הסודות מתגלים

אני מגיעה לרציף תשע ושלושה רבעים כמו שכתוב בכרטיס ומסתכלת מסביבי. הכול רועש וסואן. זה בכלל לא דומה למה שהיה בבובאטון. אני עולה על הרכבת ומתהלכת בין הקרונות עד שאני מזהה את שתי הבנות שיושבות בתוך התא.

אנג'ל וסופי, התאומות של משפחת בראון, הן היו שכנות שלי עד גיל ארבע-עשרה. היינו מבלות ביחד בעיקר בחופשים, כשכולנו בבית. אני פותחת את דלת התא והן מסתכלות עליי. אני מסתכלת בחזרה בחיוך. עוברות כמה שניות עד שהן מעכלות את הדבר וקופצות עליי בחיבוק מוחץ שאני לא מצליחה לעצור.

הן מתנתקות ממני ואנחנו מברכות אחת את השנייה לשלום. "כמה שנים בעצם לא נפגשנו?" אני שואלת תיאורטית. הן עברו דירה לפני קצת יותר משנתיים ולא ראיתי אותן מאז.

שיערה השחור של אנג'ל משוך לקוקו מושלם והיא נוגעת בקצה שלו, משחקת איתו בין אצבעותיה. עיניה מקושטות באיפור קל ועדין שתמיד אהבה לשים וחיוכה רחב כל כך עד שחושף את גומותיה. סופי, ההפך הגמור מאחותה התאומה, נמוכה יותר מאנג'ל, גוון עורה בהיר יותר ושיערה החום מגיע עד לכתפיה בצורה חלקה.

אני מסתכלת על סופי בהלם כשאני קולטת את מה שאני רואה. "את הסתפרת," אני מצליחה להגיד.

"כן," עונה לי בהתרגשות. "איך זה?"

"מה קרה ל- 'אני לעולם לא אסתפר. השיער יותר יפה כשהוא ארוך'?"

"זה היה בגיל שמונה, איך את עדיין זוכרת את זה?" תורה להסתכל עליי בהלם. שנייה עוברת והיא מחייכת אליי באי אמון. "אה, כן, את זוכרת הכול."

לא ממש, אני רוצה להגיד, אבל אנג'ל קוטעת את מחשבותיי.

"אז מה קורה?" שואלת אנג'ל בהתעניינות. "למה עברת להוגוורטס?" היא פוערת את עיניה ומדברת במהירות, "לא שאני לא רוצה אותך איתנו, כמובן. אני מתכוונת, שזה פשוט קצת מוזר, לא?"

"זה בסדר," אני צוחקת. היא עוד רגע תתחרפן פה. "קרה משהו מסוים שאילץ את אבי לשלוח אותי לכאן השנה," אני מסבירה בתמציתיות וסוף סוף מפנה את מבטי אל הנערה השלישית אשר יושבת בתא.

"אני אן, נעים מאוד," אני מציגה את עצמי ומושיטה את היד ללחיצה.

"לילי אוונס." חלק משיערה הג'ינג'י נופל על המצח והיא מסיטה אותו לפני שמחזירה לי לחיצה משלה.

"יש לך עיניים יפות," אני מעירה בחיוך, תוך שאני מתיישבת ליד אנג'ל, מול סופי ולילי.

"תודה," היא אומרת בחיוך. עיניה מאירות בנועם ואני יכולה לראות כאילו הירוק שבעיניה זוהר מעצמו.

"שלום בנות," נשמע קול של בן מכיוון דלת התא. אני מסובבת את ראשי והדבר הראשון שאני רואה זה אותו. עיניו הכחולות מביטות ישירות אל עיניי ואומדות אותי. שיערו כהה וארוך משווה לו מראה ייחודי במקצת. משהו שלא ראיתי מעולם.

"שלום גם לך פוטר, רק בדרך החוצה אל תשכח לסגור את הדלת." אומרת לו לילי בטון משועמם ומקיצה אותי ממחשבותיי, גורמת לי לנתק את קשר העין עם הבחור שעומד מולי ולהסתכל עליה.

