היום הכי זוועה בהוגוורטס

בס"ד

היה זה ערב סתווי רגוע בהוגוורטס. הארי, הרמיוני ורון עשו את דרכם במסדרון הקומה השביעית, בדרכם לחדר המועדון של גריפינדור. למרות שהרמיוני הייתה השקולה מבין השלושה, מי שהיה מביט בהם לראשונה כנראה היה חושב שהיא דווקא האימפולסיבית מביניהם.

"אני פשוט לא מאמינה!" היא אמרה בפעם השביעית בדקה האחרונה, "איך הוא עשה את זה? מי הרשה לו?"

"מקגונגל הרשתה לו, כנראה," מלמל הארי.

"אבל הרמיוני, הוא פרופסור, ואת תמיד בעדם," רון אמר בניצחון מסויים. "את תמיד אומרת לנו שצריך לקבל כל החלטה שלהם, אפילו החלטות כמו זו."

"כן, אבל לתת ציון ז' לכולם על הבחנים?" הרמיוני התחלחלה, "אני מבינה שהוא מאוד אוהב להשתמש במילה 'זוועה', אבל עד כדי כך? זה פוגם לכולם בממוצע סתם ככה! איך אני אהיה מצטיינת שכבה ככה?"

"אל תדאגי, הרמיוני, אם כולם קיבלו ציון ז אז לכולם ירד הממוצע באותו אופן," הרגיע אותה הארי, "את עדיין תקבלי מצטיין."

"אם כי לקראב ולגויל הממוצע דווקא עלה עכשיו," רון גיחך, "זה הציון הכי גבוה שלהם מאז השנה הראשונה. עד היום הם קיבלו רק ק'."

"ולמה אנחנו בכלל לומדים את המקצוע הזה?" הרמיוני התרעמה, "הסתדרנו עד היום בלי אומנויות ההייטק, למה פתאום עכשיו זה כל כך חשוב?"

"אני חושב שדמבלדור פשוט נהנה לראות אותך סובלת, הרמיוני," הקניט אותה רון, "והאמת, הוא גם לא היחיד."

השיחה המרגשת שלהם נקטעה כשראו מולם את מושא שיחתם – פרופסור ברקוני – צועד הלוך ושוב אל מול קיר ריק במסדרון.

"אה, אתם כאן," הוא זרק לעברם בסתמיות, כאילו ציפה להם.

"מה אתה עושה כאן, פרופסור?" הארי שאל. עדיין היה לו מוזר שהוא צריך להפגין גינוני כבוד לבובה, אבל הוא זרם.

"מה אני עושה?" ענה ברקוני בזלזול. "אני עומד לפתוח פה את Barkubator – חממת הסטארט־אפים הקסומה הראשונה בעולם. כי אם יש משהו שאתם בני האנוש לא יודעים לעשות, זה לנצל פוטנציאל. ואני? אני רואה פוטנציאל בכל חור בקיר. נו, מה יש לחדר הזה? למה הוא לא עובד?"

וברגע שאמר את זה, דלת חדר הנחיצות הופיעה. ברקוני פתח את הדלת. "נו, אתם נכנסים? פה זה חדר הנחיצות הנורמלי, לא המחופף הזה מהפאנפיק השני עם הילדה המלחיצה."

הארי, רון והרמיוני נכנסו אחריו, והארי הודה בינו לבין עצמו שמעולם לא ראה את חדר הנחיצות ככה. בפנים, במקום ערימות של ספרים או כלי אימון, הם מצאו חלל מואר באור ניאון, עם שולחנות עבודה מצופים קלף, מכונות קפה ששרות שירי־עם גובליניים ומכינות אספרסו לפי קריאת מחשבות, ולוחות זכוכית שקופים שכתובות עליהם מילים כמו "שער האוניות", "מדד כרך&דף 500", "מכפיל קסם" ו־"הגנת IP מפני קוסמים אפלים".

"איך אספרסו בכוח המחשבה? זה מנוגד לחוקי גאמפ!" הרמיוני שפשפה את עיניה באי אמון.

"בוודאאאי שזה מנוגד לחוקי גאמפ," ברקוני ענה, "לכן זה לא אספרסו שנוצר יש מאין, זה נקלח ישר מחדר המורים על חשבון התקציב שלכם. הגיע הזמן שיעשו משהו עם כל הכסף שההורים שלכם – הארי לא לבכות – משלמים למקום הזה במקום כל הזמן לשלם לנביא היומי על כתבות יח"צ לא אמינות."

"מה זה המקום הזה?" רון שפשף את עיניו בתדהמה.

"בחיים הוא לא ראה כל כך הרבה שפע, מסכן," לגלג ברקוני. "ברוכים הבאים למטה הקסמים של Barkubator. כאן אתם תבנו אפליקציות שמכשפות אנשים, תרתי משמע."

