יומנה של הרפתקה

אוקי, זה רק פרק מעבר בגלל שאין לי השראה. 

הייתי על גב נשר עצום.עשינו את דרכינו למקום שלא הכרתי, למקום משונה. מה שידעתי זה שהמקום הזה לא בישראל אלא הרחק מישראל. אם אתם שואלים איך ידעתי, אני אענה מראש: לפי השלג. ולא, לא היינו בחרמון. ידעתי כי המקום שבו היינו היה שטוח ונמוך מהחרמון ורחב הרבה יותר. מצד ימין היו שדות תבואה יבשים כאילו קיץ. מהצד השני היו דובי קוטב ופינגווינים וקרחונים כאילו חורף. באמצע, איפה שאני והנשר היינו היה אביב- חורף: שדות פוריים אך גם שלג.

אני והנשר המשכנו לטוס. כעת הנשר החל להאט ולהתקרב לאדמה. נחתנו. ירדתי מהנשר ושמתי לב שהנשר לבוש. הוא לבש מעיל חורף בצבע ורוד-סגול עים תחרה לבנה בצווארון. על רגליו נעל נעלי עקב אדומות. צווארו היה עטוף במטפחת. בערך באמצע גופו, היכן שהמסתיים המעיל הייתה חצאית תואמת למעיל. על ראשו חבש כובע וורדרד עים סרט ורוד את הכובע עיטרה תחרה לבנה בשוליים. על מקורו היה אודם ורוד- אדום. מעל עיניו היו צלליות ירוקות. על לחיו היה סומק בצבע ורוד. טעיתי. זה לא היה זכר. זו הייתה נקבה. הנשרה התחיל לנקר באדמה. הסתכלתי לכיוון האדמה. היה שם מין יצור תינוקי מכווץ עים עיניים ורודות מעוינות, אף בצורת עיגול, ופה בצורת משולש שווה שוקיים (מה זה פה, שיעור גיאומטריה?!). התקרבתי אל היצור. הוא השמיע קולות מוזרים שדומים לבכי, נחרות וצחוק. כנראה שהוא השמיע בכנחצקו (בכ- בכי,נח-נחרות, צחו-צחוק.).

לפתע הכול סביבי נעשה שחור.עפתי באוויר. נחתתי על האדמה. נבהלתי שאני ניצבת מולו. מול השחור. מול האופל. מול מה שאנו לא יודעים מהו... מול המוות. מול הדבר הסופי הזה, שאף אחד לא יודע כיצד הוא מרגיש. לפתע הכול הלבין באור מסנוור. עכשיו באמת דאגתי. בזמן ששוטטתי ברחובות שמעתי אנשים מדברים על אנשים אחרים שכמעט מתו אך הצילו אותם, ואלו שכמעט מתו סיפרו שהם ראו את עצמם הולכים במנהרה שהלובן שבה כול-כך מסנוור עד שאי אפשר לתאר אותו, ובמנהרה הם ראו תמונות מחיהם. אז הבנתי שזה אור השחר המפציע מהחלון. 

הפרק הקודם