האהבה החדשה-ישנה שלי

כעבור חודש
פרסי עדיין באבל, אבל ניכר שהוא מתחיל להתאושש. אתמול הוא אפילו צחק מבדיחה של ליאו. כן, לפני חודש ליאו חזר סוף סוף (אני מתעלמת מגורלו של אפולו, כי אני עוד לא יודעת מה קורה שם בסוף אז יותר פשוט להתעלם..), ממש שבוע לפני ש... סיימתי לגבש את התכנית שלי. בקיצור, פרסי כבר יותר בטוב, ואני נוטה לחשוב שלפחות חלק מזה בזכותי. הוא כל הזמן מבקש ממני לבוא להיות איתו, ויותר מוקדם הבוקר הוא הודה בפניי על הנטיות שלו... לשמחתי הרבה, הוא ביסקסואל. ביקשתי ממנו סליחה, ורצתי לביתן שלי. בביתן הפעלתי מנגנון מיוחד שביקשתי מליאו להתקין בשבילי- מכשיר קטן שמנטרל כל רעש מתוך הביתן לאנשים מבחוץ- והתחלתי לצרוח מהתרגשות. סוף סוף יש לי סיכוי! הפעלתי מוסיקה של מייגן טריינור (my future husband) (למה כולם חושבים שאני אוהב רק מטאל?) ושרתי איתה בקול. טוב... די צרחתי איתה.. השיר התחלף ל- NO ובזמן ששרתי איתה התחלתי לארוז כדי לנסוע מחנה יופיטר כמו שהבטחתי להייזל וריינה.
כעבור שבוע
"ריינה? יש פה... איזה בחור ש.. טוען שהוא.. ה.. אורח המלכותי? שלך. מה לעשות איתו?" שאל הנער שעמד בשער מחנה יופיטר (תסלחו לי אם לא כל הפרטים של מחנה יופיטר מדויקים, לא קראתי את בן נפטון המון זמן. ה.כ.) ודיבר אל תוך טלפון עשוי ארד שמיימי מעורב בזהב קיסרי (פיתוח חדיש של בני הפייסטוס ו-וולקן.).
מתוך המכשיר יכולתי לשמוע את ריינה צוחקת בקול. היא התרככה קצת מאז המלחמה בגאיה, והתחילה לצאת עם תאליה, שביררה ומסתבר שגם אם אסור לציידות לצאת עם גברים, על נשים לא חל האיסור, ועוד שלושה ימים הן חוגגות חצי שנה, וזאת עוד אחת מהסיבות שבאתי הנה, אנחנו מתכננים להן מסיבת הפתעה.
בקיצור, חטפתי את מכשיר הטלפון מידו של הנער ההמום וצעקתי לתוכו "בוקר טוב לך, אני האורח המלכותי וכדאי לך מאד! לתת לי סוויטה מפוארת!" כן, היה לי מצב רוח קצת קופצני. זה היה ככה מאז שפרסי סיפר לי שהוא בי. "אין לי שום אורח מלכותי, וה- 'סוויטה' הכי מפוארת שתקבל פה ניקו, היא האורוות. אה, ותחזיר לסבסטיאן את הטלפון. בני סומנוס לא בנויים להפתעות כאלה. תודה!" אמרה ריינה וניתקה. החזרתי את מכשיר הטלפון לסבסטיאן, שעדיין נראה המום. "נו, אתה פותח לי את השער? אין לי את כל היום! יש לי מסיבת הפתעה על הראש!" סבסטיאן רץ אל תוך ביתם השמירה שעמד בסמוך ופתח עבורי את השער. רצתי אל תוך מחנה יופיטר, והתקדמתי לכיוון ביתן הפריאטור, שם שמעתי מכיוון חדרה של ריינה קולות התמזמזות. איכסה. לא מבזבזות זמן שתי אלה, הא?
פניתי לכיוון החדר של פרנק, פתחתי את הדלת בתנופה וקראתי "דוד ניקו כאן! מי רוצה מתנות?!" תסמכו עליי ששנייה אחת אחר כך כבר לא נשמתי תחת חיבוקה המוחץ של הייזל.

__________

תבינו-

כתבתי את הפרק הזה כהיה לי מצב רוח לא מאד... ניקואי. הפרקים הבאים יותר טובים.

מקווה שהפעם ייקח לכם פחות זמן להשלים את המטרה!

המטרה היא שוב שלוש תגובות

ובתגובות גם הייתה שאלה אם יש לי אינסטגרם באותו השם:

אז כן, יש לי, אבל החלטתי להוציא ממנו את הפאנפיק, לשדרג אותו ולפרסם במקומות אחרים.  וחוץ מזה גם הפסקתי קצת להעלות... כי אין לי כל כך חשק. מקווה שהחחשק יעלה לי שוב בקרוב. מוזמנים ללכת לעקוב אחריי בכל זאת!

מקווה שתהנו,

הרייט

נ.ב.- את הפאנפיק כתבתי לפני שגורלו של אפולו 2 יצא, ובכל מקרה החלטתי להתעלם מזה גם עכשיו כי... כי ת'יינה.

הפרק הקודם		הפרק הבא