שומרי הגלקסיה 3 בגרסה שלא שוברת את הלב

אני יודעת שהסיפור היה לא מאושר הרבה זמן והכל אבל בבקשה תנסו לקרוא אותו ואני מבטיחה שהוא יעשה מעניין מאוד

תודה וקריאה מהנה

החללית של השומרים ריחפה בעצלתיים בשולי מערכת כוכבים לא ממופה. בפנים, האורות היו מעומעמים, הצלילים רכים, ואפילו גרוט נח לו, ענף אחד מכסה את פניו כמו שמיכה.

פיטר שכב על הספה בעמדת התצפית הקדמית, כשגאמורה נשנת על כתפו, מלטפת את גב כף ידו באצבע אחת.
הוא הרגיש... שלם.

"את באמת פה," הוא לחש, כאילו רק עכשיו העז להאמין בזה.
"ותמיד הייתי," היא ענתה, חצי חיוך בזווית פיה. "פשוט... קצת הפוכה."

באותו רגע, מנטיס פתחה את הדלת – או ליתר דיוק, עושה פריצה אופיינית-לה ועמדה מולם בידיים שלובות ובמבט נמרץ.

"פיטר!" היא אמרה בנחישות. "הגיע הזמן."

"לא עכשיו, מנטיס," הוא נאנח. "אתה שוב עם הקטע הזה?"

"כן!" היא צעדה קדימה. "אתה צריך לבקר את סבא שלך. מה הבעיה?

"וואו", פיטר מלמל. "רגיש כרגיל."

"אני רק אומרת את האמת," אמרה מנטיס עם חיוך תמים. "אתה חיית בחלל מגיל שמונה. חזרת מהמוות. כמעט התפוצצת באוויר. אפשר לחשוב – ביקור אחד על כדור הארץ יגרום לך להתמוטט?"

גאמורה נאנחה קלות, בלי לזוז. "היא לא תוותר, אה?"

"ברור שלא," אמר פיטר. "היא אחותי."

אבל משהו בעיניו חייסס.
כי האמת? הוא לא באמת יודע למה הוא לא הולך.
אולי כי כדור הארץ הזכיר לו את אמא.
אולי כי הוא פחד לראות כמה זמן עבר.
אולי... כי הוא לא רוצה להרגיש שהוא שייך לשם.

אבל עכשיו, כשהלב שלו היה שלם – אולי, רק אולי – הוא יכול לחשוב על זה.

"אני חשוב על זה, טוב?" הוא סינן לעבר מנטיס.
"זה בדיוק מה שאמרת לפני חודש," היא ענתה.
"וזה היה נכון גם אז!"

הפרק הקודם		הפרק הבא