הארי פוטר בן ארבע אצל הדרסלים

תודה על האישור אני מקווה שתהנו מהסיפור תגובות צפיות והמלצות לאנשים אחרים בבקשה

🧸🏥👶🏼 הפעוט הקטן שעבר התעללות 👶🏼🏥🧸
המשך הסיפור שבו ילד קטן לומד מה זה חיבוק, ולא רק עונש…

יום חדש.

הפעם, הארי לא התעורר מרעש של צעקות.
ולא מהבעיטה של ורנון בדלת.
ולא מזה שדאדלי דפק לו בראש עם כרית ואמר "קומקום קטן תקום כבר!"

לא.
הארי התעורר כי... קרן שמש קטנה נכנסה מהחלון החדש שפתחו לו.
והיו גם מצעים. אמיתיים! בצבע ירוק עם דרקונים קטנים.

בהתחלה, הוא לא הבין.
הוא הסתכל סביב בפחד.
הוא שלח יד באינסטינקט להגן על הראש שלו —
אבל לא הייתה סיבה.
הכול היה... רגוע. שקט. בטוח.

פטוניה חיכתה מחוץ לדלת, מחזיקה מגש עם:

🍞 שתי פרוסות לחם קלוי עם חמאה
🍳 ביצה רכה בצורת כוכב
🍓 כמה תותים שטופים
🧃 ומיץ תפוזים בכוס עם ציור של פיל מחייך

היא ניסתה לחייך ואמרה:

"בוקר טוב, חמוד. זה בשבילך."

הארי, בעיניים עגולות וחשדניות, אמר רק:

"מה צריך לעשות?"

פטוניה נעצרה. הרימה יד אל הפה.
הוא חשב שזה מבחן.
שהאוכל הוא שוחד.
או טריק.
או עונש בתחפושת.

אבל לא.

"שום דבר, ילד אהוב שלי. רק תאכל. ואחר כך תוכל לצייר, או לשחק, או לנוח. מה שתרצה."

הארי לקח את התות הכי קטן.
אכל אותו בביסים קטנים.
ולא הוריד עין מהדלת.
בדיוק כדי לדעת מתי צריך לברוח.

חצי שעה אחר כך:

דאדלי בא לחדר החדש של הארי (כן, יש לו חדר!) עם קופסה.
בקופסה היו:
🎨 צבעי גואש
🚂 רכבת חשמלית
🧩 פאזל של פו הדב
🧸 ועוד שני דובונים בשם באמפי ומר קקאו

דאדלי, בקול לא רגיל (כמעט שקט), אמר:

"רוצה לשחק איתי?"

הארי אמר:

"אם אני מנצח, אתה לא מרביץ לי, נכון?"

דאדלי בלע רוק, הסתכל על הרצפה, וענה:

"לא. וגם אם תפסיד. וגם אם תלך באמצע. וגם אם לא תבין את החוקים. פשוט... תעשה מה שתרצה."

הארי שיחק. אבל רק דקה. ואז ברח לפינה והתיישב עם הדובון.
"סליחה," לחש לדובון, "אני לא רגיל לזה. אולי מחר."

בערב:

ורנון ניסה להקריא סיפור.
כן, אותו ורנון ששנים צעק "שקט שם בפנים!!",
החזיק ספר ילדים שנקרא “פיליפ הפיל שרצה חיבוק”
וישב על כיסא קטן ליד הארי.

"אז... פיליפ לא הבין למה אף אחד לא מחבק אותו, והוא הרגיש טיפש ומוזר..."

הארי הסתכל עליו בעיניים גדולות.
ואמר פתאום:

"הוא לא טיפש. הוא פשוט... לבד."

ורנון סגר את הספר. חייך, פעם ראשונה.
וענה:

"כמו מישהו אחר שאני מכיר.
אבל לא עוד. כי עכשיו... אנחנו לא נותנים יותר עונשים.
אנחנו נותנים חיבוקים. גם אם אתה שופך שוקו.
וגם אם אתה לא רוצה להתרחץ.
וגם אם תחליט שאתה רוצה לישון עם נעל אחת.
כי אתה הילד שלנו עכשיו. לא סתם דייר בארון."

בלילה:

הארי שכב במיטה החדשה.
הוא לא נרדם.
היה לו יותר מדי מקום.
היה שקט מדי.
לא היה ריח של טחב, ולא רשרוש של עכבישים.
אז הוא לקח את הדובון, כרך את השמיכה חזק סביבו, ולחש:

"זה מוזר...
אבל אולי מוזר זה לא רע."

