נוטרי הטבעות

ראשית, כמה הבהרות:

1. אני לא מתיימר להיות 'טולקיניסט' מקצועי. הידע שלי מוגבל, ואין לי מילון לכל שפה טולקינית, והפאנפיק הזה לא אמור להיות המשך רשמי לשר הטבעות. הוא פשוט אמור להיות מעניים וכיפי לקריאה. לכן תראו אותי עןשה כל מיני טעויות, למשל עם השפה האלפית - בכל פעם שאתקל במילה שברצוני לתרגם לאלפית, אך לא אמצא תרגום רשמי, אחפף ואשתמש בגוגל תרגום לפינית (השפה עליה אלפית מבוססת, ככל הידוע לי.)

2. הפרקים קצרים, המרווח ביניהם גדול, הכתיבה ירודה. אני יודע. אני לא ג'.ר.ר. טולקין, ויש לי הרבה דברים אחרים, פחות מהנים לעשות ביומיום שלי (אהמ, אהמ מתמטיקה).

3. אני פתוח לקבל ביקורת.

4. תיהנו! ואל תשכחו שאתם מביאים תרבות של לחם למבאס במקום שבו הבשר חזר לתפריט ; )

כעבור זמן ארוך חמק הנוטר בחזרה לפינתו החשוכה באולם. אחר ניגש לשוחח עם אחד מיועצי המלך, ימרהיל, נסיך דול אמרות אשר בשפכי האנדוין, ולבסוף יצא מבעד לאחת הדלתות הצדדיות באולם.

הנסיך ימרהיל קם ועמד על הבימה המוגבהת, ובתנועת יד סימן לקהל לחדול משיחה.

"נודע לי מהמלך אלסר, ירום הודו, כי צץ איזה עניין דחוף בצפון שעליו לפותרו, ואינו סובל דיחוי. לכן נעדר היום מהחתונה, ולמשך חודש ימים, החל מהערב הזה, ימלא את מקומו פרמיר בן דנתור, העוצר אשר על הבית ונסיך יתיליין."

הלם היכה את הקהל. רק שנה חלפה מאז הוכתר המלך, וכבר הוא נודד לצפון?

מלמולים נרגשים התפשטו באולם כאש בשדה קוצים. תוך ימים בודדים הייתה כל מינס טירית כמרקחה.

ארגורן חמק אל מחוץ לאולם. הוא טרם הכיר כראוי את ארמונו רחב הידיים, ועל כן נדרשה לו מחצית השעה עד שמצא את היציאה.

'אני חייב ללמוד את דרכי המקום הזה,' חשב, 'אחרת אהיה ללעג, כמלך היחיד הזר בארמונו-שלו.'

ארגורן לא אהב במיוחד את ארמון השיש הנישא. הוא העדיף, ללא כל ספק, את ריבנדל הנאווה בה גדל, או את ערבות הצפון הפתוחות בהן שוטט בצעירותו עם בני עמו, הדונדיין.

הוא יצא אל החצר העצומה, המשקיפה למרחוק, וזיהה את נצנוץ אור הירח המשתקף במי האנדוין. לשמאלו עמד העץ הלבן הקטן, נטוע במקומו ביציבות עצית.

כמה שהוא גדל! רק שנה חלפה מאז נשתל, וכבר הוא צומח לגובה. ארגורן ראה בכך סימן טוב ומעודד.

עתה הגיע למעקה הגבוה שתחם את חצר המצודה, ונשען עליו כשהוא משקיף למרחקים, אל שמי הלילה החשוכים, ואל הרי הצל החשוכים יותר.

'יבוא יום,' חשב לעצמו, 'ובו תחדל האפלה מלכסות את ארץ הצללים. אז יבואו בני עמי, ויהפכו את השממה לארץ נושבת.'

הוא ירד במדרגות השיש הגבוהות בלי-משים, באיטיות, והגיע למעגל השישי.

באחת האורוות, ששכנו כולן במעגל הראשון, חיכה לו כבר הזר המסתורי עם שני סוסים - הסופל, סוסו החום הנאמן של ארגורן, וסוסו הנמוך והאפור, המכוער-משהו, שלו עצמו.

"טאיבשיר, ג'אמורה, טאיבשיר," מלמל האיש לסוסו כשארגורן התפרץ במהירות לאורווה. הסוס, שרקע ברגליו בעצבנות, חדל מכך והביט בסקרנות בפולש החדש.

"כבר הכנת את הסוסים, אילבצ'ין?" תמה ארגורן. "מעולם לא פגשתי סייס מיומן כמוך."

האיש המסתורי, אילבצ'ין, חייך וחשף מלוא הפה שיניים לבנות.

"לנו במזרח יש את השיטות המיוחדות שלנו," אמר. "בדומה לחבריך הרוהירים, גם לעבדיך הנאמנים קשר חזק, אפילו תלות, בסוסים וברוכביהם."

"אם נרכב מהר נגיע לאייזנגרד עד עלות השחר, עד נאר מנדאקס," קיווה אראגורן בקול.

אילבצ'ין חייך בלא אומר.

"ושם, בעמק הקוסם, אני אצטרך לעזוב אותך," הוסיף אראגורן.

אילבצ'ין חייך שנית.

"אני כבר אדאג לעצמי, נאיז."

אראגורן הביט בן לרגע בדאגה, ואחר עלו שניהם על הסוסים דהרו אל שערי העיר, והחוצה מהם אל שדות הפלנור.

"מי ייתן וישירו הציפורים לאורך דרכנו," פילל האיש מן המזרח.

הפרק הקודם