אליס

נ.מ אליס

היום בוטלו האימונים לכל קבוצות הקווידיץ׳, וכולם למדו לבגרויות שבסוף השנה, חוץ ממני.

החלטתי, שאם כולם כבר בפנים, אז מותר לי לצאת החוצה לשחק קווידיץ׳.

אף אחד לא יצא החוצה בסערה הזו:

ברקים, רוח, עצים נעקרים.

תפסתי את מטאטא הנימבוס 1000 שלי ויצאתי החוצה.

הלכתי אל עבר איצטדיון הקווידיץ׳, וכשהגעתי עליתי על המטאטא שלי.

כמו שחזיתי, מגרש הקווידיץ׳ היה שומם, בלי נפש חיה חוץ ממני.

חייכתי בשמחה.

עליתי על המטאטא שלי, בעטתי בקרקע, וריחפתי אל על.

חייכתי באושר.

מזמן לא עליתי על המטאטא שלי, והרגשתי נפלא באוויר.

כמו תמיד, הרגשתי חסרת משקל, תחושה, או קיום, בעולם הענק הזה.

הרגשתי קטנה וחסרת חשיבות בעולם הכביר.

ואהבתי את זה.

אהבתי את ההרגשה שלא מייחסים יותר מדי משקל למה שאני עושה, ולא שופטים אותי.

שיערי התפזר, מלחיי ירד הסומק החיוור והופיע שם הסומק הטבעי שלי, גומות חן נוצרו כשחייכתי, אבל לא היה לי אכפת.

כמו תמיד כשהייתי באוויר, הרגשתי חופשייה.

סליחה על הפרק הקצרצר!

זה פרק מעבר.

הפרק הקודם		הפרק הבא