מקוללים

ראיון עם אדם זאב

1 בנובמבר, 1994

כשהשמש זרחה לאחר ליל הירח המלא, רמוס חזר לצורתו האנושית על הרצפה במרתף ביתו. השלשלאות שכבלו אותו התנתקו מעצמן ברגע שקרני האור הראשונות הבליחו אל העולם ונפלו אל הרצפה בשקשוק. משם הוא הצליח לקום ולהביא את עצמו אל המיטה שלו.

הוא נרדם ברגע שראשו נגע בכרית, וזה הרגיש כאילו כמעט מייד הוא התעורר מחבטות איומות על דלת חדרו.

״מה?״ הוא קרא בצרידות, ראשו פועם בכאב עז. הוא לא סגר את הווילונות לפני שהוא הלך למיטה, ואור השמש שבחוץ היה כמו מחטים שדקרו אותו בעיניים.

סיריוס התפרץ לחדר בכזאת גסות שלא היה ברור למה הוא בכלל טרח לדפוק. הוא התנפל על רמוס עם גיליון טרי של הנביא היומי.

״קראת את זה?״ הוא דרש ממנו, מנופף בעיתון ביד גרומה.

״מתי, תוך כדי שישנתי, או כשהייתי קשור במרתף?״ רמוס עקץ בעצבנות.

סיריוס המשיך לדחוף את העיתון לעבר הפנים שלו, אז הוא התיישב במיטה בכאב ומצמץ כדי לקרוא את הכתבה שבעמוד הראשי.

״טורניר הקוסמים המשולש?״ רמוס תהה. למרות התנגדותו הראשונית לקרוא את הכתבה הוא דווקא היה סקרן. ״זה נשמע מועד לפורענות. אבל למה אתה כל כך נסער?״

״אתה לא מבין?״ סיריוס נזף בו, מתהלך בחדר כמו חיה בכלוב. ״עשרות קוסמים זרים שמסתובבים חופשי בהוגוורטס! ובדיוק כשהארי אומר שהצלקת שלו כואבת! דמבלדור כבר יכול לשלוח לוולדמורט הזמנה אישית לבקר בטירה וזהו!״

רמוס לקח נשימה עמוקה. הוא החליט להניח בצד את התשישות והכאבים שלו כדי להיות החבר שסיריוס בברור היה צריך באותו הרגע. מאז ומתמיד הייתה לסיריוס נטייה להיות קצת דרמתי, ולרמוס היה קל לבטל את הדאגה שלו - אז הוא היה צריך להזכיר לעצמו שהחבר שעומד מולו הוא לא אותו האדם שהיה לפני שלוש עשרה שנים. במובן מסוים הוא נשאר תקוע בגיל עשרים, אבל בהרבה מובנים הוא התבגר - אפילו הזדקן - בעשרות שנים. אחרי כל מה שהוא עבר, ואחרי שעד לפני כמה חודשים רמוס בעצמו האמין שהוא היה בוגד ורוצח המונים, הגיע לו לפחות לקבל אוזן קשבת.

״אני בטוח שהמורים ידאגו לכל מנגנוני ההגנה הדרושים כדי להבטיח את הביטחון של התלמידים,״ רמוס אמר, וכשסיריוס גלגל אליו את עניו בהדגשה, הוא הוסיף, ״אל תתנהג ככה. אלה אותם מורים שלימדו אותנו כשהיינו בבית הספר. אני עבדתי איתם במשך שנה. אתה באמת מאמין שהם יתנו לחבורה של זרים להסתובב בטירה בלי לדאוג שהתלמידים יהיו מוגנים?״

סיריוס נראה מעט יותר משוכנע, אבל עדיין לא רגוע. רמוס לא היה יכול להאשים אותו שהוא פרנואיד ומתקשה לבטוח באנשים, או שהוא מודאג בקיצוניות לשלומו של הארי, לאחר שבקיץ הוא כתב לו שהצלקת שלו התחילה לכאוב.

״אתה רוצה שאני אכתוב לדמבלדור?״ הוא הציע בניסיון להרגיע את חברו.