פרק 2: שוקו, נדנדה, ורופא עם סטטוסקופ

בוקר.
לא היה צרחה. לא היה צעקה.
הארי קם לבד, לקול של ציפורים מהחצר.
הוא עדיין עמד רגע לפני שיצא מהחדר.
הוא בדק אם זה באמת מותר.
ואז לקח את הדובון באמפי ביד אחת, ואת נעלי הבית בצורת דינוזאור ביד שנייה – ויצא.

פטוניה חיכתה לו ליד השולחן עם טוסט בצורת לב.
היא לא אמרה מילה.
היא רק חייכה.

"את... לא תגידי לי לשטוף את הכלים קודם?"
"לא. אני אשטוף."
"אז אני צריך להוריד את הזבל?"
"לא היום."
"...אז אני צריך לעמוד בפינה אחר כך?"
"חס וחלילה."

הארי עצר.
הוא לא ידע מה לעשות עם ידיים בלי מטלה.
הוא ניסה לשבת. הכיסא היה רך מדי.

אבל אז — דאדלי נכנס בריצה עם כובע קוסמים צבעוני וצרח:

"הארי! יש נדנדה!
אבא בנה נדנדה!! היא עם חבלים אמיתיים! והיא בשבילך!
רוצה לבוא? בוא בוא בוא!"

והוא בא.

לאט, בהיסוס, אבל בא.
והם שמו אותו על הנדנדה החדשה, בצורת דרקון,
עם חגורה רכה בצבע כחול.
ודאדלי עמד לידו, דחף אותו בעדינות ואמר:

"אם אתה רוצה לעצור, רק תגיד. לא צריך להיות אמיץ."

אבל הארי כן רצה.
פעם, עוד.
וקצת יותר חזק.

"אני עף?" הוא שאל.
"אתה עף, קוסם קטן," ענה ורנון,
שעמד ליד עם כוס קפה ודמעות בעיניים.

הארי לא צחק.
בהתחלה.
אבל אז…

"חה."
ואז "חה חה!"
ואז "חחחאאאא!!!"

והוא צחק.
וצחק.
וצחק.

עד שכולם צחקו איתו, כי זה היה הצחוק הכי נקי ששמעו אי פעם.

אבל אז...

בצהריים, אחרי שהנדנדה נגמרה והארי קיבל שוקו קר עם קוביות קרח קטנות בצורת לב —
משהו בו השתנה.

הוא התכופף בפינה של החדר, התחפר בתוך הדובון שלו, ולחש:

"הם יחזירו אותי לשם. בטוח.
זה היה יותר מדי טוב.
בטח זה עונש מתוחכם."

ורנון התכופף לידו.
פטוניה כרעה לידו.
ודאדלי התיישב גם.

"הארי. אתה לא חוזר לארון.
אתה לא מקבל עונשים.
אתה הילד שלנו."

אבל הוא רעד.
פיזית.
וזה לא הפסיק.

ואז פטוניה הסתכלה בו ואמרה:

"אני חושבת... שאנחנו צריכים לקחת אותו לרופא. לא רופא של חום. רופא של לב. של רגשות. מישהו שידע לעזור."

ורנון הנהן.

"גם אם זה אומר לספר לאנשים מה עשינו. אנחנו לא מפחדים יותר. אנחנו רק רוצים… לתקן."

והרופא?

היה גבר שמן עם משקפיים עגולים (הארי אהב את זה – "כמוני!")
הוא שם סטטוסקופ על הלב של הארי,
ואז אמר:

"זה לב אמיץ. פצוע, אבל חזק."

והוא לא שאל שאלות מבהילות.
הוא פשוט שאל:

"מה עושה לך טוב?"
"נדנדה. ודובון.
ואמא לא צועקת."

והוא אמר:

"מותר לך לבכות.
וגם מותר לך לא להבין.
העולם שלך התהפך.
אבל יש מקום חדש.
ואתה לא לבד בו."

ובלילה, בחדר שלו, עם הדובון באמפי:

הארי לחש:

"אני עוד לא יודע איך להיות ילד רגיל.
אבל אולי מותר לי ללמוד."

ובאמפי – אם הייתם שואלים אותו – היה אומר:

"הוא בדרך.
ולפעמים, הדרך הכי קסומה,
מתחילה בדיוק אחרי הבכי הכי גדול."

הפרק הקודם		הפרק הבא