"מה זאת אומרת?" שאל הארי.

ברקוני הצביע על אחד השולחנות, איפה שכמה תלמידי רייבנקלו כתבו במרץ על גליונות הקלף, סביבם עשרות כוסות קפה חצי שתויות.

"פה אנחנו בונים את העתיד," הוא ענה. "לא עוד לחשים מיושנים או שיקויים מסריחים. פה נבנה פלטפורמות קסומות עם סקייל בינגלקטי."

"הבנת משהו?" שאל רון את הארי בלחישה, וזכה למשיכת כתפיים בתשובה.

"זה אפשרי בכלל?" שאלה הרמיוני את פרופסור ברקוני.

"נו, בוודאאאי שזה אפשרי," החייזר ענה, "עכשיו תשבו, פגים, ותתחילו לעבוד בשבילי. אני רוצה תוצאות, אני רוצה כסף, ואני רוצה כסף."

"למה אנחנו עושים את זה?" הרמיוני מלמלה לעצמה כששירבטה בקדחתנות שורות קוד על הקלף, "למה אנחנו מקשיבים לו בכלל? למה אנחנו לא קמים והולכים פשוט?"

היא הגניבה מבט לעבר רון והארי. כל אחד מהם ישב בשולחן משלו. הארי נראה מרוכז כל כך במה שכתב. היא הופתעה עד כמה השתפר בקוד לאחרונה. מתברר שהוא לא טוב רק בקווידיץ, אחרי הכל, והיא התביישה להודות שמצאה את זה די מושך. רון, לעומתו, היה עסוק בלהתלהב ממכונות הקפה. אבל גם גיליון הקלף שלו לא נראה ריק אחרי הכל.

"נו, בואו נראה," ברקוני עצר את עבודתם, "תעצרו, נראה אם בזבוז הזמן שלי ושלכם היה שווה משהו. למרות שלזמן שלכם אין באמת ערך."

הוא ניגש לשולחן של הארי ובחן את עבודתו. כולם השתתקו והביטו במתרחש.

"פוטר, מה פיתחת לנו פה?" הוא שאל.

"אמ," הארי היסס, "זה חיישן קסום לאיתור חפצי אופל."

"חפצי אופל אתה אומר?" ברקוני התבונן בגיליון הקלף של הארי. "כמו מלשינוסקופ? יש כזה כבר."

הארי קילל חרישית. "לא ציפיתי שתכיר את זה," הוא מלמל.

ברקוני הקיש באצבעותיו. "אופס, אני מכיר הכל עכשיו, אני יודע הכל על הכל," הוא אמר, והגניב מבט למייקל קורנר שישב בסמוך לשולחן אחר. "אני אפילו יודע שאתה צריך להחליף משחה," הוא אמר לו, "לא פלא שמגרד לך שם כל הזמן. תגיד למדאם פומפרי. אחרת לא תצליח לשבת בשקט."

מייקל האדים והשתפל בכסאו.

"שלא תחשוב ששכחתי אותך, פוטר," ברקוני חזר להארי. "תראה... זה נחמד..."

הארי הביט בברקוני במתח. הוא לא העז אפילו למצמץ.

"אבל זה בלי מודל עסקי," ברקוני המשיך, "זה יירקב לך במזוודה עד סוף השנה השביעית."

הארי החמיץ פנים. ברקוני, בינתיים, ניגש להרמיוני. "נו, גריינג'ר? מה הכנת?"

הרמיוני הזדקפה במושבה והושיטה את גליון הקלף שלה בביטחון. "רשת לימוד לחשים אונליין," היא ענתה. "ברגע שנחבר את הוגוורטס לאינטרנט, נוכל –"

"– אוי, אתם בני האנוש," ברקוני קטע אותה. "תמיד מנסים לחנך את כולם. זה חמוד. לא רווחי, אבל חמוד. הלאה, וויזלי?"

רון הושיט לו את גליון הקלף שלו. "כתבתי משחק מחשב על בריחה מעכבישים," הוא צייץ.

ברקוני הביט בו באכזבה. "זה פשוט מראה שאתם פגי מוח. וזה עוד במקרה הטוב. הלאה, קורנר? נרגעת בסוף?"

מייקל קורנר הרים את גליון הקלף שלו מהשולחן והראה לברקוני. "אהא," ברקוני מלמל בעודו קורא, "אהא, ממהמממ, טוב, נו, תריץ את זה."

"אתה בטוח, פרופסור?" מייקל שאל בחשש.

"בוודאאאי שאני בטוח, מייקל האפס. גש להריץ."

מייקל צעד בחשש לעבר הלפטופ שהיה מונח על אחד השולחנות. הוא הקליד את הקוד שלו והריץ, ואז פורטל אדמדם נפתח בקיר הסמוך.