״כן, בסדר,״ סיריוס השיב בתבוסתנות לא אופיינית. ״אני אוציא את עצמי להליכה...״

הכוונה הייתה שהוא ייצא להסתובב ביער המבודד שליד הבית בצורת הכלב שלו. זאת הייתה הפעילות היחידה שהוא היה יכול לעשות מאז שהוא חזר לאנגליה כמה שבועות לפני כן כדי להיות קרוב אל הארי במקרה הצורך, ומצא מחסה זמני בבית של רמוס.

לאחר שסיריוס יצא מהחדר רמוס התפתה להיכנע לדחף לחזור למיטה, אבל לבסוף הצליח לגרום לעצמו לקום ולהתלבש, ואז לגשת אל שולחן הכתיבה כדי לכתוב לדמבלדור. הוא עדיין חיפש פיסת קלף נקייה בעיניים מטושטשות כשפעמון הבקר שעל השער בגינה התחיל לצלצל והבהיל אותו.

סיריוס חזר לחדר בריצה.

״מישהו בא,״ רמוס אמר בדריכות ושלף את שרביטו. ״מהר, תשנה צורה.״

בשנאה עצמית ניכרת, סיריוס שינה את צורתו לכלב שחור גדול והלך להסתתר מתחת למיטה של רמוס.

רמוס הלך אל דלת הכניסה בשרביט מורם, ליבו דופק באוזניו. לפני שהוא הספיק להניח את ידו על הידית הדלת נפתחה בעוצמה והוא פורק מנשקו.

ארבעה קוסמים במדי הילאים פרצו פנימה בשרביטים שלופים וצעקו עליו להיכנע. מכיוון שבמקום מסוים הוא ציפה שהם יהיו אוכלי מוות, אפילו שידע שזה לא סביר, רמוס חש הקלה רגעית ולא ניסה להיאבק כשההילאים השכיבו אותו על הבטן וכבלו אותו בחבלים קסומים. אבל מייד הוא נזכר בסיריוס שהסתתר בחדר השינה, ונשטף שוב בבהלה.

אבל נראה שההילאים באו לשם רק בשבילו, ושהם לא מתכוונים לחפש בבית. לא רוצה לגרום להם לחשוב שהוא יודע למה הם שם, הוא שאל, ״למה אתם עוצרים אותי?״

״אתה יודע בדיוק למה, מפלצת מטונפת,״ אחד ההילאים ירק לעברו. 

רמוס הבין שהוא מכיר אותו. הוא היה הילאי צעיר ונאה עם שיער ארוך. שנה אחת לפני כן רמוס עזר להציל אותו מכנופיית גנבי חיות פלא שלקחה אותו בשבי, ואפילו ריפא את הפציעות שלו בעקבות האירוע. אבל ההילאי התנהג כאילו הוא לא פגש את רמוס מעולם, ובטח לא כאילו רמוס עזר לו פעם.

ההילאים דחפו אותו מחוץ לבית בגסות. בחוץ שמש הבוקר הייתה מסנוורת אחרי לילה במרתף בצורת זאב.

למרות מצב הביש שלו, ולמרות העובדה שכל העצמות שלו הרגישו כאילו הן עומדות להתפורר, רמוס נלחם בחיוך בזמן שההילאים התעתקו איתו משם. אם הם רק יודעים כמה הם היו קרובים למצוא בטעות את האסיר הנמלט המבוקש סיריוס בלק…

הם הופיעו מייד בתאי המעצר שבקומה העשירית במשרד הקסמים. התהליך כבר היה מוכר לרמוס; מאז שסנייפ חשף לעולם את עובדת היותו אדם- זאב בחודש יוני האחרון הוא הובא למעצר כבר כמה פעמים, כל פעם בהמטלה אחרת. חוק חדש שחוקק זמן קצר לפני שהוא עזב את הוגוורטס אפשר למשרד הקסמים לעצור אנשי- זאב ולהגיש נגדם אישומים בלי הרבה הוכחות. אך למזלו של רמוס, אף אחת מההאשמות נגדו אף פעם לא התגבשה לכדי גזר דין.

ההילאים דחפו אותו לאחד מתאי האבן הטחובים שהוא כבר הכיר ונעלו את הסורגים אחריו. ברגע שהוא צעד לתא שלשלאות ברזל שהיו קבועות בקיר התנפלו עליו כמו נחשים, סוגרות על הידיים והרגליים שלו ומצמידות אותו אל הקיר.

