל-כך מיוחדת.

רייצ'ל חייכה.

"מוסכם." אמרה רייצ'ל בחיוך קל.

"אבל מה זה אמור להביע, הקירבה הזו? אתה מאוהב בי או משהו?"

ג'ון צחק והחזיק בידה, הוא לא רצה להשאיר אותה לבד עם הפצע.

"אני בהחלט בדרך, רייצ'ל." אמר.

הוא נשאר שם, רייצ'ל אוחזת בידו והוא בידה, ושמח על כך שהנערה המדהימה הזו היא ידידה שלו.

אשמח אם תגיבו, התגובות עוזרות לי לפרסם את הפרקים מהר יותר.

הפרק הקודם		הפרק הבא