סוזן אשת נרניה

סוזן התעוררה כשהלב הזר עדיין פועם בחזה, אך כעת התחושה הייתה עמומה, כאילו באה ממרחקים. היא לא הייתה בטוחה מה משמעות הדבר, או אם רצתה לדעת - מה שאומר שהיא לא יכולה להגיד אף מילה ללוסי, שרק תשאל עוד שאלות ותנסה לגרור אותה חזרה לארון, או לפיטר, שרק ישאל שאלות ויחשוב שהיא השתגעה. אולי כך היה. 

אבל המשך היום הגיע ועבר, להפתעתה, ללא תקרית מיוחדת. הפעימות ליוו אותה כרעש רקע, לא גרוע בהרבה מזמזום זבובים, ומלבד רגע אחד של הסחת דעת ו"את חשה בטוב, סו?" מפיטר שהחזיר אותה למציאות, ו"רק עייפה, זה הכל" וחיוך נבוך מצדה בתגובה, לא נראה שמישהו שם לב למשהו שונה. במהלך שלושת הימים הבאים היא שיפרה את יכולתה להתעלם מהפעימות, וביום הרביעי כבר הרגישה כמו עצמה שוב. 

עד שהבריחה ממקרידי הובילה את ארבעת הילדים לחדר הארון. מה יקרה אם היער יהיה שם? ידה התחילה לרעוד, והיא קפצה אותה לאגרוף. "אני לא אוהבת את זה," היא לכסנה מבט לפיטר.

"אני לא רואה אפשרות אחרת," הוא השיב, אף שלא נראה מרוצה כלל.

"הם באים!" זירזה אותם לוסי לפני שצללה בין המעילים, אדמונד כבר נעלם בפנים, וסוזן ופיטר זינקו פנימה, צעדיהם המתקרבים של גברת מקרידי ופמליית המבקרים מהדהדים במסדרון.

הפעם סוזן הכינה את עצמה לגרוע מכל, מתרכזת בנשימות שלה בעודם כושלים עמוק יותר ויותר, הרבה מעבר לדופן האחורית, לצלילי פעימות מתגברות. ואכן היא נעצרה רק כאשר מחטי אורן דקרו קלות את גבה. 

עצמה עיניים. נשמה עמוק. פקחה אותן שוב.

הפעימות שוב הגיעו לעוצמה שלא ניתן להתעלם ממנה, שוצפות בתוכה כמו נהר מאחורי סכר - אך הפעם המקום לא הציף אותה. היא ראתה הילה ירוקה עמוקה סביב חלק מהעצים, ואילו אחרים נראו רגילים רגילים לחלוטין ללא סיבה ברורה, והאוויר כמו ריצד קלות, כל אלה דברים שהיא הייתה מסוגלת להתמודד איתם. בכנות, זה היה… מדהים. היער קיבל חיים חדשים, צד נוסף שהיא הייתה כה נרגשת לגלות עד שלא שמה לב לקור - לפחות לא עד שפיטר ציין, "אנחנו לא יכולים להתרחק לתוך היער רק בבגדים האלה."

"נוכל לקחת כמה מהמעילים שכאן," סוזן הציעה, רק עתה פונה לאחיה. 

"אני לא חושב שכדאי להוציא אותם מהבית בלי רשות," אדמונד העווה את פניו.

"אל תהיה מגוחך," היא אמרה בקלילות, מתמלאת להט עם כל רגע, הורידה מעיל מאחד הקולבים וזרקה אותו לעברו. "אפילו לא נוציא אותם מהארון."

*

עד שהגיעו לביתם של הבונים סוזן כבר לא ידעה מה לחשוב. מה שמצאו במערה של מר טומנוס הבהיר פעם נוספת שהארץ הזו, נרניה, אינה מקום בטוח. משהו בתוכה התקומם למראה חורבות הבית וצו המעצר - חוש צדק, ומשהו נוסף, אותו לב שני שכעת פעם בלהט, בנחישות, נכון לפעולה, ולראשונה סוזן הרגישה מאוחדת איתו. 

אבל הבונה דיבר בחידות כל הדרך, כשהסכים לדבר, והשאלות במוחה הלכו והתרבו עם כל רגע, כמו גם הדחף הפנימי לפעול, בלי הסבר, בלי יעד או מטרה. איני מבינה מה אתה רוצה, היא חשבה לעומת הזר בתוכה, חלק מהיער לדברי נערת-העץ. אם אכן היה זה היער, ואם היה מסוגל לענות, הוא לא טרח לעשות זאת, אבל זה לא מנע ממנו להפסיק, לא במהלך ארוחת הערב, לא כשניסתה להקשיב לבונים והתמונה הלכה והתבהרה. היא ניסתה להתעלם מהשאון באוזניה כמיטב יכולתה. "למה שנחכה?" היא שאלה. ""אם עצם הגעתנו לקייר פרבל יכול לשים קץ לחייה של המכשפה הלבנה, זה הצעד הטוב ביותר של-" היא לכסנה מבט, תוך כדי דבריה, לאחיה, ופגשה בעיניהם הפעורות של פיטר ולוסי. 

