לב של רוצחת

הפרק הזה מוקדש לקוראים הנאמנים שלי מ-"אהבת אמת". שימו לב! בגלל שהפרק הזה יצא קצר מאוד, אני עושה לו פרק המשך, שזה חלק ב'. מקווה שתתנו לצ'ו תקווה חדשה:)

אני יושבת בחדר האפור והקטן שלי, וחושבת.

איך אני אמצא את הדרך חזרה? אני מרגישה כל כך אבודה כל הזמן, אומללה, מדוכאת.

מגיע לי!

אני לכודה בתוך יער שחור, אפל. הלילה מצליל את כל הדרכים החוצה מכאן. וכבר חמש שנים, אור היום לא עולה. השחר לא מביא אותי שום תקוות. הוא פשוט לא מגיע. אפילו לא טורח לתת תירוצים.

ובעצם, על מה אני מתלוננת? אני לא צריכה תירוצים. אני יודעת טוב מאוד למה השחר לא עול. בלי מילים הוא אומר:

את רוצחת. היער  הזה לעולם יהיה ביתך, מקומך. מגיע לך להישאר כאן עד סוף ימייך. כתם הרצח יסמן אותך בכל מקום שתלכי אליו, כמו אות קין. חיות היער יימלטו מפנייך. את שבוית המעשים שלך עד למותך שלך.

אבל לא תמיד זה יישאר כך. הבטחתי לעצמי שלא אתן לעצמי להישאר כל כך למטה עד שאהיה זקנה ואפורה.

תתעוררי, צ'ו. אלה החיים שלך. אסור לך לתת לעצמך ליפול. זהו הקרב שלך נגד עצמך.

את יכולה להפסיד את הכל, לחזור לאמא שלך ולהפוך לאוכלת מוות מכובדת.

ואת יכולה גם לעזוב את הכל. למצוא את עצמך, להתעורר, לנקוט צעד, להילחם באופל ששולט בך. בקרוב מאוד הוא יחנוק גם את מחשבותייך, צ'ו. את יודעת זאת היטב. ואז – לא תהיה תקווה.

עלייך לבחור. עכשיו.

התרוממתי ממקום מושבי באחת. אני לא אתן לעצמי להישאר רוצחת לתמיד! אני בוחרת להילחם! השבועה שלי עומדת איתנה. אני אמצא את צ'ו. צ'ו האמתית.

הפרק הקודם		הפרק הבא