אני יכולה להבחין בדברים הבולטים בבן אדם שאליו דיברה לילי. שיער שחור פרוע, עיניים בצבע חום-דבש, משקפיים וגלימה אדומה, שדומה לכל הגלימות שהנערים פה לידי לובשים. הוא מחייך אליה ומסתכל עליה בהערצה. אני יכולה להגיד בוודאות מוחלטת - הבן אדם מאוהב. 

"רגע, לא תכירי לנו את הילדה החדשה?" שואל הנער שהסתכלתי עליו מקודם. "שלום, שמי סיריוס בלק," אומר ומחייך אליי. הוא מושיט אליי את היד ואני מסתכלת עליה. הוא מחכה מספר שניות וממשיך בעדינות, "בדרך כלל זה השלב שבו את אמורה להגיד את השם שלך."

אני קולטת שבהיתי ביד שלו יותר מידי זמן וצוחקת. "שמי אן." אני לוחצת אותה בשמחה ואולי משתהה קצת יותר מידי זמן בלחיצה. אני רק יכולה לקוות שהוא לא שם לב.

אבל השם שלו… בלק... השם הזה מוכר לי. זה עומד לי על קצה הלשון. אוח, אני שונאת שזה קורה לי.

"הרשי לי להציג את עצמי," אומר קול שלישי בנימוס. או, כמה אצילי. "קוראים לי רמוס לופין, נעים מאוד." הוא מושיט את ידו ללחיצה ואני לוחצת אותה בשמחה רבה.

אני מבינה שיהיו לי עוד הרבה לחיצות יד.

"רואים, בנים? ככה אתם צריכים להציג את עצמכם," מעירה לילי. אותו "פוטר" שדיברה אליו לילי מיד משנה את עמידתו, מיישר את כתפיו והבעתו הופכת לרצינית. הוא מושיט את ידו אל עבר לילי וזו מרימה לעברו גבה אחת.

"היי," אומר, "אני ג'יימס פלימונט פוטר." הוא קד קידה קטנה. "איך קוראים לך?"

"אויש. נו באמת, ג'יימס." היא נאנחת קלות ונראית קצת מיואשת, אבל לא יותר מידי. "אני התכוונתי שככה אתה צריך להציג את עצמך בפני נשים אחרות שאתה פוגש ושלא הכרת אותן לפני," מוסיפה.

"אני מתנצל יקירתי, אך חוששני שאיני מכיר אותך כלל. זו הפעם הראשונה שאני פוגש אותך."

"אני אפילו לא רוצה להתחיל להתווכח איתך עכשיו," היא רוטנת בשקט ומגלגלת את עיניה. אז אולי היא כן מיואשת יותר משחשבתי. שקט משתרר בקרון לרגע ומופר על ידי הבן הרביעי שנעמד ליד רמוס, "לי קוראים פיטר פטיגרו."

"היי, נעים להכיר." הוא לא טורח להושיט אליי את ידו, אלא רק מהנהן נמרצות וחוזר להיות בשקט.

"הנה, הכרתם את אן, אתם יכולים ללכת עכשיו," אומרת לילי ומסתכלת על ג'יימס במבט חסר סבלנות. זה מתחבט עם עצמו ולבסוף מסתובב חזרה והולך, כששאר חבריו הולכים אחריו.

לאחר כמויות של דיבורים והשלמות פערים הגענו סוף סוף להוגוורטס. הלב שלי דופק מהתרגשות. החשש מכרסם לי בבטן, רק שלא יגלו.

אני לא שמה לב ואנחנו כבר עולות על העגלה. לא עוברות חמש שניות וארבעה נערים עולים אחרינו. כן, נכון, אלה היו ג'יימס, סיריוס, רמוס ופיטר - ארבעת הבחורים שנכנסו לתא ברכבת.

"שלום עלמותיי, אפשר להצטרף?" שאל ג'יימס, ובלי לחכות להזמנה הם נכנסים פנימה.

"אתם יכולים להפסיק לעקוב אחרינו? במיוחד אתה, פוטר," אומרת לילי בזעף.

"אנחנו לא עוקבים אחריכן," עונה לה ג'יימס בתמימות.

"אה, באמת? פשוט יש שם כרכרה פנויה, ובחרתם לבוא דווקא לפה."

הכרכרה החלה לזוז ולא הייתה להם עוד אפשרות לצאת. "אוקיי, אוקיי, אז אנחנו עוקבים אחריכן," מצטרף סיריוס לשיחה. "ג'יימס רצה לשאול את לילי משהו."

