השנה היא 1918
החום כבר עלה מעל 46 מעלות. אני בקושי נושם, מתים-חיים עוברים ליידי בלי להשים לב אליי. המגפה כבר בעיצומה, דבר לא יכול לעצור אותה. אמא שלי שוכבת מיטה ליידי יושנת, או שאולי כבר נגזלו החיים ממנה. מתי כבר יגמר הסיוט הזה ונוכל לחזור הביתה? כל הראש כואב לי אני מרגיש מסוחרר, קשה לי לנשום, אני שוכב במיטתי כבר שבועות בלי לדעת איך יגמר. האם אני ינצל? או שמה אני אסיים את חיי כאן על המיטה הנוראה הזו? "א-אמא?" לחשתי לה בקושי "הממ?" היא הפנתה את ראשה בקושי מסויים אליי. העור העמום לא עזר להסוות את עורה החיוור של אמי, היא הייתה מוטשת מרוב תרופות "איך את מרגישה?" לחשתי לה "ובכן.." היא השתעלה בחנק "א-" התחילה לומר "לא, אמא בבקשה תנוחי" התרתי בה. נשכבתי שוב על המיטה שכל גופי כואב ועצמתי את העיניים. מקווה שכל הסבל הזה יגמר.
"אדוארד.." נשמע קול מתנגן בתוך החדר. פקחתי את עיניי באיטיות וראיתי דמות גברית רוכנת מעליי. הייה לו שיער בלונדיני, עינייו היו בצבע טופז וצבע עורו הייה חיוור ולבן. הוא לבש חלוק ארוך לבן וסטטוסקופ הייה מונ סביב צווארו. "דוקטור קאלן.." לחשתי לו, קארלייל הייה רופא בכיר בבית החולים הוא הייה מסור לעבודתו וביצע אותה כמעט בשלמות. קארלייל טיפל בי ובאמי גם. "איך אתה מרגיש?" שאל כשבדק אותי בסטטוסקופ הקר שהקפיא את עורי וגרם לי צמרמורת בכל הגוף, התנשמתי בכבדות. "לא ממש טוב" הודתי. קארלייל הביא לי לשתות תרופה מרה. "הנה, זה יעזור להוריד את החום" אמר ואחר כך הכניס הכל לתיקו "אוקיי אני אבדוק את אמא שלך יותר מאוחר, תרגיש טוב". קארלייל יצא החוצה.
שמעתי את הדוקטור והאחות במסדרון מדברים-
"דוקטור, נגמר לנו מלאי התרופות! מה נעשה?" שאלה בחשש "אי אפשר לייבא תרופות מארצות אחרות?" "לא, חוששני שלא.." נאנחה "אתה מבין, בגלל המגפה אף מדינה לא רוצה להתקרב לשטחים האלו שמסומנים כבעלי הנגיף" "אז אני חושש שהגרוע מכל קורה.." מלמל "נצטרך לבצע הרבה קבורות החודש" אמר הדוקטור בעצב.
נחרדתי ממש "נגמרים התרופות.." מלמלתי בלחש לעצמי 'הייתכן שהתרופה שנתן לי הדוקטור היא אחת בין האחרונות?' חשבתי על זה הרבה ואז הבנתי 'אין יותר איפה להסתתר מהמוות הוא יגיע מהר ממה שנדמה' לא רציתי למות אבל אני ידעתי בתוך תוכי שאין סיכוי להינצל. באותם רגעים אלו לא בכיתי, אפילו לא פחדתי...
|