יודע שאין טעם להיאבק בשלשלאות, רמוס התיישב על רצפת האבן הקרה בתשישות, נשען על הקיר. לשמחתו ההילאים עזבו מייד, והוא החליט לנסות לתפוס תנומה קלה לפני שהם יחזרו לחקור אותו.

מתעלם מהקור שבתא, הוא הצליח להירדם מעט בתנוחה לא נוחה לפני שהתעורר בתחושה שהוא כבר לא לבד. הוא פקח את עיניו מעט, בחוסר רצון, ודבר מה יוצא דופן משך את תשומת לב.

מתוך התא הוא הצליח לראות את המשך המסדרון, שהיה חלל חשוף וקודר. ההילאי עם השיער הארוך עמד שם - עכשיו רמוס נזכר ששמו היה וויליאמסון - ולא נראה שהוא מבחין שרמוס רואה אותו. הוא נראה מאוד מרוצה מעצמו בזמן שהוא דיבר עם הילאית אחרת שהחזיקה מגילת קלף מגולגלת. הדבר שהיה כל כך יוצא דופן במחזה היה האישה, לה היה שיער באורך הכתפיים בצבע כחול מחשמל.

עדיין מחייך בשביעות רצון, ווילאמסון רכן ונישק אותה בלי היסוס. ההילאית לא נראתה נלהבת מהמחווה במיוחד - המיקום בהחלט היה לא מקצועי ולא רומנטי בשום צורה - אבל גם לא התנגדה. לבסוף הוא שחרר אותה והלך, אומר משהו שרמוס לא הצליח לשמוע. 

ההילאית סבה וניגשה אל התא בו רמוס ישב. למרות שהשיער שלה היה שונה מאוד עכשיו, הוא הבין שהוא מכיר אותה.

״אז את תהיי הסוהרת שלי היום?״ הוא התלוצץ, שמח לראות פנים ידידותיות.

אבל טונקס לא נראתה שמחה לראות אותו. היא זימנה לעצמה כיסא והתיישבה מול סורגי התא, לא מגיבה על ההערה שלו. היא פרשה את המגילה שלה ועיינה בה בשתיקה מתוחה. 

בהתחלה רמוס חשב שאולי היא לא זוכרת אותו, אבל אז הוא החליט שזה מרגיש כאילו היא כועסת עליו באופן ספציפי, אז היא בטח כן זוכרת אותו. כעס לא היה רגש שהלם אותה; היו לה פנים עדינות בצורת לב, וזה לא הלך יד ביד עם השפתיים הקפוצות והגבות הכהות המכווצות.

תחושת אשמה חריפה התחילה להתפתל בתוכו. כשוויליאמסון קרא לו מפלצת מטונפת הוא לא הניד עפעף, אבל עצם המחשבה שטונקס סולדת ממנו גרמה לו להרגיש נורא. הוא לא התיימר לחשוב שהם היו חברים או משהו כזה, אבל הוא זכר לטובה את אותו היום שהם בילו ביחד בשנה שעברה, בזמן המצוד אחרי סיריוס. בדיעבד זה היה יום מהנה אפילו, והוא חשב שהם עבדו מאוד טוב ביחד. הוא היה מעדיף שהיא תשכח מי הוא מאשר שהיא תגעל ממנו.

לבסוף, כשהוא כבר התחיל באמת להרגיש לא בנוח, טונקס הרימה את מבטה והאשימה, ״אתה שיקרת לי.״

״לא שיקרתי,״ רמוס השיב, כופה על עצמו לשמור על קור רוח. ״פשוט לא סיפרתי לך את כל האמת על עצמי. אני בטוח שגם לך יש סודות אפלים שלא סיפרת לי כשהכרנו.״

טונקס צמצה את עיניה לעברו.

״אין לי שום סודות אפלים.״

בכנות מלאה, רמוס השיב, ״אני מאמין לך.״

משום מה טונקס נראתה מובכת. היא חזרה לעיין במגילת הקלף.

״אתה יודע למה אתה פה?״ היא שאלה פתאום.

