לכבוש את ליבה

אז אחרי הרבה זמן... פרק חדש :)

מקווה שתאהבו, אני אשתדל שהפרק הבא ייצא מהר יותר (:

"קומי, ויק" הקול הרך של אנה העיר את ויקטואר.

"מ...מה?" שאלה ויקטואר בעייפות ופלטה פיהוק רחב.

"אנחנו צריכות להתארגן. הרכבת יוצאת בעוד שעה" אמרה אנה.

כן, היום בערב יהיה ערב חג המולד האמיתי, אותו תעביר בחיק משפחתה.

בשנה שעברה היא בילתה את החג בצרפת, אצל סבא וסבתא דלאקור יחד עם דודה גבריאלה, בעלה ושתי בנותיה, התאומות הקטנות בנות הארבע. זה לא היה חג נחמד במיוחד. סבתה ודודה גבריאלה לא הפסיקו להעיר הערות, ביחד עם אמה כמובן, על הלבוש שלה, האיפור שלה וההתנהגות שלה, שכולם היו מוגזמים מדי לטעמן.

אבל השנה היא תחגוג את החג אצל סבא וסבתא וויזלי, יחד עם כל משפחתה המורחבת. היא לא ציפתה לזה בכליון עיינים, אבל עדיין, זה יהיה חג טוב יותר מהחג בשנה שעברה, בזה היא הייתה בטוחה. לאף אחד מהדודים שלה לא היה אכפת במיוחד איך היא מתלבשת.

"כל כך אין לי כוח לאחים המעצבנים שלי" אמרה בוני לאנה ולויקטואר בארוחת הבוקר הזריזה באולם הגדול.

"אויש, ואחותי הקטנה שוב פעם תנדנד לי כל החג שאני אספר לה כל דבר אפשרי על הוגוורטס..." אמרה אנה ונגסה בטוסט שלה.

"תפסיקו לקטר, אתן לא צריכות לשמוע את אמא שלכן מנדנדת לכן כל החג "למה את תמיד לובשת את הבגדים השחורים האלו? זה נראה כאילו את באבל" , "אל תדברי ככה אל אחותך!" , "ויקטואר תאכלי בפה סגור" בלה בלה בלה... " אמרה ויקטואר.

"בואו נקבע שבחג הבא פשוט נישאר בהוגוורטס, בסדר?" אמרה בוני ושלושתן צחקו.

רכבת האקספרס יצאה מהתחנה בהוגסמיד בשעה אחת עשרה בדיוק. שלושת הבנות מיהרו לעלות על הרכבת כדי לתפוס תא ולהניח בו את מזוודתיהן הכבדות. לצערן, ג'ני הבטיחה לחברותיה משכבת הגיל שלה, שתשב איתן בתא.

"אני אתגעגע לחורבה הזאת" אמרה בוני והביטה בחלון בעוד הרכבת מתחילה לנסוע.

"זה רק שבועיים, בוני, תתעודדי" אמרה ויקטואר אם כי בעצמה לא הייתה מעודדת כל כך.

היא חשבה על כך שאם לא הייתה מגלה מה כוונותיו האמיתיות של טדי כל הזמן הזה, אתמול בערב, היא הייתה עכשיו יושבת לצידו בתא, הם היו מדברים אולי אפילו מתנשקים... היא פשוט סירבה להאמין שכל זה לא היה אמיתי.

זה גם הזכיר לה שהיא תיאלץ לבלות את ערב חג המולד איתו. בגלל שלטדי לא הייתה משפחה מלבד סבתו, אנדרומדה, שגידלה אותו, הוא תמיד היה מבלה את ערב חג המולד יחד עם משפחתה. היא פשוט לא הצליחה לחשוב על איך היא תעבור את זה.

הרכבת המשיכה לנסוע, והנופים נעשו אט-אט יותר ויותר עירוניים. בהתחלה נעלמו ההרים התלולים, עם הפסגות המושלגות, והצמחייה הסבוכה. לאחר מכן הופיעו שדות פוריים, כפרים ציוריים, ואז עיירות קטנות, ואז ערים גדולות יותר, עד שכבר נשמע קול הכרוז ברכבת שהכריז שבעוד פחות מעשר דקות הם יגיעו לתחנת קינג קרוס.

