הארי פוטר ותוכנית לוט

הארי פוטר צעד במהירות במסדרון.

"תזדרז הארי", הרמיוני הייתה לחוצה ממש, "אנחנו לא יכולים לאחר בפעם השנייה באותו שבוע".
הארי זירז את צעדיו, מדביק את הרמיוני. מאחוריהם פסע רון באיטיות, מסרב להשתתף בבהלה הכללית.
"רון, מורי השוטה יכול להוריד מאה נקודות לגריפנדור על האיחור הזה". קולה של הרמיוני הגיע אליו ממרחק.
"את תמיד אומרת ששעורי הספרות מיותרים לחלוטין, אני לא מבין למה את כל-כך לחוצה". השיב באדישות, ממשיך לשרך את רגליו.
הרמיוני והארי כבר כמעט הגיעו לדלת הכיתה. "זו בכלל לא הנקודה, רונלד וויזלי", צעקה הרמיוני לאחוריה. "לשיעור - לא מאחרים".
רון רטן קלות וזירז את פסיעותיו. הוא הספיק להיכנס רגע אחד לפני שנכנס אליה טים מורילן, בלבושו המהודר עד גיחוך. רון מיהר לתפוס את מקומו לצדו של הארי.
המורה החליק קלות על גלימתו ואמר בקול הבס שלו: "לפתוח ספרים, ילדים".
כולם הוציאו את ספרי הלימוד, מלבד רון שנזכר ששכח את הספר בחדרו.
"וויזלי? אתה ממתין למשהו ספציפי?"
"שכחתי את הספר, מר מורילן".
מורילן גירד בזקנו האפרפר והמסורק, בקצות אצבעות ידו השנייה תופף קלות על השולחן.
"לא נורא, לא נורא וויזלי. בלאו-הכי אתה לא עושה בו שימוש".
כולם גיחכו, למעשה מר מורילן לא ראה תועלת בספר הלימוד ושעוריו התבססו בעיקר על הרצאותיו ודעותיו הפרטיות בנוגע לספרות.
"היום נדבר על דמותו של הגיבור, ילדים.." אמר המורה הזקן, תוך שהוא נשען בכבדות על משענת כסאו.
כל שיעור שלא היה קשור לקסם וקסמים באופן ישיר, לא זכה לפופלריות בהוגוורטס. כפועל יוצא איש לא חיבב את שיעורי הספרות. הרמיוני שנאה אותם במיוחד. רון והארי נהגו להתלחש מאחורי גבה שהרמיוני שונאת כל מקצוע שאינה מצליחה בו. היה בכך מן האמת, ולמרות זאת השתדלה הרמיוני להקשיב לשיעור, כפי שהתאמצה ביתר השיעורים מתוך עקרון. רון והארי לא הזדהו עם עקרונותיה אלו, ולא טרחו אפילו להשים עצמם כמקשיבים.
"דמותו של הגיבור הספרותי ולמעשה התרבותי, נלעגת כל-כך מבחינה מציאותית או רציונלית עד שבלתי אפשרי שלא לגחך", אמר מורילן, ידיו שלובות על חזהו, חצי חיוך מנוול על פניו. "במציאות - גיבור הוא תוצאה של צירוף מקרים טראגי, ויהרוס את היום שלאחר היום שהציל".
הרמיוני לא יכלה להבליג, היא הרימה את ידה ואמרה במהירות: "סליחה אדוני, אך בספר כתוב כי 'גיבור יעשה את המעשה הנכון במקום ובזמן הנכונים'" היא הרימה בידיה את ספר הלימוד והקריאה בפאתוס: "דמותו תשמש השראה לסובביו ולקוראים, ותעודד אותם להיעשות טובים יותר".
"הספר מטומטם, גברתי הצעירה". הגיב המורה בנונשלנטיות.
"אדוני", קראה הרמיוני בתחינה, "גיבור הוא התגלמות הטוב, שמניעיו הטובים יובילו אותו לעשות את המעשה הנכון".
"אולי בעולם האגדות בו את חיה, חביבתי. עולם הקיים בספרים, הגדרה ממנה לא נמלט גם הספר הזה", הוא הרים את ספר הלימוד שלפניו והדף אותו לארץ בסלידה.
"גיבור הוא האיש שעשה בטעות את המעשה שהסתבר למפרע כמוצא חן בעיני האנשים" אמר בלעג, "ומזלו התמזל והמעשה נעשה אל מול עדשת המצלמה".
"ומה עם אלו שפועלים את הפעולה הנכונה, אדוני?" קראה הרמיוני בזעם. "האנשים הטובים?"
המורה הביט בה בבוז.
"רבים מהיוצרים מעדיפים מן הסתם להשפיע את העולם מאשר לתאר אותו", קרא אדי אוריון ממקומו בקצה הכיתה. "זהו ערך תרבותי בפני עצמו".
