איימי גריינג’ר

"בוקר, העלמה גריינג'ר.." הוא בהה בי בעיניו הקודרות, התקרב מעט, ואחרי שניה ממש הרמיוני מיד רצה כדי לתפוס את מקומה, במפתיע, ליד לבנדר בראון. לבנדר, מצד שני, לא ממש עפה על הרעיון וגלגלה את עיניה. "בוקר טוב, פרופסור סנייפ.." צחקקתי במבוכה, אבל סנייפ היה נראה יותר רציני מאי פעם. "אין לך ממש ממה לצחקק כרגע, העלמה גריינג'ר." אמר סנייפ בקול קר. "אתה צודק, פרופסור. סליחה." השבתי והרכנתי את ראשי. סנייפ גיחך לפתע. "אני מוריד לך עשרים נקודות מהציון הסופי.." 

"בסדר, פרופסור, אני מבינה..-"

"-ועשרים נקודות נוספות יורדו לגריפינדור!"

"מה?!" פצחתי בצעקה בזמן שרוב הגריפינדורים שלחו אליי מבטים זועמים.

"שמעת אותי, העלמה גריינג'ר." סנייפ השיב בקרירות. "עכשיו, אם לא אכפת לך, אעריך את זה מאוד אם תוכלי לתפוס את מקומך. יש מקום ריק ליד פיניגן.." הוא הוסיף והצביע על השולחן של שיימוס שישב לבד.

עשיתי את דרכי לשולחן של שיימוס בזמן ששמעתי קריאות מגריפינדורים.

"תודה רבה לך, איימי!"

"היית חייבת להגיד את זה?!"

"תחשבי פעם אחת או פעמיים לפני שיוצא לך משהו כזה מהפה!"

"את תמיד מדברת בלי לחשוב??"

למה זה יצא לי מהפה?! למה אני כזאת לחוצה היום?! מה קורה לי?!

אחרי המבחן שהיה באמת לא פשוט, אני, הרמיוני, רון, והארי, ישבנו מתחת לעץ בחצר. "שיהיה ברור.." אמר רון. "אני לא מאשים אותך איימי." הוא הוסיף בקול רך ובחיוך.

"תודה, רון.." השבתי בחיוך. "גם אני לא.." הארי אמר בנימה רגועה. זה עשה לי הרגשה טובה כזאת.. כמו דגדוג ממש עמוק בבטן. "אני דווקא כן!" הרמיוני אמרה לפתע. "סליחה?" השבתי בהלם. "כן! אם לא היית מדברת ככה על סנייפ, זה לא היה קורה בכלל!" 

"אז זאת אשמתי שהוא ערפד חסר לב?!" פלטתי, והארי ורון התפקעו מצחוק.

הרמיוני לעומת זאת, גלגלה עיניים. "איימי.. גם אם הוא הבן אדם הכי שנוא והכי נוראי והכי מזעזע שפגשנו, הוא עדיין המורה שלנו. והוא עדיין זה שמחליט לנו על הציונים!"

"למי אכפת מציונים??"

"לי אכפת, לי!"

"אכפת לך רק מלימודים, תחיי כמו בן אדם!"

"העלמה גריינג'ר!" לפתע שמענו את קולה של פרופסור מקגונגל מאחורינו. "כן?" אני והרמיוני השבנו פה אחד. מקגונגל צחקקה. "לא, הרמיוני.. התכוונתי לאחותך. איימי, תתלווי אליי לרגע אחד או שניים?" מוזר..

"אממ.. בטח!" השבתי. "להתראות אחר כך!" אמרתי לחבורה ופרופסור מקגונגל הובילה אותי אל משרדה. 

"קחי לך כיסא, העלמה גריינג'ר." היא אמרה לי כשהגענו לשם. ואני התיישבתי על הכיסא שהיה מול השולחן שלה, שמאחוריו היה את הכיסא שלה. מקגונגל גם היא התיישבה על הכיסא שלה, ופשוט חייכה אליי את החיוך הזה שיש למורים כשהם מבינים שאתה משקר, או שעשית משהו לא בסדר, או לפני שהם עומדים לשאול שאלה אישית ומאוד מאוד מביכה. במקרה שלי, זאת הייתה הסיטואציה השלישית.

"העלמה גריינג'ר. סנייפ סיפר לי את מה שקרה, וכראש הבית שלך, אני מחויבת לדבר איתך ולרדת לשורש העניין. אני לא רוצה להביך אותך, כי אני באמת מבינה אותך והייתי פעם בגילך, אבל.. יכול להיות שההתפרצות הזאת קרתה כי את קצת מבולבלת בגלל איזה בחור?" היא שאלה. הפנים שלי האדימו בטירוף. "פפפפפפפ... לא קשור!! אני בחיים לא אתבלבל בגלל בחו-.. או, בסדר, אולי זה באמת קצת קשור למישהו.."

מקגונגל צחקקה צחוק נעים. "פוטר?" היא שאלה, והרגשתי דגדוג של לחץ בכפות הידיים. הרכנתי את ראשי. "בבקשה אל תגלי לאף אחד.." מלמלתי. "הכל בסדר, מותק.. זו לא בושה. בואי, תראי, אספר לסנייפ שפשוט היה לך בוקר קשה. הרגשות שלך אל פוטר יהיו הסוד הקטן שלנו." היא חייכה ושמה את ידה על הכתף שלי. לאחר מכן, היא הובילה אותי בחזרה אל החבורה שעדיין ישבו מתחת לעץ בחצר, וכשבאתי וראיתי את הארי מחייך אליי.. הפעם כבר לא כל כך הכחשתי את העובדה שהיו לי פרפרים בבטן.

הפרק הקודם