רק פיטר ולוסי.

השלושה זינקו החוצה מבלי להסס, צועקים בשמו של אדמונד ומסתכלים לכל עבר, לשווא. עזור לי, היא פנתה שוב ליער, שכבר עתה היה קרוב לפני השטח. בפעם הראשונה הוא חידד את החושים שלה, אולי כך תוכל… למצוא עקבות, לכל הפחות. היא התרכזה בסכר שהקימה בתוך-תוכה, והניחה לו להיפתח. כוח, משהו עוצמתי ועתיק ומופלא זרם בבת אחת בכל גופה. היא הרגישה את השינוי מתפשט שוב, הפנתה את ראשה אנה ואנה בחיפוש אחר כל סימן שיעזור לה. השלג שירד מאז שנכנסו לבקתה מחק כל טביעת רגל בסביבה, ומי יודע כמה זמן עבר מאז שאדמונד נעלם, לאן ועד כמה הספיק להתרחק. היא חשקה שיניים בתסכול. אני צריכה עוד, היא חשבה. אם יש עוד משהו שאני יכולה לעשות…

הכוח הגיב לרצונה, ולרגע היא הרגישה טעונה, כמו ענן סערה לפני שמכה ברק. הכוח השליך אותה מעלה באוויר, והיא פלטה צווחה בעודה נוסקת, פורשת ידיים אינסטנקטיבית כדי לעצור את עצמה. היא התייצבה במקום, מרחפת כמה מטרים מעל האדמה, שיערה מתבדר ברוח. היא עפה. היא עפה, ונקרעה בין החדווה שחשה לאימה שהשתקפה מעיני אחיה ואחותה. ואדמונד לא נראה בשום מקום. "אני… חושבת שמוטב לרדת עכשיו," היא אמרה בשקט. הכוח ציית, והיא ריחפה לאטה בחזרה למטה. 

"א-אני יכולה להסביר," היא גימגמה כשנחתה לבסוף חזרה על הקרקע, מחפשת אישור בפניהם של פיטר ולוסי, שעדיין נראו המומים למדי. 

"את יכולה להסביר בדרך?" שאל מר בונה. "אם אחיכם נעלם אני חושש שלא נוכל להתעכב עוד. הוא בוודאי עושה את דרכו לטירתה של המכשפה הלבנה ברגעים אלה ממש. ועוד יש מספר דברים שנצטרך לארגן לפני שנצא."

"אז אין לנו זמן לבזבז," פיטר הסכים, נשמע רציני וגם, חשבה סוזן, מעט מנותק. "בואו נתחיל." הוא עבר על פניה מבלי להביט בה ונכנס עם מר בונה חזרה לתוך הבית.

*

הם הלכו מהר ככל יכולתם, ואף שביתם של הבונים נשאר הרחק מאחור הזוג התעקש שהם לא התקדמו מספיק, ועליהם להתקרב עוד לשולחן האבן לפני שיוכלו לנוח. הם נעו בטור בהתחלה, אבל באיזשהו שלב הילדים מצאו את עצמם הולכים אחד ליד השני מאחורי זוג מורי-הדרך שלהם. 

סוזן הייתה זו ששברה את השקט, כשהסבירה כיצד נכנסה לנרניה בטעות לבדה ומה קרה לה. "אני מצטערת שלא סיפרתי לכם קודם," אמרה. "לא ידעתי איך, ובכנות, אני לא מבינה את הדבר הזה לגמרי בעצמי…"

"היית יכולה לספר לי," אמרה לוסי. "אני סיפרתי לך על העצים הטובים."

"אני יודעת," סוזן נאנחה. "אני מצטערת, לו."

לוסי העמידה פנים שהיא מהרהרת. "זה בסדר," קבעה לבסוף, וחיוכה התרחב. "חוץ מזה, יש לך קסם אמיתי עכשיו!" עיניה נפערו בהתרגשות. "את חושבת שתוכלי לגרום גם לי לעוף?"

סוזן היססה. "אני לא בטוחה שזה רעיון טוב-"

"אני חושב שכדאי להבין מה אפשר לעשות עם הקסם הזה," אמר לפתע פיטר, שעד עכשיו נותר שקט. "אם אנחנו עומדים להתמודד מול מכשפה, קצת כישוף משלנו לא יזיק."

