משפחת פוטר

למחרת הארי התעורר בשתיים עשרה בצהריים, מאוד מאוחר שלא כהרגלו.

ואז לפתע הוא נזכר במה שקרה אמש, וקיווה כל כך שזה היה רק סיוט...

אבל לא. זה היה אמיתי.

דמעותיו החמות של הארי זלגו על פניו בדממה בעוד הוא מתארגן ויורד למטבח לארוחת צהריים.

הוריו היו שם, מתלחששים ביניהם. הארי נעצר והאזין מבעד לדלת.

"...הוא כל כך מסכן, למה היית צריך לעשות את זה?"

"היית חייב. את יודעת שאני רוצה רק את טובתו, לילי," אמר ג'יימס.

"אבל הוא שבור, שמעתי אותו, הוא בוכה מתוך שינה למרות שאנחנו יודעים שהארי לא אחד מהבוכים."

"אני מצטער, אבל אני פשוט לא מוכן. הוא צריך ללמוד מהטעויות שלו. אני לא מוכן שהוא יצא עם נערה ש-"

"-שאתה מכיר היטב והיא בדיוק בשבילו!" קטעה אותו לילי.

"אני לא חושב שהיא בשבילו. אני חושב שהוא צריך להיפתח קצת ולצאת עם בנות שהוא לא מכיר מאז שהוא קטן."

"אבל הוא אוהב אותה!" אמרה לילי ושמעו שהיא בוכה.

"ליל'ס..." אמר ג'יימס. "בבקשה, אל תבכי, אני לא רוצה..."

"אז תאמר לו! לך תדבר איתו ותסביר לו שטעית ושאתה מצטער, ושאתה מתחנן שיחזור לג'יני!"

"אני מצטער, ליל'ס, אבל אני לא רוצה לשקר לו."

הארי הפסיק להקשיב. הוא עלה לחדר שלו מבלי לאכול, ושם בכה עד שנרדם.

כשהתעורר, הוא מצא את הרמיוני בחדרו.

"התעוררת," היא אמרה.

"מה השעה?" הוא שאל בעודו מרכיב את משקפיו.

"שש אחרי הצהריים," ענתה הרמיוני.

הארי לא הביט בעיניה ובמקום הסתכל על הכרית שלו, שהייתה רטובה מדמעות.

"שמעתי מה קרה," היא פתחה לאחר שתיקה. הארי לא ענה. "אני מאוד מצטערת בשבילכם... אני יודעת עד כמה אתם אוהבים אחד את השניה."

הארי לא היה מסוגל לענות גם אם רצה בכך; גוש ענק היה לו בגרון, והדמעות איימו לפרוץ שוב.

"דיברתי עם אמא שלך," אמרה הרמיוני. "היא גם חושבת שאבא שלך טועה, היא אמרה-ואני מצטטת- 'הרגעים האלו שראיתי את הארי מנשק את ג'יני או מחבק אותה או סתם נוגע בה בצורה כלשהי חיממו לי את הלב. זה עושה לי טוב לדעת שבני יוצא עם מישהי שאוהבת אותו ושהוא אוהב אותה."

"תודה," הוא אמר בקול רועד, והדמעות פרצו מעיניו לפני שהצליח לעצור אותן, אבל גם אם הוא היה מספיק הוא לא היה מצליח; הן היו חזקות ממנו.

"קשה לי לראות אותך ככה," היא אמרה בעצב. "אתה רוצה שאנסה לעשות משהו?"

"הרמיוני, תודה על ההצעה, זה ממש נחמד מצידך, אבל אף אחד לא יצליח לשכנע את אבא שלי. אולי אמא שלי, אבל גם זה רק אם היא תלחץ עליו."

הדלת נפתחה, ולילי נכנסה.

"שלום, מתוק," היא אמרה והתיישבה על קצה מיטתו.

הארי לא הביט אליה, וגם לא אל הרמיוני. הוא המשיך לבהות בכרית שלו.

"אמ," אמרה לילי, "אני ואבא דיברנו קצת על מה שקרה."

הארי שתק.

"והחלטנו שאתה תוכל לחזור לג'יני ביום האחרון של החופשה."

"תודה," הוא אמר בקול חנוק. "אבל זה כבר לא משנה; היא לא תרצה אותי, זאת הייתה אשמתי, בגללי נפרדנו-"

"-זו לא הייתה אשמתך," אמר ג'יימס, שבדיוק נכנס. "תראה, אני מצטער, הארי. אני מבין שאתה אוהב אותה, אבל... אני לא יודע, משהו דווקא בזה שאתם כל כך מאוהבים גרם לבטחון שלי להתערער."

הארי הביט בו בפעם הראשונה מזה יום. ג'יימס הביט בברכיו ונראה מתחרט עמוקות על מעשיו.

"אתה לא היחיד," אמרה הרמיוני לפתע. כולם הביטו בה, והיא הסמיקה מעט. "זאת אומרת, גם רון קצת התחרפן מזה שהם מאוהבים יותר מדי, ואני מתביישת לומר את זה, אבל גם בי המחשבה הזאת קיננה לא פעם."

"אני מצטער," אמר הארי, דמעותיו מפסיקות סוף סוף לזלוג, אבל עדיין נשאר סימן. "הגזמתי. אני אשתדל ש-נעשה כאלה דברים-פחות. זאת אומרת, אם היא תסכים לחזור אליי..." הדמעות פרצו שוב.

"זאת אשמתי. אני אלך לדבר איתה," אמר ג'יימס וקם על רגליו. הוא יצא מהחדר. לילי והרמיוני יצאו בעקבותיו.

הארי הרגיש פתאום כאילו אבן ענקים ירדה מליבו, ובמקומה ליבו התמלא אושר ותקווה.

הפרק הקודם		הפרק הבא