רמוסיריוס? בערך.

אישרו לי את הפאנפיק!

Sad But True - תודה ^·^

 אם מישהו קורא את זה בכלל (בואו נפתח מועדון של אנשים שלא מאמינים בעצמם) אז אני אשתדל להעלות פרקים בקצב, לפחות פעם בשבוע, ואם יהיה לי הרבה זמן ואני אכתוב יותר אז יעלו יותר פרקים. אם זה מעניין מישהו אני רק בכתיבה של השישי. אף פעם לא כתבתי סיפור/פאנפיק רומנטי, וזה התחיל מזה שסתום רציתי לתרגל את הכתיבה שלי בדברים שאני לא רגילה אליהם, אבל אני די מרוצה ממה שיצא. בכל אופן, אין לכם מושג עד כמה אני אעריך את זה אם תכתבו איך זה יצא. תגובות לשיפור ומה אתם הייתם משנים מתקבלות אפילו יותר בברכה מתגובות שיבוחים (למרות שגם בהן אל תרגישו צורך להמעיט XD) סליחה שחפרתי- הנה הפרק:

אין סיכוי שזה נכון. נכון?

ג'יימס כמעט רץ למגדל גריפינדור, עובר בחור של האישה השמנה ורץ למעונות של בני השנה החמישית.

רק רמוס היה בחדר.

"איפה רך כף וזנב תולע?" שאל ג'יימס כשנכנס מעט מתנשף.

"סיריוס החליט לצאת להתאמן קצת לבד... קווידיץ'. הוא אמר שלא יזיק לו לנקות את המחשבות לזמן מה." אמר רמוס, וג'יימס החל לתהות איזה מחשבות סיריוס הרגיש צורך לנקות. ואז קילל את לילי בליבו על כך שעכשיו הוא בכלל חושב על זה. ואז ביקש מלילי סליחה בליבו כי הוא לא רוצה לקלקל אותה.

"אני נותן לך ניחוש אחד לגלות איפה פיטר." אמר רמוס בהרמת גבות.

"במטבחים." אמר ג'יימס בגלגול עיניים. רמוס השמיע משהו שנשמע כמו הא הממ ושלף ספר עבה משידת הלילה שליד מיטתו.

"ו... מה אתה עשית בינתיים?" ג'יימס שאל, הולך לעבר מיטתו, שהייתה הכי קרובה לקיר, במרחק של בערך מטר וחצי ממיטתו של רמוס, עליה שהה עכשיו עם ספר מונח על הכרית בעודו שוכב על בטנו.

"חשבתי על משהו." אמר רמוס ברוגע והעביר דף בספר.

ג'יימס היה אבוד, איך לעזאזל הוא אמור לברר משהו כזה? פשוט לשאול אותו? אין מצב.

"על משהו... או על מישהו" ג'יימס שאל, לא נותן לחוסר הביטחון שלו ולו מעט מקום בקולו, בעיניו, או בשפת גופו.

רמוס היסס מעט, אך סגר את הספר ועבר לישיבה עם פנים לחברו, עדיין ברוגע.

"קרניים," הוא התחיל לומר, "אף פעם לא היית טוב ברמיזות, למה שלא פשוט תגיד לי במה מדובר?" הציע רמוס.

"ב...סיריוס." אמר ג'יימס ובחן בתשומת לב את תגובת חברו.

"ומה בקשר לסיריוס?" עכשיו הוא הבין למה לילי התכוונה. זה באמת מרגיש כמו לנהל שיחה עם אידיוט. וזה היה אפילו יותר מעצבן, כי רמוס רחוק מלהיות אידיוט.

"נו, אתה יודע..." ג'יימס אמר, הוא ידע בוודאות שגם אם זה לא נכון, וגם אם רמוס לא מאוהב בסיריוס, רמוס הבין. לרמוס הייתה קליטה מהירה יותר מלכל בית גריפינדור גם יחד.

"אם הייתי יודע, ג'יימס, הייתי שואל?" שאל רמוס בהתחכמות, חצי חיוך מסתמן על פניו.

"לעזאזל, ירחוני. אתה יודע בדיוק למה אני מתכוון, אני לא עומד לשחק את המשחק הזה עכשיו." אמר ג'יימס.

"איך שתרצה." אמר רמוס, נשען עם גבו על הקיר ופתח את הספר מחדש.

"רמוס?" ג'יימס שאל לאחר כמה דקות.

"כן, ג'יימס?" הוא ברוגע, עיניו מטיילות על המילים בספר.

"אתה אוהב את סיריוס?" ג'יימס שאל.

הוא הבחין במין ניצוץ מהיר בעיניו של רמוס, שנעלם מהר כשהופיע.

"כולנו אוהבים, לא?" שאל.

"רמוס..." ג'יימס נאנח.

"מאיפה זה בא?" רמוס שאל אותו אחרי דקות ארוכות מידי של שתיקה.