מבטי עובר אל ג'יימס ואני רואה אותו כורע ברך לפניה. "לילי, רוצה לצאת איתי?" הוא שואל אותה ומושיט את ידו בתנועה נסיכית.

"ברצינות ג'יימס? אנחנו אפילו לא הגענו עדיין להוגוורטס," אומרת בייאוש, "וחוץ מזה, אני מניחה שאני יכולה כבר לספר לך שיש לי חבר."

ג'יימס קופא על מקומו וכמעט נופל מחוסר שיווי משקל. "מה? מי זה?"

"זה מייקל פלדינגטון."

"הטיפש הזה מרייבנקלו?"

"אם הוא ברייבנקלו, אני חושבת שהוא לא כזה טיפש כמו שאתה חושב."

"רמוס, נכון?" אני שואלת את האדם היחידי שכנראה נראה הכי נורמלי בחבורה הקטנה שלהם.

"כן?" עונה לי.

"איך אתה מסתדר איתם ביום יום?"

"אין לי מושג, אני בהלם שעוד נשארתי שפוי." הוא פוער את עיניו בהלם מעושה ושנינו צוחקים, סוחפים איתנו גם את השאר. נראה שזה עזר, כי השיחה על הדייטים של לילי הפסיקה, וכל חבורה מדברת עם עצמה.

אנחנו מגיעים להוגוורטס והבנות ממהרות לרדת, אני אחריהן. שלא יברחו לי עכשיו.

"את רואה את הפרופסור שמתקדמת לעברנו?" שואלת אנג'ל. "זאת פרופסור מקגונגל. היא סגנית המנהל וראש הבית של גריפינדור."

"אני יודעת, אנג'ל. קראתי והסבירו לי כל מה שצריך לדעת על הוגוורטס או על מי שמלמד בו ולימד במשך השנים."

"כמובן שאת תדעי." היא מגלגלת את עיניה.

"האם ידעת שחדר הסודות של סלית'רין נפתח לראשונה לפני עשרים שנה – פחות או יותר. כולם חושבים שרובאוס האגריד פתח אותו ואיבן את כל המוגלגים – אפילו יש תלמידה אחת שמתה – אבל אי אפשר לדעת באמת."

"לא נעים לי להגיד לך, אבל... רגע, לא. בעצם ממש לא אכפת לי להגיד לך מה אני חושבת. זה לא מעניין אותי, אן. ההיסטוריה הייתה ונגמרה, אני לא רוצה לשמוע על הדברים שקרו."

"כן, את צודקת. שכחתי לרגע איך את והיסטוריה."

"בדיוק," אומרת לי ונעלמת עם ההמון כשפרופסור מקגונגל ניגשת אליי. היא לא נראית מבוגרת מידי, אבל כבר עכשיו יש קמטים מסביב לעיניה. היא לובשת גלימה שחורה עם גוון ירקרק שמתאים לה בצורה מדויקת. שיערה מתוח בקוקו הדוק, ואני רק שואלת את עצמי איך זה לא כואב לה.

"שלום, מיס דורני. ברוכה הבאה להוגוורטס. בואי אחריי, בבקשה." היא אומרת לי מבעד למשקפיה המרובעים ומובילה אותי דרך הדלתות הראשיות הכבדות, דלתות עץ עתיק מעוטרות בקישוטים מכסף ובעלות מסגרות מברזל, ונעצרת באחת. אני נעצרת אחריה וכמעט נתקלת בגבה - בהחלט שמחה על האינסטינקטים הטובים שלי ולא נתקעת בה. "עוד רגע ילדי השנה הראשונה יצטרפו אלינו ואני אסביר על הבתים. לאחר ההסבר את מתבקשת להישאר כאן עד שאקרא לך." אני מהנהנת בהבנה. אין צורך שארחיב במילים. "יופי."

אני מסתכלת סביבי ולא מצליחה לעצור מעצמיי לעשות עוד השוואה בין הוגוורטס לבובאטון. הכול כל כך שונה כאן. המראה, הגודל, ההתנהגות. ויש גם את הבתים…

שטיחי קיר מקשטים חלק מהקירות, פה ושם ישנם לפידים. למעלה, ממש ממש למעלה, ממש ממש אחרי כל הקומות של הטירה, יש נברשת ענקית שמאירה את הכול באור יפהפה. כנראה שגם בלילה חשוך, האור יזהר ויאיר לכל עבר - עד שעה מסוימת, כמובן.