מורילן הסב אליו את פניו. "יתכן שאתה צודק, אבל כל זאת בהנחה שהם אכן עושים זאת בצורה מודעת. הרשה לי לומר לך עוד, מר אוריון, שלדעתי הרעיון להשפיע בעזרת דמותו המגוחכת של הגיבור הספרותי הוא מחורבן לחלוטין". הוא הדגיש את דבריו בעזרת טפיחה גסה על השולחן.
כמו תמיד הצליחו פניני הלשון של הזקן האקסצנטרי לעורר את הכיתה המנומנמת בעליל. רון גיחך ומרפק את הארי, גם דארקו קרץ חדות לשני בריוניו, שנראו מרוצים למדי. הרמיוני, לעומתם, היתה מזועזעת באופן ניכר.
"הגיבורים הם אנחנו, אדוני. כל אחד מאתנו יכול להיות גיבור". קראה בנסיון אחרון.
"אף אחד מאתנו לא יכול להיות גיבור אם לא קוראים לו הארי פוטר", חייך שוב המורה את החיוך הממזרי שלו. "מה שכל אחד מאתנו יכול הוא להצביע בשיעור לפני שהוא מתבטא. זכרי זאת להבא גברת גריינג'ר, או שגריפינדור תאבד את אחרונות הנקודות שלה".
הרמיוני אבדה את שאריות חיוניתה. ידיה צנחו ברפיון על השולחן, והיא המשיכה להאזין לדברי המורה בפנים נפולות.
מבטו המשועמם של הארי עקב אחרי מטוס מכושף מנייר שטס בתעופה מרהיבה באיטיותה. הקסם לא פעל כמצופה, והטיסן הקטן נחת היישר על שולחנו. הארי החל פתח את קישורי הנייר, מתעלם מהבעות פניו המזועזעות של וילי סטופארד, כמו גם מרמיזותיו העצבניות של רון.
"ומה יש לנו כאן? טיסן נייר. זה נפלא", קולו של מורילן קטע את הרהוריו. "יכולות הקסם המשופרות שמציג מר פוטר מוכיחות מן הסתם שבשיעורים האחרים הוא אינו מתבטל לחלוטין". בתנועת שרביט מהירה השיג המורה את הפתק לרשותו.
"בואו נראה יחדיו מהו המידע הרגיש שהועבר בעת חירום זו", פיזם המורה בשפתו הנמלצת, מגחך קלות וממולל את קצה שפמו המרהיב. הוא הקריא בקול חגיגי "גניבה נוספת - כספו של קורמק מקלאגן נגנב הלילה מהחדר".
הוא השתתק ונראה המום במקצת, שקט שרר בכיתה.
"סביר להניח שהפתק היה ממוען למשטרה ולא למר פוטר הצעיר", המורה התאושש במהרה, וחוש ההומור הנמלץ שב אליו. "האם גנבת את הפתק מהמשטרה, פוטר?"
הארי מצמץ, הכל הפנו אליו את פניהם.
"זו לא הייתה שאלה רטורית, פוטר, או שקסם כלשהו העלים לך את הלשון" הוא צחקק לעצמו, אך הארי המשיך לשתוק.
"פוטר?"
הארי דיבר כמתוך חלום, אפוף בהרהורים: "זו הגניבה החמישית בשבוע האחרון".
כשיצאו מהשיעור היו רון והארי נלהבים, והרמיוני זועפת.
"זה בדיוק מה שחשבנו, יש גנב!"
"נעשה את מה שהצעתי, נארוב לו הלילה!" התרגשותו של רון היתה ניכרת.
"זה באמת היה רעיון מעולה!" פרגן הארי.
"רעיון מעולה שבגללו כמעט אחרנו לשיעור", צננה הרמיוני את ההתלהבות בקול אדיש. "למה אתם מניחים שהגנב יחזור גם הלילה?"
"למה לא?" תהה רון, אך מצחו של הארי התקמט, והתרגשותו נעלמה.
"טוב.." אמר לבסוף בשקט, "בשמונת הלילות האחרונים הוא גנב חמש פעמים, יש לנו סיכוי טוב שיגנוב גם הלילה".
"אתם לא מתעסקים בדברים החשובים באמת", זעפה הרמיוני.
"כמו מה?"
"כמו מורי השוטה. הוא הולך ומשתטה משיעור לשיעור. היום הוא הגזים לחלוטין", היא נשפה בזעם.
"זה בסדר, אני רגיל שהוא מתעצבן עלי", הרגיע הארי.
"מה? מי דיבר על זה? אני מדברת על התיאוריות שלו בספרות, הוא לגמרי משוגע".. הרמיוני זעמה, בעוד הארי ורון מגלגלים עיניים.
"אתה חושב שהיא יודעת שאין לנו מושג על מה היא מדברת?" לחש רון.
אדי אוריון צץ פתאום לפניהם, כמו משום מקום. "ואתה!" הניפה הרמיוני לעברו אצבע מאשימה, "אתה עוד מסכים איתו!"
הוא בחן אותה רגע ארוך, במבט ספק לועג ספק חומל.
"זה שאת מוכשרת, גריינג'ר", אמר, "לא אומר שאת חכמה".

הפרק הקודם		הפרק הבא