חיים כפולים

הקדוש מנגו היה עולם עצום וסואן. המחלקות השונות נפרשו לאורך מסדרונות ארוכים ומתפתלים, כל אחת מהן היתה מקלט למקרים רפואיים ייחודיים ומוזרים: כאן לחשו קירות אבנים עתיקים סיפורים על קללות עתיקות, שם עמדו באוויר שאריות של ניצוצות מכוויות קסם, ופה עלה ניחוח מוזר של צמחי מרפא נדירים מחדרים סגורים. תיאה נדדה בין המסדרונות, גלימתה הירוקה-לבנה נעה בעדינות סביב רגליה, שרביטה אחוז היטב בידה, מוכן לכל צורך. עיניה בהו ברצינות בפניהם החיוורות של המטופלים השוכבים במיטות המרחפות, סורקות אחר סימנים של שיפור או החמרה. היום היה עמוס במיוחד – שרשרת אינסופית של תקלות קסם קטנות שהשתבשו בגדול: שיקויים שהוכנו בחוסר דיוק הותירו אחריהם תופעות לוואי משונות, שריטות עמוקות של דרקונים צעירים ועצבניים דרשו טיפול מיוחד, ואפילו מקרה מוזר של אדם שהפך את אוזניו לחצוצרות מתכת נוצצות בעקבות לחש ניסיוני כושל.

אחרי שעות ארוכות של טיפול בלתי פוסק, במהלכן לחשה לחשים מרגיעים ונופפה בשרביטה במיומנות, הגיעה תיאה סוף סוף למחסן השיקויים. היא דחפה את הדלת הכבדה מעץ אלון, שחרקה קלות במפגש עם הרצפה, ונכנסה אל תוך האזור השקט והמבודד הזה בלב בית החולים ההומה. אוויר קריר ודחוס עמד בחלל, נושא עמו ריח עדין אך חזק של תמציות צמחים ואדים מתוקים של שיקויים מורכבים. אור חלש חדר מבעד לחלון קטן ועגול, מאיר שורות על גבי שורות של מדפים עמוסים בבקבוקונים מזכוכית בצבעים משתנים. הנוזלים שבתוכם נצצו באור החלש כמו אבני חן יקרות. מגירות עץ כהות, חרוטות בסמלים אלכימיים עדינים, ניצבו לאורך הקירות, מלאות עד אפס מקום באבקות מסתוריות ומרכיבים קסומים. זה היה המקום בו רוקחי בית החולים הכינו במסירות את הקסם הנוזלי, זה שהציל חיים והקל על סבל.

תיאה נכנסה למחסן, מרגישה את השקט העוטף מרגיע את מחשבותיה הסוערות. היא הרימה יד וגירדה קלות את מצחה המיוזע, סימן לעייפות שהחלה לתת בה אותותיה. "עוד מטלה אחת לפני סוף היום," מלמלה לעצמה בקול נמוך, מביטה בסדר המופתי של ערמות הבקבוקים המונחות על המדפים הגבוהים. זה היה רגע נדיר של שלווה באמצע היום העמוס, רחוק מהצווחות המבוהלות, הנאקות הכאובות וריח הדם המטאפורי של המחלקות. היא תמיד אהבה את המקום הזה – השילוב המיוחד של ריח הקסם המרוכז והתחושה המוחשית של סדר וארגון, שילוב שגרם לה לרגע קט להרגיש שהכול עדיין נמצא בשליטה, למרות הכאוס שבחוץ.

תיאה החלה למיין את הבקבוקים בקפידה, עוברת שורה אחר שורה. "שיקוי שינה עמוקה – מדף עליון, ליד בקבוקי הלבונה," היא דקלמה לעצמה בקול שקט, בודקת את התוויות הכתובות בקליגרפיה עדינה על קלף דקיק. "נוגדן לארס עכביש ענק – מימין לשמן נר הלילה." העבודה היתה אמנם מונוטונית, אך היא מצאה בה רוגע של מדיטציה, במיוחד לאחר בוקר אינטנסיבי מלא בקריאות לעזרה ובניסיון להקל על כאבם של אחרים.

ואז, בין שורות הבקבוקים המוכרים, היא הבחינה בבקבוק אחד יוצא דופן – קטן יותר משאר הבקבוקים, עשוי זכוכית כהה ומעוותת, ובתוכו נוזל בצבע אדום בוהק, כמעט זרחני, עם מרקם שנראה כאילו הוא עשוי מתכת נוזלית. הוא לא נראה שייך לשום קבוצה מוכרת של שיקויים שהיא ראתה בעבר. על התווית הקטנה והדהויה היה כתוב בכתב יד לא מסודר ומהוסס: "שיקוי שינוי מראה – שימוש חד-פעמי בלבד. בלתי הפיך." סימן שאלה קטן צויר בצד התווית בעט נוצה רועדת.

תיאה אחזה בבקבוק בזהירות רבה, חשה בקרירות הזכוכית החלקה באצבעותיה, ועיניה סקרו את הנוזל האדום הזוהר שבפנים. מה זה עושה כאן, בין שיקויים שגרתיים לשימוש יומיומי? היא תהתה לעצמה, מרגישה תחושת אי נוחות קלה. היא הבינה מיד שזה לא משהו רגיל, לא שיקוי שמשתמשים בו באופן שגרתי בבית חולים, וייתכן מאוד שהוא לא אמור להיות כאן בכלל. "זה צריך להגיע לידיים של המנהלת," מלמלה לעצמה בהחלטה, מכניסה את הבקבוקון הקטן בזהירות רבה לתוך תיק העור הישן שלה, מתחייבת לעצמה להחזיר אותו מחר בבוקר אחרי שתתייעץ עם פרן או עם אחת הרוקחות הוותיקות.

השעה כבר הייתה מאוחרת, השמש החלה לשקוע והטילה צללים ארוכים על המסדרונות כשהיא יצאה מהמחסן, נועלת אחרי את הדלת הכבדה. פרן חיכתה לה בסבלנות ליד פתח המעבר, פניה נראו מוטרדות ועיניה סקרו את השעון הקטן שהיה תלוי על צווארה באמצעות שרשרת כסף דקה.

"שוב התעכבת," אמרה פרן בקול רך, אך נימת דאגה נשמעה בו בבירור, מצביעה במבטה על השעון.

"עבדתי על מיון השיקויים במחסן," השיבה תיאה באגביות, מנסה להסתיר את הבקבוקון הקטן שהסתתר בתיקה. "היה שם בלאגן רציני היום, נראה כאילו מישהו הפיל כמה מדפים."

"כמו תמיד," נאנחה פרן בעייפות, משפילה את מבטה לרגע. "בואי נלך כבר, יש לנו עוד פגישה קצרה עם המנהלת לפני שאנחנו יכולות סוף סוף ללכת הביתה."

תיאה הביטה בתיק העור הישן שלה בזמן שצעדה הביתה ברגל באותו ערב, רחובות העיר הקסומה היו שקטים ועטופים באור רך של פנסי רחוב מרחפים. היא הרגישה עייפה אך מרוצה מהעבודה שעשתה במהלך היום. הבקבוקון הקטן והמוזר נח בשקט בתוך התיק, חבוי בין הספרים הישנים שלה, כמה נוצות כתיבה ובקבוקון דיו דולף. היא הניחה את התיק בעייפות בפינת החדר השינה שלה, על כיסא עץ מתנדנד, בלי להקדיש לכך מחשבה

נוספת, והלכה לישון.

הפרק הקודם