סוזן העוותה את פניה. "אני לא מכשפה."

פיטר עשה בידו תנועה שאמרה ככה-ככה, וקרץ. סוזן דחפה אותו קלות, והוא התחיל לצחוק, ועד מהרה שלושת הילדים התפקעו מצחוק כל כך חזק שכשלו את כמה הצעדים הבאים.

גברת בונה הסתובבה אליהם. "ילדים, בבקשה. אנחנו מוכרחים להיות זהירים יותר."

פיטר הזדקף ונמתח, ואמר בקול בית-ספר שלו, "כן, מובן." וליכסן מבט בגבה מורמת לסוזן, שהחניקה בקושי גיחוך אחרון. 

השלג נחלש בהדרגה ככל שהלכו, ועתה כבר היה ברור שייפסק בזמן הקרוב. "חכו רגע," סוזן עצרה, והסתובבה לבחון את השלג מאחוריהם. הפתיתים המעטים שעוד נפלו לא הספיקו כדי לכסות את העקבות שלהם, אבל אם היא יכולה להרגיש את הרוח, ואפילו להרים את עצמה באוויר, אולי… היא פרשה את ידיה לפנים, ותיעלה שוב את כוחו של היער, חלש יותר אבל מוגדר וממוקד כפי שלא ניסתה עד כה. ואכן, משב רוח כמו יצא מכף ידה ונע ממנה והלאה על פני האדמה, נושא את השלג ומפזר אותו סביב, ושוב השלג נראה כאילו לא דרכה בו כף אדם או חיה מעולם. מרוצה, היא הסתובבה בחזרה לשאר הקבוצה בחיוך. "בסדר," אמרה. "בואו נמשיך."

הם הוסיפו להתקדם, ומדי פעם עצרו שוב כדי שסוזן תוכל לטשטש ולמחוק את עקבותיהם, חצו את הגיא ועברו על פני מפלים קפואים, עד שמר בונה עצר אותם ליד מערה קטנה בתוך הסלע. אחד אחרי השני הם נכנסו פנימה, הצטנפו יחד, ועד מהרה נרדמו כולם.

סוזן התעוררה שוב כשקרני הבוקר חודרות למערה ופעמוני מזחלת מצלצלים בחוץ. בבת אחת היא הזדקפה, הפעימות שכבר הרגישו כמו טבע שני הופכות לזרם בגופה. מר בונה סימן להם להישאר בשקט, ויצא בעצמו. רגע ארוך עבר, למעשה נמתח ללא סוף נראה לעין, עד שנשמעו קולות מבחוץ. הילדים החליפו מבטים, וסוזן התרוממה מעט כאילו התכוונה לזנק החוצה כשפיטר הניח יד על כתפה ועצר אותה. "את לא יכולה להילחם במכשפה," הוא לחש.

"אם אני לא יכולה להילחם בה איזה סיכוי יש לבונה?" היא ירתה בחזרה, והייתה פורצת החוצה אלמלא מר בונה, שבדיוק חזר פנימה, התנגש בה בדרכה. 

"באמת, בת-חווה, תירגעי!" הוא שפשף את מצחו. סוזן עצמה עשתה את אותו הדבר. "אין דבר, אין דבר. בואו, כולם! אתם לא תרצו לפספס את זה!" ובחיוך ידעוני הוא שוב חמק מבעד לשיחים, הפעם כולם בעקבותיו.

סוזן לא ידעה מה ציפתה לראות, אבל סנטה קלאוס לא היה קרוב בכלל לאף ניחוש שלה. הוא ישב במזחלתו זקוף וגא, עיניו נוצצות בשובבות. "אסלן קרב, ואיתו האביב," הוא הכריז. "מן הראוי שאגיע גם אני." 

המתנות היו, ככל הנראה, לצרכים פרקטיים בעיקר: פיטר קיבל חרב ומגן; לוסי קיבלה שיקוי מרפא וקרן שנהב, לעת מצוקה; וסוזן קיבלה קשת ואשפת חצים, ובקבוקון עם נוזל כחלחל. "בני אדם לא נועדו להכיל קסם," אמר לה סנטה קלאוס. "אך אם תזדקקי לו, השיקוי יעניק לך פרץ כוח של ברייה קסומה אמיתית. פעם אחת בלבד." הוא השאיר אותם עם מגש תה וכל טוב והסתלק, ולאחר ששבעו כולם הם יצאו שוב לדרך, ושוב לא עצרו עד שהגיעו ליעדם.

הפרק הקודם		הפרק הבא