סניץ' המוות

רוז פלטה צרחה חנוקה והתעוררה בבהלה. "זה רק חלום...רק סיוט..." היא לחשה ונשמה נשימות עמוקות. היא הסבירה לעצמה שזה לא מציאות, אבל משהו בפנים לא אהמין לה. לא קרה כלום! זה סתם חלום! היא ניסתה להרגיע את עצמה, להסביר מה נכון ומה לא אבל היא ידעה שהתחושות שלה נכונות. והיא כבר הוכיחה את זה בעבר.

היא בקושי הצליחה להניח את ראשה על הכרית שוב והדלת נפתחה וממנה נכנסה דמות, מאיימת ומנפנפת בשרביטה בעיוורון. "קרה משהו????" שואלת הרמיוני בבהלה. "זה רק חלום," אומרת רוז לאימה. היא התיישבה לייד רוז וליטפה את שיערה הג׳ינג׳י כשל אביה, רון. "מה חלמת?" הסתקרנה הרמיוני. "האמת," רוז מתחילה לומר. "אני אפילו לא זוכרת." שיקרה לה. עברה דקה, עברו שתיים. "תחזרי לישון," הציעה הרמיוני. "לילה טוב," היא אמרה רגע לפני שסגרה את הדלת מאחורייה. רוז הקשיבה בדממה לצעדייה המתרחקים של אמה. כשהצעדים נפסקו לגמרי ורוז יכלה לדעת במאה אחוזים שהיא כבר ישנה, היא גיששה את דרכה בחושך לעבר שולחן הכתיבה שלה והוציאה כלי כתיבה וספר שדפיו היו עשויים קלף ישן ומצהיב. היא התחילה לכתוב בכתב יד מסודר על הקלף הישן:

מישהו הצליח לתפוס את סניץ׳ המוות ולא למות?

קול בקע מבין דפי הקלף וקירקר. "אמת," אמר הקול המחריד.

ולא חשבת לספר לי על זה קודם? כתבה רוז במהירות על הדף.

"טוב," פתח הקול בשובבות שנשמע מחריד ביותר עם הקול הצרוד. "תמיד צריך קצת מתח בחיים, לא כך, גבירתי?" 

רוז סגרה את דפי הספר. היא לא ידעה למה אבל היא בטחה בקול המשונה, וכעסה עליו שלא סיפר לה פרט כזה חשוב. אבל זה לא הזמן להתעמבן על קולות צרודים ומשונים. מחר יש לה יום ארוך מאוד, היא צריכה לבדוק מי זה שתפס את סניץ׳ המוות ולא מת.

-----------------------------------------------------------------------

סליחה שלא הוספתי פרק כבר מזמן אבל לא היה לי רעיון... מקווה שנהנתם!!!

הפרק הקודם