"תקשיבו, אתן חייבות לכתוב לי כל החופשה, או שאני אשתגע מהנדנודים של אחותי" אמרה אנה בזמן שהבנות הורידו את מזוודותיהן מהמדפים העליונים.

"ברור" אמרו לה שתיהן ביחד.

"ואנחנו חייבות להיפגש מתישהו. האחים שלי מתכננים לעשות מסיבה ענקית ערב אחד שההורים שלי לא יהיו בבית. אולי אם אני אהיה נחמדה אליהם הם ייתנו לי להשתתף בה, אז אתן חייבות לבוא. יש להם מלא חברים חתיכים" אמרה בוני.

"נשמע כיף" אמרה אנה בשמחה בדיוק כשהרכבת נעצרה. הבנות אחזו במזוודותיהן וגררו אותן החוצה, אל המסדרון שהמה בתלמידים נרגשים שירדו לתחנת קינג קרוס. הבנות ירדו מהרכבת וסרקו בעיניהן את הרציף.

"הנה אבא שלי ואחותי! טוב, אני חייבת ללכת. תקשיבו, נתכתב מלא בקיץ ואנחנו חייבות להיפגש, אוקיי?" אמרה אנה במהירות והבנות הינהנו.

"אני חייבת להראות לכן מה זה פייסבוק כשתבואו אליי, אתן פשוט תתמכרו לזה. אבל כנראה שקודם אצטרך להסביר לכן מה זה מחשב... טוב, נו, ניפגש כבר!" אמרה אנה וחיבקה את שתי חברותיה בחוזקה, ומיהרה לעבר אביה ואחותה.

"בואי נלך לחפש את האחים שלך" הציעה ויקטואר.

"לא צריך לחפש" מלמלה בוני, והחוותה בראשה אל שלושת אחיה שעמדו בצריף; דרק בן העשרים, רוברט בן העשרים ואחד, ודין, הבכור, שהיה בן עשרים וארבע.

"הם הופכים לחתיכים יותר ויותר..." מלמלה ויקטואר ובוני מירפקה אותה בצלעותיה.

"היי דפוקים, היי דין-דין" אמרה בוני וחיבקה את אחיה הבכור. דין היה האח היחיד שבוני לא נהגה להתלונן עליו. אולי בגלל שהוא היה הבכור, הוא היה הבוגר מכולם באופיו, ונהג לא לריב עם אחותו הקטנה. רוברט ודרק, לעומת זאת, לא ראו בריבים עם אחותם הקטנה משהו פסול, במיוחד לא כשהיא "כזאת מעצבנת" כפי שנהגו להסביר פעמים רבות.

"ויק, איך את מצליחה לסבול אותה?!" אמר דרק והניד בראשו. לעומת זאת, עם החברות של בוני, לאחיה מעולם לא הייתה כל בעיה.

"זה מה שאני שואלת את עצמי כל יום!" אמרה ויקטואר וצחקה.

"בחיי, אני לא מסוגל להיות סביב המעצבנת הזאת יותר מחמש דקות, אני לא מבין איך את שורדת אותה כל השנה.." אמר רוברט וספג בתגובה אצבע משולשת מבוני. ויקטואר חשבה מה הייתה התגובה של אחותה אם היא הייתה מניפה כלפיה אצבע משולשת (סביר להניח משהו בסגנון "אמא! אבא! ויקטואר עשתה לי אצבע משולשלת!" ) בכל מקרה, היא בטוח לא הייתה צוחקת ופורעת את שיערה כפי שרוברט עשה לאחותו הקטנה.

"אז אתם עושים מסיבה השנה?" שאלה ויקטואר כבדרך-אגב, בעוד בוני מחייכת.

"כנראה שכן. באיזשהו ערב שאבא ואמא לא יהיו בבית. את מוזמנת בחום, ויק" אמר רוברט.

"אני אזכור את זה" אמרה ויקטואר ברצון. היא רק קיוותה שלא יהיה במסיבה הזאת יותר מדי אלכוהול. במיוחד לא "אש-הדרקון".