"בשם מרלין, מה זה?" רון השתומם בשעה שמתוך הפורטל יצאו עשרות יצורים אדמדמים, כולם עם מבט מזלזל זהה.

"הנה, אלה בני הדודים שלי," הסביר ברקוני. "הם באו לבדוק את ה־ROI. אם לא הבנתם מה זה, תחזרו לקרוא ספרי כישוף על ימי הביניים."

הרמיוני נאנחה. היא לא הבינה איך דמבלדור ומקגונגל נתנו לדבר הזה לקרות. זה יותר גרוע מהשתלטות של אוכלי מוות!

בדיוק באותו רגע, דלת חדר הנחיצות נפתחה. אלבוס דמבלדור עמד שם, בוחן את החדר שהתמלא חייזרים, לוחות שרטוט, ומצגות קסומות.

"ברקוני," דמבלדור אמר במבט חמור סבר שהיה מאוד לא אופייני לו, "חדר הנחיצות לא נועד להפוך להאב הייטק."

ברקוני חייך חיוך מתנשא. "בוודאאאי שכן, אם אתה יודע מה אתה עושה. וההבדל בינינו, יקירי, הוא שאני יודע."

דמבלדור הסתובב ופנה ללכת משם בדממה.

"מה – פרופסור!" הרמיוני מחתה.

"כן?" שאלו דמבלדור וברקוני באותו זמן.

הרמיוני נשכה את שפתה התחתונה בתסכול. "פרופסור דמבלדור!" היא הדגישה, "אתה לא יכול פשוט ללכת ולהשאיר אותנו ככה!"

"אני מזכיר לך, העלמה גריינג'ר, שפרופסור ברקוני הוא מורה כאן, ואם הוא רוצה להעניש תלמידים בעבודות לאחר שעות הלימודים, יש לו הסמכות לכך."

"אבל אין סיבה שהוא יעניש אותי, פרופסור!" הרמיוני מחתה, אבל דמבלדור כבר היה בדרך החוצה. ברקוני, לעומתו, נצמד קרוב קרוב להרמיוני.

"עם ציון זוועה כמו שלך? יש לי את הסיבה הכי מוצדקת בעולם להעניש אותך," הוא לחש לאוזנה.

הוא הסתובב לעבר הסטודנטים. "יאללה, פגים, חזרה לעבודה. העולם לא יכבוש את עצמו."

 "אבל פרופסור ברקוני," צייץ תלמיד שנה שנייה מרייבנקלו שהארי לא הכיר, "אני ממש חייב פיפי! שתיתי המון קפה!"

"אוווויי ידעתי שזה יקרה," ברקוני נאנח, והקיש באצבעותיו. הרמיוני הרגישה קלילות פתאומית.

"זהו, אתה לא תהיה חייב פיפי יותר אף פעם. אף אחד מכם לא יהיה חייב. חיברתי את השלפוחיות של כולכם לענן."

"איזה ענן?" שאל הארי, "באינטרנט כאילו?"

הרמיוני הביטה בהארי בהשתוממות. ממתי הוא התחיל כל כך להבין ברשתות. אבל עד מהרה כולם גילו שהתשובה לשאלה של הארי היא שלילית כאשר גשם צהוב וחמים החל לטפטף עליהם.

הרמיוני פתחה מטרייה וניגשה להארי, מנצלת את ההסחה שסיפק הגשם הניתך. "הארי," היא לחשה לעברו, אבל הוא לא שמע. הוא היה עסוק בלכתוב קוד.

הרמיוני נאנחה וטפחה בעדינות על כתפו, מה שהקפיץ אותו במקום. "מה, הרמיוני?" הוא שאל בעצבנות.

"הארי, למה אתה משתף עם זה פעולה?" היא לחשה, "אתה לא שם לב כמה מוזר מה שקורה פה?"

הארי נאנח. "הרמיוני, עד שאני טוב במשהו חוץ מקווידיץ, למה להרוס לי?"

"מה?"

"אה, אני יודע!" הארי קרא פתאום, "את מקנאת בי, נכון?"

"הארי, על מה אתה מדבר?"

"את מקנאת בי שיש משהו אחד שאת לא היחידה שטובה בו, נכון? אז אל תקחי לי את זה, הרמיוני. את עדיין יותר טובה ממני בזה, שמעתי מה ברקוני אמר לך כשהוא עבר על הקוד שלך. אבל תני לי גם הזדמנות להצליח פעם אחת."

"שקט, פגים!" ברקוני הרעים, "לעבודה!"

הרמיוני רטנה לעצמה ושבה לשולחן שלה. מה שזה לא יהיה שקורה פה, היא תצטרך לטפל בזה בכוחות עצמה.

הפרק הקודם