השעה היתה 4 לפנות בוקר, אבל הוא התקשה לחזור לישון. הקולות הכועסים של אחיו לא מרפים ממנו. אז ככה גרמתי להם להרגיש? חשב, בעודו מנסה לשכוח מפרטיו של החלום. -זה היה רק חלום, אמר לו קול בראשו, זה לא באמת קרה. -ומה אם כן? הספק ניקר בליבו, יכול להיות שקרה להם משהו, ואני לא ידעתי! איזה בן גרוע היית... הם אלה שגידלו אותך, ואתה נוטש אותם תמורת... עבודה מסכנה שלנצח יתייחסו בה אליך כבוגד דם? -והרבה אוניות זהב, השיב הקול הראשון בגאווה. אתה רואה? אפילו אם הם נראים משוגעים, אלה המשפחה שלך, ואתה ככה נוטש אותם? כל מה שאתה יודע- זה מהם. אבא שלך הזניק אותך במעלה משרד הקסמים (והתעודה), ועכשו שאני חושב על זה, אולי פרד וג'ורג' צדקו, לך לבקר אותם בחג המולד... -תגיד, השתגעת?! פרד וג'ורג' יקצצו אותך לחתיכות אם תעז לבוא! וג'יני תניס לבלנדר את החתיכות! אסור-אסור-אסור לך ללכת! זה פשוט טירוף! פרסי ידע בליבו שהקול השני צודק, אבל בכך גם הקול הראשון צדק: הוא יקצץ לחתיכות. הוא נאנח וקם.
|