״לא,״ רמוס השיב, ״החבר שלך אמר שאני יודע למה, בתור מפלצת מטונפת, אבל למען האמת, אין לי מושג.״

״על מי - ?״ טונקס התחילה לשאול, ואז גלגלה את עיניה, עכשיו נראית כועסת ומובכת באותו הזמן. ״הוא לא החבר שלי. מרלין, אמרתי לו שאנחנו צריכים להפריד בין העבודה לחיים האישיים…״

יכול להיות שטונקס התכוונה לפצוח ברשימת כל הבעיות שהיו לה עם מי שלא- היה- החבר- שלה, אבל אז היא נזכרה שהיא מראיינת אדם- זאב כבול בשלשלאות.

היא פתחה בטון רציני ומקצועי, שהיה רק מעט מאולץ, ״היום לפנות בוקר לשכת ההילאים קיבלה קריאה ממשפחת קוסמים ביורקשייר, לא רחוק ממקום המגורים שלך. הילד שלהם הולך תוך כדי שינה, ואיך שהוא הוא הצליח לצאת החוצה. הם מצאו אותו בגינה שלהם, לאחר שהוא ננשך על ידי אדם- זאב.״

רמוס הרגיש כאילו היא תקעה לו סכין בבטן. הוא לא היה צריך לדמיין מה הילד המסכן הזה או ההורים שלו מרגישים - הוא ידע בדיוק.

״הוא שרד?״ הוא שאל, ובניגוד לרצונו קולו נשבר מעט.

״הוא בקדוש מנגו עכשיו, במצב יציב.״

״בן כמה הוא?״ 

טונקס נראתה מופתעת מהשאלה. 

״שמונה, אני חושבת.״

לפחות הוא הצליח לצבור כמה זיכרונות ילדות טובים, רמוס חשב לעצמו בעצב. רק חשוב שהוא יצליח להסתגל למצב החדש שלו אם ההורים שלו מקווים לשלוח אותו להוגוורטס - בהנחה שהם יצליחו להבטיח שהוא יישאר איתם בבית…

״אז…״ רמוס התחיל כשהבין שהוא שקע בהרהורים כואבים, ושטונקס לא אומרת שום דבר. הוא הצליח למשוך את ידו כנגד השלשלאות מספיק כדי להעביר יד על פניו. ״אתם חושבים שאני עשיתי את זה?״

״לא,״ טונקס השיבה בטבעיות, ואז, כאילו הבינה שהיא דיברה בלי לחשוב, הוסיפה, ״כלומר, אני לא חושבת שעשית את זה בכוונה.״

רמוס חייך בלי להתכוון. הוא היה כל כך עייף שההבעה הכאיבה לו.

״את מאוד אמפטית,״ הוא אמר לטונקס, שנראתה מבולבלת מהתגובה שלו. ״אני לא חושב שזאת תכונה מאוד אופיינית להילאים. הם בטח שולחים אותך לראיין חשודים כל הזמן. הרבה יותר קל לגרום למישהו להיפתח כשהוא מרגיש שיש מישהו שמבין אותו.״

״זה נכון,״ טונקס אמרה, ונראתה כאילו היא תוהה אם יש מניע נסתר למחמאה שלו. ״אני חושבת שלכל אחד מגיע שיבינו אותו. רוב האנשים לא רעים מטבעם - הם פשוט קורבנות של נסיבות.״

רמוס גיחך בעל כורחו. טונקס נראתה נעלבת.

״אני מצטער,״ הוא מיהר להגיד, ״את צודקת. רוב האנשים באמת טובים מטבעם, גם אני מאמין בזה. אבל באדם- הזאב שנשך את הילד הזה הלילה אין שום דבר טוב. יש בו רק רוע.״

טונקס נתנה לו מבט מוזר. 

״זו הדרך שלך להתוודות?״

צחוקו של רמוס הדהד בין התאים הקרים. הוא התאמץ מאוד לא להיעלב שטונקס חושבת שהוא עשה משהו כזה, והזכיר לעצמו שאין לה שום סיבה לבטוח בו.