הילדים הקטנים מגיעים ונעמדים כקבוצה גדולה לידי. "את לא קצת גדולה מדי בשביל להיות שנה ראשונה?" שואל ילד אחד שהיה לידי. שיערו הבלונדיני אסוף בקוקו קטן לאחור, ואני מבחינה בנקודת חן קטנה מתחת לשפה שלו בכל מילה שהוא הגה.

אח… איך אני אוהבת ילדים קטנים וחטטניים.

"אה, לא. אני לא אהיה בשנה הראשונה. אני הצטרפתי לפה השנה וצריך למיין אותי," אני מסבירה בסבלנות.

"אה, הבנתי." סומק קל מציף את לחייו בשעה שמוריד את מבטו לרצפה.

"איך קוראים לך?" שאלתי אותו.

"ריק דריקטון. איך קוראים לך?"

"אן," אני עונה בקצרה.

השיחה גוועת כשפרופסור מקגונגל חוזרת אלינו. הילדים עומדים דום ומחכים שהפרופסור תתחיל לדבר. היא מסבירה על הבתים, אבל אני לא מסוגלת להקשיב. חוץ מזה שאני כבר יודעת על הכול, אני לא מרגישה שאני יכולה להיות מרוכזת עכשיו.

היא מסיימת לבסוף ואני נושפת בהקלה.

"מיס דורני," היא פונה אליי ראשונה, "חכי כאן עד שיסיימו הילדים להתמיין, ולאחר מכן אלווה אותך אל המשרד של פרופסור דמבלדור."

היא לא נותנת לי זמן להגיב לדבריה ומובילה במהירות את הילדים אל תוך הדלתות הענקיות האחרות, תוך שהם מתלחשים על שמי.

נהדר, אני חושבת בעגמומיות, רק הגעתי וכבר שכבה שלמה של ילדים מנחשים מי אני.

"בואי, הניחי את המצנפת על ראשך." פרופסור דמבלדור נכנס אל משרדו אחת-עשרה דקות לאחר שאני נכנסתי אליו, כאשר לשמחתי הוא ניגש ישירות אל הדבר שלשמו הגעתי. הוא מניח את המצנפת על ראשי.

-ובכן, מה יש לנו כאן? ילדה חדשה שהצטרפה לבית הספר באמצע שנות לימודיה?

טוב, אני לא בדיוק ביקשתי את זה.

-אפשר להגיד שאת כן ביקשת את זה. הזהירו אותך ובכל זאת המשכת. תכונה שמתאימה בהחלט לגריפינדור.

איך יכולתי שלא להמשיך בדיוק?

-היי, היי, היי. אני רק מצנפת, לא פסיכולוגית. המטרה של השיחה שלנו היא למיין אותך לבית, לא שיחת נפש עם תה ועוגיות.

אז תגידי לי, לאיזה בית את ממיינת אותי?

-חכי. תני לי לראות. הממ... אני יכולה לראות הרבה תכונות שמתאימות לרייבנקלו... אך התכונות האחרות גוברות עליהן.

 לאילו תכונות את מתכוונת? יש פה אפשרויות בחירה בכלל?

-גריפינדור

 אבל לאילו תכונות את מתכוונת?

אני לא יודעת מה נתן לה את ההחלטה הזאת, אבל אני בכל זאת מורידה את המצנפת מראשי ומחזירה לפרופסור דמבלדור. "ברוכה הבאה לבית גריפינדור, אן דורני," אומר בחיוך נעים.

"תודה, פרופסור."

"אם להיות כן, חשבתי שתצטרפי לבית רייבנקלו. שני הורייך היו ברייבנקלו כאשר למדו כאן בהוגוורטס, ואת נראית מאוד נבונה בעצמך."

"אבא שלי למד כאן, לא אמא שלי. היא למדה בבובאטון, פרופסור, כפי שאני למדתי בחמש השנים האחרונות."