"זה נכון?" משום מה ג'יימס גילה שהוא בכלל לא מופתע. זה פתאום נראה לו כמו הדבר הכי הגיוני בעולם.

"ג'יימס, אתה האדם הכי עיוור לדברים האלה, בלי להעליב, כמובן. זו לילי שמה לב, אני צודק?" רמוס חצי שאל חצי קבע.

"אמ... אולי?" ג'יימס אמר, לא בטוח אם זה בעצם מפליל את לילי, אולי רמוס יכעס שהיא לא באה לדבר איתו כששמה לב, אלא אם ג'יימס. הרי רמוס ולילי חברים טובים, וג'ימס ולילי... פחות.

"והיא... אמ..." רמוס לא ממש רצה לשאול אם היא שמה לב גם לסימנים כאלה אצל סיריוס, הוא עצמו לא שם לב, והוא חיפש אותם, אבל אולי מהצד זה נראה שונה, ללילי יש עין טובה לדברים האלה.

"היא חושבת שגם... סיריוס... אולי..." רמוס הרגיש פתטי לחלוטין "יודע מה, בור נעזוב את זה? אוקי? בין אם הייתי מאוהב בו לבין אם לאו, אני לא אומר שאני כן, סיריוס סטרייט."

"רמוס?" ג'יימס שאל שוב.

"מה?" רמוס שאל לאחר שנשכב על גבו להסתכל לתקרה, כשהספר הפתוח שלו מונח על ביטנו.
"ממתי?" ג'יימס היה סקרן באמת לדעת ממתי חברו הטוב יודע את זה, וכמה זמן היה טיפש מספיק כדי לא לשים לב.

הבעת פניו של רמוס הפכה מהורהרת. "אני... לא בטוח." הוא הודה.

"מה הכוונה בלא בטוח?" ג'יימס שאל, מבולבל.

"זה כאילו תמיד היה ככה... גם כשרק הבנתי את זה, גם לפני כן ידעתי, בערך. אני.. אני באמת לא יודע." רמוס אמר, ללא ספק מתוסכל מהכיוון של השיחה הזו.

"שמע, קרניים, זו ברצינות השיחה הכי מוזרה שאי פעם ניהלתי איתך," לגבי זה, ג'יימס יכל להתווכח איתו. הרבה. "אפשר בבקשה לעבור נושא?" ביקש רמוס.

"אוקי." ג'יימס אמר, רעיון מבזיק בראשו.

"באמת?" רמוס הרים שתי גבות ונשען על מרפקיו, ללא ספק מופתע מהעובדה שג'יימס הניח לנושא כל כך בקלות.

"בטח. בוא." ג'יימס אמר, ורמוס המופתע, שמח על שינוי הנושא וישר קם וסגר את הספר שלו. רק לאחר שנעל נעליים ועמד מחוץ לחדר המועדון ליד ג'יימס, שניהם תחת גלימת ההעלמות, ומפת הקונדסאים שבידו של ג'יימס מוארת בשרביטו של רמוס, רמוס הבין שלא כדאי לו, כנראה, לסמוך על ג'יימס במקרה הספציפי הזה.

"הי, ג'יימס?" אמר רמוס, מאט את צעדיו.

"כן?" שאל ג'יימס בחיוך.

"לאן אנחנו הולכים?" הוא שאל בחשד.

"טיול לילי לכיוון מגרש קווידיץ'." אמר ג'יימס בטון של ניצחון.

"אין מצב. אני לא בא איתך. לא יקרה. למה לעזאזל דיברתי בכלל? הייתי צריך להכריח את עצמי לשתוק." רמוס החל למלמל, כנראה נכנס לפאניקה.

ג'יימס הביט עליו בחיוך בטוח. "אתה יודע, ירחוני, לילי דווקא כן אמרה משהו לגבי סימנים שגם סיריוס הראה, בדיוק כמוך." אמר, גורם לגופו של רמוס לקפוא ממש לשנייה אחת, בה בה ניסה לעכל את מה ששמע.

"מה?" רמוס שאל בשקט.

"מה הכוונה ב'מה?'?" שאל ג'יימס.

"מה לילי אמרה?" רמוס שאל.

"בחייך, אתה התלמיד הגריפינדורי הכי חכם בערך בעשור האחרון, מה קרה לך היום, שאתה כל כך קשה קליטה?" ג'יימס אמר בהרמת גבה.

"תגיד.." עמוס התעלם משאלתו של חברו, "אם אני אחשוב על זה חזק, ממש חזק- מה הסיכוי שהאדמה פשוט תבלע אותי?" שאל רמוס בתסכול.

"לא יודע, חברי היקר, אבל אתה יותר ממוזמן לנסות. אין לך עוד הרבה זמן אז תתחיל לחשוב בכל הכח."

הפרק הקודם		הפרק הבא