"אז נתראה בחופשה, ויק? את חייבת לכתוב לי כל יום" אמרה בוני.

"את נשמעת כמו אמא שלי" צחקה ויקטואר.

"ברור, בון. אתגעגע אלייך" אמרה ויקטואר וחיבקה את חברתה. היא נפרדה משלושת אחיה של בוני, ופנתה לחפש את משפחתה. היא מצאה אותם במהרה.

אביה עמד לצד אחותה, דומיניק, שדיברה אליו בשטף. לצידם עמד לואיס, ודיבר עם... אלבוס? מה דוד הארי ואלבוס עושים פה? אין להם ממש את מי לקחת מהרציף.

"אבא!" קראה ויקטואר. דומיניק הפסיקה לדבר ואביה של ויקטואר נשא את מבטו אל ויקטואר וחייך אליה.

"בואי לפה, חמודה! איך התגעגעתי אלייך" אמר וחיבק את ביתו הבכורה. למרות תלונתיה הרבות על הוריה, ויקטואר לא יכלה להכחיש את געגועיה החזקים לאביה שהתעצמו בה.

"ויק! ויק!" קרא לואיס, שעתיד היה להיות בעוד שבועיים כבן שמונה. הוא חיבק את אחותו הבכורה בשמחה.

"דוד הארי! אלבוס!" אמרה ויקטואר וחיבקה את שניהם.

"מה אתם עושים פה?" שאלה ויקטואר.

"האמת, שהשנה כולנו באים ישר למחילה, בלי העצירה בבית. אמא שלך כבר מחכה שם, וגם לילי, דודה ג'יני וג'יימס. וגם דוד צ'ארלי" אמר הארי באושר. ויקטואר שמחה לשמוע שדוד צ'ארלי יהיה בערב חג המולד. הוא היה נחשב ה"רווק הנצחי של המשפחה", ובדרך כלל היה מבלה את ערב חג המולד באיזושהי מסיבה פרועה בלונדון, ולפעמים אפילו בארצות הברית.

"אז למה אתה כאן?" שאלה ויקטואר בבלבול.

"באנו לאסוף את טדי. אנדרומדה כבר מחכה במחילה, אז אמרתי לה שאני ואלבוס כבר נלך לקחת את טדי, כי גם ככה כולנו באים ישר למחילה" הסביר הארי.

ויקטואר הרגישה כאילו מישהו נתן לה אגרוף בבטן. רק הזכרת שמו של טדי עוררה בה מיליון מחשבות ורגשות שהעדיפה לשכוח. היא התשדלה להנהן ולהיראות שלווה, אך די התקשתה בכך כשטדי בדיוק הופיע.

"הארי!" קרא טדי בשמחה ומיהר לחיבק את סנדקו. כשהשתחרר מהחיבוק הלופת, הוא הבחין בויקטואר וליבו הצטמק בבת אחת כשכל המאורעות של אתמול חלפו במהירות על עיניו. הוא צדק. הוא לעולם לא יוכל להסתכל שוב בעיניה של ויקטואר.

"מוכנים?" אמר ביל. ויקטואר שלחה לרגע מבט בדומיניק, שמיד השפילה את מבטה במבוכה. למרות שרוב כעסה של ויקטואר התרכז בטדי, היא כעסה לא פחות על דומיניק.

"בטח!" אמר לואיס כשאף אחת מהבנות לא הגיבה.

"אז בואו נעבור את המחסום ונלך למכונית. ייקחו שעתיים לפחות עד שנגיע למחילה" אמר ביל והקבוצה התקדמה לעבר המחסום ועברה דרכו בקלילות, נכנסת לעולם המוגלגים שלא ידעו דבר על תחנת קינג-קרוס, קוסמים, הוגוורטס או להקת "ההיפוגריף הגדול"...

"הגענו" קולו הרך של אביה העיר את ויקטואר. היא נמנמנה רוב הנסיעה, ולכן לא הייתה מודעת לכך שהמכונית עמדה כעת ממש מול המחילה. פרץ של געגועים כלפי המקום שטף את ויקטואר, והמחשבה על כל משפחתה שמחכה לה בבית עוררה בה חמימות. היא חשבה על הבעת ההפתעה על פניה של אימה, כשתראה שויקטואר לובשת את הסריג הורוד שלה.