הוא מהנהנן ביודעין ומתקן את עצמו - תודה לאל, "את צודקת. בכל מקרה, רציתי להודיע לך שפרופסור חדשה הצטרפה לשורותינו בסגל לשיעורי תמיכה לתלמידים שבשנים המלחיצות יותר של מבחני הסיכום. איימי קרלוגל. בטח שמעת עליה. אני כמובן חושב שהתלמידים יכולים להצליח לבדם, הרי זה מה שקרה עד עכשיו, אבל היא ממש התעקשה לבוא." הוא ממשש את זקנו, מנסה לאמוד אותי.

"תודה על העדכון," אני אומרת בפנים נטולות הבעה. לוקח הרבה שנים לתרגל אדישות בזמן שכל מה שאתה רוצה זה להתפוצץ לעיני כל, אבל אני בכל זאת מצליחה.

"ועוד דבר אחד..." ממשיך להגיד, "אביך ביקש ממני לפקוח עלייך עין, אך אני סבור שלא נצטרך, נכון?" הוא מסתכל עליי באזהרה משועשעת מבעד לחרמשי משקפיו.

"אל תדאג, פרופסור דמבלדור, בשנה הזאת אני לא מתכננת להתפרע יותר מדי."

הוא מהנהן, בפעם אני לא יודעת כמה, וקם ממקומו. "בואי, אלווה אותך אל חדר המועדון." הוא מוביל בראש ואני אחריו. תוך ההליכה במסדרונות המסקרנים, המדרגות  הזזות ורוחות רפאים שעפים לפה ולשם אני מסתכלת בעניין גם על התצלומים התלויים על הקירות. כל כך הרבה תמונות ואנשים שמנופפים לשלום ואני מחזירה להם - טוב, בכל זאת, לא מנומס לא להחזיר.

הוא אומר לי את הססמא, מתנצל שלא יכול ללוות אותי פנימה וחוזר על עקבותיו עוד לפני שאני מספיקה להיכנס לחדר המועדון.

"מיס דורני." קול מוכר נשמע מאחוריי. קול מוכר מידי. אני מזהה אותו כשל איימי. "מה שלומך?" אני קופאת על מקומי ומסתובבת לעברה.

"אני... בסדר, אני מניחה," עונה בלית ברירה. "אבל מאוד עייפה. אני רוצה לישון ולאגור כוחות לקראת מחר."

"אני מבינה. איך היה בבובאטון?" ממשיכה. נראה שלא באמת אכפת לה אם אישן עכשיו או לא, היא צריכה לדבר איתי - אז היא תדבר.

"את יודעת איך היה. את בטח קיבלת מאבא עדכון כל יומיים רק בגלל שרצית לדעת איך אני מסתדרת, נכון? אני יודעת שניסית להתקבל לעבודה בבובאטון בזמן שלמדתי שם. ועכשיו, כשעברתי לפה, קפצת על ההזדמנות לשכנע את פרופסור דמבלדור."

"תמיד ידעתי שאת חכמה, אן." היא מתקרבת ונוגעת לי בכתף בעדינות. אני מעיפה את ידה בעזרת ידי ומסתכלת עליה באדישות קרירה, נמנעת מלהראות לה רגש כלשהו. "אני רק רוצה להתנצל בפנייך," אומרת בצער.

"את יכולה פשוט להפסיק? תפסיקי. בכל פעם שאת קרובה אליי את הורסת לי את הכול. תתרחקי ממני. אני לא רוצה ממך שום התנצלות על ההחלטות שעשית במשך החיים שלך." אני לא מחכה לתגובה מצידה ונכנסת במהירות אל חדר המועדון. אנג'ל מנסה לשאול אותי איך היה במשרד של פרופסור דמבלדור, אבל אני מתרצת לה שאני עייפה מידי לזה והיא מראה לי את החדר שלנו.

אפילו לא הצלחתי להסתכל סביבי, על התמונה של האישה הגדולה. כשאיימי באיזור, הכול לא כיף פתאום.

אבל אני בטוחה ששינת לילה טובה תעזור מאוד.

כן, אני אקום מחר ויהיה נהדר.

------

*אני לא יודעת אם רואים את התאריך האחרון שערכתי, אבל היום זה כ"ח אלול תשפ"ה 21.9.25

הפרק הקודם		הפרק הבא