מזימת המכשף -מוקפא-

טוב, לפני שאני מתחיל את הפרק רציתי לרשום כמה דברים:

1) ויתור זכויות על הפאנפיק. 

2) תודה ל candy. c על התגובה. ותודה שנרשמת. וגם תודה לאריאלהוט.

3) בוא נתחיל.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ 

התעוררתי מקול של כבשה צורחת.

משום מה, קמרון חשב שזה מצחיק שהוא שינה לי את הצליל של השעון מעורר בטלפון לכבשה צורחת. די השתעשתי מזה אז לא שיניתי את זה. 

התמתחתי, וקמתי מהמיטה. הלכתי במקלחת לצחצח שיניים ולהתלבש. בדקתי מה השעה בשעון. שבע. יש עוד שעה עד שקמרון צריך לאסוף אותי. אז לקחתי את הזמן. סידרתי את המיטה לאט, סידרתי מערכת. לאט. נסיתי כמה שיותר למשוך זמן. לא רציתי לחכות לקמרון בלי לעשות כלום. אני לא סובלת את זה. 

כשסיימתי לסדר הכול, נאנחתי. עברה רק רבע שעה. טוב, אני אצתרך לאכול לאט. 

ירדתי למטה במדרגות. משהוא מאוד מוזר קורה כאן. אין ריח של חביתה. או רעש של חיתוך ירקות. רק רעש של בכי. 

רגע, מה?!

ירדתי למטה בשקט ובזהירות. זה משהו שהצטיינתי בו. תמיד צעדתי בשקט. אין למי מושג ממי ירשתי את זה. מה שבטוחלא מההורים שלי. 

כי אני מאומצת. 

השאירו אותי בפתח הבית שלהם בתוך סלסלה ומכוסה השמיכה. אז הם אימצו אותי. לא היה שום פתק או מכתב. 

הבכי התחזק ככול שהתקרבתי. מה שהיה הגיוני. נצמדת קיר.  

"ששש... קיה. הכול היה בסדר. המשטרה תמצא אותו." שמעתי את אמי. 

רגע אחד. קיה היא אמא של קמרון. משהו כאן לא בסדר. למה היא מתכוונת בכך שהמשטרה תמצא אותו? מה הוא נעלם? איך ולמה.

"לא, היא לא. הוא מת. הוא נרצח. ואל תגידו לי שלא. שחזרנו אתמול מהאירוע בבוקר מצאנו בסלון שלולית של דם. ואף אחד לא היה בבית חוץ ממנו." בכתה אמו. 

"ולא מצאו עקבות של גרירה?" שאל קול לא מוכר. 

"לא, אדוני השוטר," אמר אביו של קמרון. "רק שלולית של דם. אין אפילו ג... ג... גו... גופה." הוא מגמגם את המילה האחרונה. 

לא. 

למה? 

נפלתי על הרצפה. כולי המומה. 

הסתכלתי על הרצפה כאילו היא יכולה להחזיר את קמרון. 

אחרי חמש דקות של דיבורים שלא ממש הקשבתי אליהם, אמר אבי, "היא תצתרך לדעת."

קמתי על רגלי ויצאתי לשם. 

"אני כבר יודעת. שמעתי הכול." אמרתי בקול חלול. 

קרסתי על הספה. הרגשתי סחרחורת אדירה. אבי חיבק אותי. 

"אמה, מתוקה שלי, הם ימצאו את הגופה ואת הרוצח." אמר לי אבי בקול מעודד. שמתי לב שגם לו יורד דמעות. 

"היא נראית לא טוב." העיר השוטר. 

אבי הסתכל עלי טוב יותר. 

"אמה? אמה? אמה, את שומעת אותי?" ניער אותי אבי. 

לא ממש. הכול נעשה שחור ואני התעלפתי. 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

התעוררתי מחלום ממש מוזר. 

פקחתי את עיני, וראיתי את ההורים של קמרון, הורי שלי והשוטרים מסתכלים עלי בדאגה. 

"להזמין אמבולנס?" שאל השוטר. 

"לא. אמה חזקה מספיק." אמרה אמי. 

לפתע זה נחת עלי בעוצמה. האבדה. 

"לא," אמרתי והתחלתי לבכות. "זה אמיתי?"

"כן, אמה, הוא נרצח ונעלם." אישר אבי את הבשורה. 

"לאאאא" נתתי צרחה. ובכיתי בהיסטריה. 

אמי חיבקה אותי. הרגשתי גם את הדמעות שלה נופלות עלי. חיבקתי אותה חזק מאוד. 

יבבתי וצרחתי במשך הרבה זמן בעודי מחבקת את אמי. שמעתי גם את אמו של קמרון בוכה גם היא. 

"אמה, את צריכה להירגע כדי שהשוטר יוכל לשאול אותך שאלות שיעזרו לגלות מה קרה לו." אמר אבי. 

איך? איך אני יכולה להירגע? שאלתי את עצמי. אבל נרגעתי בכול זאת. 

"יופי, אמה." עודד אותי אבי. 

"שלום, אמה. אני השוטר ג׳ו. אני כאן כדי למצוא את הרוצח ואת הגופה. ובשביל זה אני צריך שתעניק לי על כמה שאלות. את מוכנה?" שאל אותי. 

" אם... אם זה מה שימצא את קמרון ואת הרוצח... אני יעשה הכול, אענה על כול שאלה שתשאלו אותי, רק... רק תחזירו אותו." עניתי. 

השוטר ג׳ו היה מרוצה מהתשובה שלי. 

"יופי," אמר. "אז בואי נתחיל."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ 

עכשיו אני עומד לסיים כמו יוטיובר:

 תירשמו לפאנפיק אם אהבתם אותו. ולא לשכוח לרשום תגובה אם אהבתם או לא. 

קייל סמית. 

הפרק הקודם		הפרק הבא