היא יצאה מתוך האוטו, ומחובקת עם אחיה, צעדה לעבר המחילה. ברגע שעברה את סף הדלת, נשטפה ויקטואר לסבב ארוך של חיבוקים.

ראשונה הייתה סבתא מולי, שכרגיל ציקצקה בלשונה על רזונה של ויקטואר. לאחריה סבא ארתור, שהוסיף לאחר החיבוק שהוא חייב להראות לה אחת מההמצאות המוגלגליות החדשות שגילה בעבודתו. לאחריה דודה ג'יני, שהעירה שהשיער שלה נראה מצוין. ואז היא שמעה את ההערה של אמא שלה מאחור, במבטא צרפתי קל שעדיין לא ממש הצליחה להיפטר ממנו לאחר כל השנים האלו, "הוא היה נראה יותר טוב בלי הפס הזה".

ויקטואר הסתובבה והביטה באימה, שלהפתעתה, חייכה אליה.

"הוא יורד במקלחת. צבעתי אותו היום בבוקר בשיקוי, חשבתי שהוא יתאים ללק שלי" השיבה ויקטואר המאדימה.

"רק התלוצצתי, מתוקה, את נראית נפלא" אמרה אימה וחיבקה את ויקטואר המופתעת.

"איפה כולם בעצם? רק המשפחה של דוד הארי ואנחנו נמצאים פה?" שאלה ויקטואר.

"האמת שאנדרומדה מתקלחת למעלה, וצ'ארלי אמור להגיע עוד מעט. ובואי נראה... פרסי עושה את החג אצל המשפחה של אשתו, אודרי, רון עושה את החג אצל ההורים של הרמיוני, וגם דוד ג'ורג' והילדים עושים את החג אצל ההורים של אנג'לינה... אז השנה אנחנו בהרכב מצומצם" אמר אמה של ויקטואר בחיוך.

"היי, ויק" אמר ג'יימס שנכנס לחדר וחיבק את ויקטואר.

"טוב לראות אותך, ג'יימסי! ממשיך לעשות לכולם חיים קשים?" אמרה ויקטואר ופרעה את שיערו בחיבה.

"לא יותר משאת עושה" אמר ג'יימס בדיוק כשלילי פרצה לחדר.

"ויקי!!" קראה לילי וחיבקה את ויקטואר.

"לילס! מה קורה, ילדונת?" קראה ויקטואר וחיבקה את בת דודתה הנרגשת.

"טדי!" לילי התנתקה מויקטואר ורצה לעבר טדי שבדיוק נכנס לבית.

היא קפצה עליו בחיבוק והוא הניף אותה באוויר וסיחרר אותה, בעודה מצחקקת.

"מה שלום הבת דודה הכי מגניבה בעולם?!" אמר טדי.

"הייתי מגניבה באמת אם הייתי הולכת כבר להוגוורטס!" רטנה לילי.

"עוד ארבע שנים גם את תלכי, בסדר? מבטיח לך" הוא אמר והניח אותה על רצפת החדר, מנשק אותה על קודקוד ראשה.

בדיוק אז נפגשו עיניו בעיניה של ויקטואר, והיא חשה את עצמה מסמיקה קלות.

"איפה סבתא שלי?" אמר טדי ומיהר להביט הצידה.

"היא למעלה, מתקלחת" ענתה לו ג'יני.

"אני חושבת שאלך גם להתקלח. או לשים את הדברים בחדר" אמרה ויקטואר ומיהרה לעלות בגרם המדרגות התלול לקומה מעליה. היא לא הייתה מסוגלת להיות עם טדי באותו החדר בלי שתרצה לצרוח או לבכות.

טדי הביט בה וחש את עיניו מעקצצות. הוא חייב לדבר איתה, חשב לעצמו, ובהבעה נחושה, עלה אחרי ויקטואר במדרגות. 

הפרק הקודם		הפרק הבא