רמוס הגיע למפלץ בכניסה לחדרו של דמבלדור. כאן הייתה לו בעיה. הוא לא ידע את הסיסמא! אני פשוט אתחיל לנחש הוא חשב בדיוק ברגע שפרופסור דמבלדור ירד במדרגות האבן הנעות מול עיניו. "רמוס, איזו הפתעה! מה אתה עושה כאן בשעה כה מאוחרת? ו..." הוא התקרב לאוזנו ולחש "זה לא אמור להיות ליל ירח מלא היום?..." "זה בדיוק העניין פרופסור" הוא אמר בראש מושפל. "מה קרה בן? אתה יודע שאתה יכול לספר לי" כן, נכון. רמוס ידע שאת הכל הוא יכול לספר למורו האהוב. הוא היה מתדפק על דלתו כמעט כל שבוע בשנותיו הראשונות כאן ומספר לו על בעיותיו הילדותיות. "אני, אני... אני עשיתי שטות פרופסור. אני יודע שמגיע לי להיות מסולק מהוגוורטס. לחיות על אי בודד כדי לא לסכן אף אחד. שוב." הוא בקושי הצליח לעצור את הדמעה הבוגדנית שגלשה במורד לחיו. פניו של דמבלדור נהפכו רציניות ומודאגות. "תוביל אותי בבקשה למקום האירוע ובדרך לשם ספר לי הכל. אל תדאג. אני אעשה כמיטב יכולתי כדי לעזור." "אדוני" ביקש רמוס בקשה שאולי תראה לאחרים טיפשית אבל הוא ידע שאם פרופסור דמבלדור ייבצע את מבוקשו יוקל לו מאד. "אני מבקש שנעלה למשרדך ונשתמש בהגיגית לצורך ההסבר של האירוע, כי, אדוני, כל כך כואב לי לדבר!" "בסדר רמוס" אמר דמבלדור בקול שקט "אני מבין לליבך" והשניים הסתובבו ועלו לחדרו של הפרופסור.
|