״לא,״ הוא אמר, ״זו הדרך שלי לומר שאני לא עשיתי את זה, אבל אני יודע מי כן. בכנות, זו בושה שהממונים עליך והצוות להתמודדות עם אלימות אנשי- זאב במחלקה לפיקוח על חיות פלא לא יודעים כבר, ושלחו אותך לבזבז את הזמן שלך איתי.״

״טוב, אז אתה עומד לומר לי מי זה או לא?״ טונקס שאלה, נראית לא משוכנעת.

המום מהעובדה שהיא לא יודעת כבר, רמוס הסביר לה, ״ילד ננשך על ידי אדם- זאב בירח המלא. כמו שאת בטח יודעת, בתור הילאית, רוב האנשים שננשכים על ידי אנשי- זאב לא שורדים, בין אם הם קוסמים או מוגלגים. תקיפה של אדם- זאב היא דבר אלים ואכזרי. ילדים במיוחד לא מצליחים לשרוד את אותו הלילה הראשון ומתים מהפציעות. אבל הילד הזה שרד. את יכולה לנחש מה זה אומר?״

הוא לא התכוון להישמע מתנשא, אבל הוא חשש שככה זה יצא. טונקס נראתה קצת עצבנית, אבל בכל זאת הרהרה בדבריו ברצינות, מניחה את סנטרה בידה.

״או שהיה לילד הזה המון מזל,״ היא אמרה לבסוף, ״או שאדם- הזאב שנשך אותו עשה מאמץ לרסן את עצמו, כדי שהוא ישרוד…״

״ויהפוך לאדם- זאב בעצמו,״ רמוס השלים אותה כשקולה גווע. ״במקרה יש אדם- זאב אחד בבריטניה ששם לו למטרה להפוך כמה שיותר אנשים לאנשי- זאב, ובמיוחד ילדים. את יודעת מי זה?״

״גרייבק,״ טונקס השיבה בלי לחשוב הרבה. רמוס שמח שלפחות יש משהו אחד שימושי שמלמדים הילאים חדשים. ״אז אתה חושב שהוא עשה את זה?״

״אני בטוח שהוא עשה את זה.״

״זה היה שיעור מאוד מעניין, אבל זה לא מנקה אותך מחשד. בכל זאת, האירוע התרחש במרחק קצר מהבית שלך,״ טונקס אמרה במקצועיות.

״נכון,״ רמוס השיב בחיוך מריר, תוהה למה הוא חשב שהיא תאמין לו סתם ככה. ״טוב, אני לא הייתי יכול לעשות את זה. ביליתי את הלילה במרתף בבית שלי, קשור בשלשלאות שהותאמו לי במיוחד על ידי מומחה ברונות עתיקים. אבא שלי הזמין אותו מנורווגיה כשהייתי ילד. השלשלאות האלה לא ניתנות לשבירה, ואף כוח בעולם לא יכול לפתוח אותן בזמן שאני קשור בהן כשאני בצורת זאב. אתם מוזמנים לשלוח מומחה לרונות לבדוק אותן, הוא יגיד לכם שאני הייתי קשור שם כל הלילה, ולא יכולתי לצאת לנשוך אף אחד.״

טונקס הייתה מוכת תדהמה מההסבר שלו.

״היית יכול לפתוח בזה!״ היא אמרה בקול. היא נראתה כועסת עליו, אבל גם קצת אשמה. ״נתת לי לשבת פה ולהאשים אותך כשידעת שיש לך אליבי מוצק?!״

רמוס חייך בהתנצלות. 

״אני לא יוצא מהבית הרבה… כנראה לא שמתי לב כמה התגעגעתי ללדבר עם מישהו…״

טונקס בהתה בו לרגע ואז אמרה משהו שנשמע כמו, ״לא יאומן…״ לפני שהיא עזבה בצעד מהיר.

לאחר זמן לא ארוך אחד מההילאים שעצרו את רמוס חזר כדי לשחרר אותו לדרכו. רמוס חש הקלה בעודו צועד מתוך התא, משפשף את פרקי ידיו לאחר השהות הממושכת בשלשלאות; הוא לא דאג שמא הוא לא יצא לחופשי, הוא דאג שמומחה הרונות שמשרד הקסמים בוודאי שלח לבית שלו גילה בטעות את סיריוס. אך אם הוא יוצא לחופשי, סימן שסיריוס היה חכם מספיק כדי להסתיר את זהותו בזמן ביקור הבית.

