עיניים ירוקות

היי!

אז העלתי עוד פרק ברוך השם.

סליחה לכולם על האיחור.

פשוט היה לי התלבטות אם להמשיך את הפאנפיק הזה או לא, כי למרות שיש לו די הרבה צפיות וגם מנויים והכל, אין ממש תגובות (לא אישי למי שמגיב😃)

אז אני עדיין מתלבטת.

אז זה הזמן שלכם להחליט אם אתם רוצים את זה או לא.

אם אני מלחיצה אותכם,הנה המילה הקבועה שלי:

תהנו⁦❤️⁩

______

חושך.
אפלה.
שקט.
אני פוקח לאט את עיניי, וזוג עיניים כחולות כמו ברק מתגלות אליי.
"סוורוס! לא היית צריך לעשות את זה!" אומר ילד שחור שער.
"הייתי חייב, אלאן," אני עונה לו.
החדר ירקרק, מבחיל, עם חריטות של נחשים על הקירות.
"זה חדר הריפוי הכי טוב. העבירו אותך לכאן אחרי שעשית... אתה יודע," אומר לי אלאן.
"בוא," אומר קול עבה, ואני רואה את אלאן נדחף מחוץ לחדר.
יהיה לו חסינות מהמועדון הקרבות. הוא ישרוד.
אני רואה שער בלונדיני מוקפד, וזוג עיניים כחולות. הן לא כמו של אלאן, הן ריקות ואכזריות.
"מי אתה?" אני שואל.
"לוציוס מאלפוי," עונה הנער ביהירות.
"מה אתה רוצה ממני?" אני שואל בעייפות.
"יש משהו שאתם, החדשים, לא יודעים. מועדון הקרבות של סלית'רין נוסד על ידי היורש של סלית'רין, אדון האופל. כולם חושבים שהוא נועד בשביל סלית'רין, אבל זה טעות."
אני פוער את עיניי, ולוציוס מחייך בשחצנות וממשיך:
"מועדון הקרבות נוצר בשביל אוכלי המוות. אנחנו מגייסים רק את הטובים והטהורים ביותר, וזה הסינון שלנו. אולי הבוצדם," מסנן מאלפוי, "טכנית זכה, אבל מבחינתנו זה לא נחשב. אנחנו מגייסים מיידית את המקום הראשון."
אני בא למחות, אבל מאלפוי מרים את ידו.
"אין לך ברירה. תבחר. או זה, או סילוק מבית סלית'רין."
אני רועד, ונושם עמוק.
לעזעזל.
חשבתי שאני עושה משהו טוב.
לא ידעתי כמה טעיתי.
"אני מסכים," לחשתי, שומר את התיעוב העמוק בבטני. תמיד הייתי מוכשר בהעמדת פנים.
"יפה יפה, סנייפ," את המילה האחרונה הוא כמעט יורק, "האימון הראשון הוא מחרתיים, בעשר בלילה בדיוק. אל תאחר."
הוא זורק אליי קמע של נחש.
"תלחץ על העין שלו ואז יפתח המעבר למקום שלנו. זה כבוד גדול."
"מי עוד שם?" לחשתי.
"אני, ברור," אמר ביהירות מאלפוי, "ניצחתי בשנה הראשונה שלי והצטרפתי אוטומטית. יש גם את בלקטריקס, קרובת משפחה שלי, ראש המועדון. נרקיסה, אחותה, בלונדינית יפיפייה."
אני מביט בו, כבר לא יודע מה לחשוב. אני מעמיד פנים שלא שמתי לב לטון שבו הוא אמר את שמה של נרקיסה.
"עוד מישהו?"
מאלפוי חייך.
"החברה הקטנה של ניוט. הבודדת ההיא. אח, כמה הייתי רוצה לראות מה היה קורה אם הוא ידע שהוא משקרת לו כל הזמן. ליטה, האחות האמצעית לבית לסטרייג'. מקולקלת, הבוגדת."
הוא ירק את המילה האחרונה.
לרגע אחד הייתי בהלם מוחלט.
נזכרתי בילדות שחורת השער, צורחת בהנאה למראה דמו של אלאן. היא לא דמתה ולו במקצת לנערה השפופה שהזילה דמעה על מכתבה לניוט.
כבר לא הצלחתי להעמיד פנים.
עיניי השחורות שיקפו את הזעזוע שחשתי.
מאלפוי הבחין בזאת, וחייך.
"ובשנה החמישית," הוא אמר, מעביר את ידו הקרה על מצחי, "תהיה של אדון האופל."
הוא חושף את זרועו החיוורת, שעליה יש סמל שחור.
ואז מחייך.
והולך.
אני רועד.
אני בולע את רוקי שוב ושוב, אבל לא מצליח להעביר את המחשבות ממוחי.
אני לא פוחד.
אני מבועת.
אני מרגיש הקלה בכאב, והולך לכיוון הזירה, בשביל לראות אלאן בוחר את הפרס שלו.
הסלית'רינים לא נראים שמחים.
אני שומע לחישות "בוצדם" מסביבי.
לאלאן גם לא יהיה קל.
הוא מתלבט, ואז נושם עמוק, כמחליט החלטה קשה וגורלית.
"ערכת השיקויים," הוא אומר בקול יציב.
אני שולח מבט לליטה, שרואים על עינייה הנבונות שהיא יודעת הכל.
אני עשיתי הכל עבורו, ועכשיו הוא עושה את זה עבורי.
גם הוא מחייך, אבל חיוכו חם וכנה.
בערב, אני אפילו לא מתווכח שהוא מחייך ונותן לי את הערכה.
אולי לא טעיתי.
עשיתי משהו טוב.
"נוכל לעשות איתה הכל," אני אומר לו ומחייך.
אלאן שותק, אבל המבט שלו אומר הכל.
אנחנו נשרוד את מועדון הקרבות.
עיניים שחורות אפלות, עיניים תכולות כברק.
יחד.

ואז אני שומע פיצוץ.
אני שומע קול מוכר צורח, וקול אחר בוכה.
אני מסתכל מהחלון, ורואה דמות מגושמת שמנסה להגן על נער בחולצה צהובה עם גירית, שבוץ מרוח על פניו.
הם לא מחייכים.
שער חום בהיר.
שער אחר שחור מתולתל מעט.
אני יוצא ממועדון בית סלית'רין בסערה, בעוד ההבנה מכה בראשי.
איך לא שמתי לב לזה קודם?
אני כזה טיפש.
אבל עכשיו אני מבין.
אני מחזיק את השרביט בחוזקה.
אני לא מביט פעמיים.

אני בא.

הפרק הקודם		הפרק הבא