הוא חזר אל החדר אליו ההילאים התעתקו כשהם הביאו אותו לשם. טונקס חיכתה לו שם, לצידו של ווליאמסון, שנראה מאוד לא מרוצה.

״הצלחת להתחמק הפעם,״ ווילאמסון אמר לרמוס בשנאה, ״בפעם הבאה נתפוס אותך.״

״הוא לא עשה שום דבר,״ טונקס יצאה להגנתו של רמוס, ״וחוץ מזה, אתה זוכר שהוא ריפא אותך בשנה שעברה אחרי שלוכדי חיות הפלא ההם כיסחו אותך, נכון?״

ווילאמסון הסמיק בסומק אדום מכוער.

״אני שם עליך עין,״ הוא איים על רמוס.

״אתה מחמיא לי,״ רמוס השיב בהתגרות. הוא הרגיש מרוצה במיוחד כשטונקס נראתה משועשעת.

״אני אקח אותך הביתה,״ היא אמרה לו. 

רמוס הבין שאין לו את השרביט שלו, הוא כנראה נשאר על הרצפה בבית שלו כשעצרו אותו. והוא היה בטוח שווילאמסון נראה מקנא בזמן שטונקס אחזה בזרועו והתעתקה איתו משם.

הם הופיעו מחוץ לגדר הבית שלו. השמש עדיין הייתה חזקה ומסנוורת; רמוס נזכר שהוא תשוש.

״אני מצטערת על הכל,״ טונקס אמרה לו. כשהיא לא הייתה במשרד הקסמים, מוקפת הילאים אחרים, זה היה כאילו היא הסירה איזו מסכה וחזרה להיות מי שהיא באמת, האישה החייכנית והנעימה שרמוס פגש שנה אחת לפני כן.

״אתם רק עשיתם את העבודה שלכם,״ רמוס השיב, לא מעיר על היחס הלא- הוגן שהוא קיבל מווילאמסון. ״תודה שהקשבת לי… באמת הקשבת לי. זה לא מובן מאליו.״ 

הוא התכוון להגיד שהוא היה רוצה שיהיו עוד הילאים, ובכלל אנשים, כמוה - אבל הוא הבין שהם לא מספיק קרובים כדי שהוא יגיד משהו כזה בלי שזה יתפרש בצורה לא נכונה.

טונקס חייכה אליו. זו הייתה הבעה שהתאימה לה הרבה יותר מאשר כעס.

״אני צריכה לחזור למשרד,״ היא אמרה לאחר רגע.

״כן,״ רמוס אמר, שמח שהוא לא שגה בלשונו והזמין אותה להיכנס לבית הרעוע שלו לכוס תה. הוא הצטער שהוא לא יכול לחלוק איתה את האירוניה; בפעם האחרונה שהם נפגשו הם חיפשו את סיריוס ביחד, ועכשיו סיריוס מסתתר בבית של רמוס, ללא ידיעתה של טונקס.

״להתראות, טונקס. אני מקווה שבפעם הבאה נתראה בנסיבות נעימות יותר.״

״גם אני,״ טונקס השיבה והתכוננה להתעתק. ״ביי, רמוס.״

היא נעלמה בקול פקיקה. רמוס נכנס בשער הגינה ועשה את דרכו לתוך הבית.

סיריוס, בצורת הכלב שלו, ישב מכונס על השטיח מול האח. הוא הרים את ראשו במתח כשהדלת נפתחה. כשהוא הבין שזה רק רמוס, לבד, הוא שינה צורה.

״מה זה היה?״ הוא דרש לדעת.

״עניינים של אנשי- זאב,״ רמוס השיב כלאחר יד, מרים את שרביטו מהרצפה.

״למה אתה מחייך?״ סיריוס שאל בבלבול ניכר.

״אני תשוש,״ הייתה תשובתו של רמוס בזמן שהוא הלך למיטה שלו. 

לפני שהוא נרדם הוא חשב לעצמו שלא היה מפריע לו שמשרד הקסמים יעצור אותו בהמטלת שווא שוב בחודש הבא, בתנאי שטונקס תהיה זאת שתחקור אותו.

הפרק הקודם		הפרק הבא