רגעים של תהילה

פרק עשרים

המשימה השנייה

ג'יימס נשאר ער כמעט עד הזריחה ביום המשימה השנייה כדי לסיים לקרוא את הספר. עד הערב שלפני הוא לא הרגיש מספיק לחוץ כדי להיות מסוגל לשבת בשקט ולנסות לקרוא ולהבין את הספר המשעמם להחריד שניתן לו לקראת המשימה השנייה. ייתכן שזה נבע מביטחון יתר שהצטבר בו אחרי המשימה הראשונה, או פשוט מחוסר יכולת להבין איך משהו שכתוב בספר הזה יכול לעזור לו לעבור את המשימה.

הוא הלך לישון בשעה חמש לפנות בוקר, עניו כבדות וראשו מלא בהסברים מייגעים על טכנולוגיית קוסמים שהייתה מחציתה בגדר אגדה אורבאנית וטכניקות של רונות שלא אמרו לו כלום, למרות שלמד רונות עתיקים. הוא עצם את עניו, מאזין לקול נחירותיהם המוכר של חבריו לחדר. הוא הודה בפני עצמו שאין לו שמץ של מושג איך המשימה עומדת להיראות, אבל היה קשה להיות לחוץ כשהוא עייף כל כך...

הוא התעורר רגע לפני השעון המעורר מחלום מטריד מאד. בחלומו הוא נזרק לבור של נחשים בעוד תלמידי בית הספר והשופטים צופים בו מלמעלה. ובעודו מנסה לטפס במעלה הקירות ולברוח מהזוחלים החלקלקים, נחש עצום בגודלו הזדקף מולו ולחשש אליו, "היית צריך לברוח כשהייתה לך הזדמנות. עכשיו אדון האופל ישוב למלוא כוחותיו..."

זה היה טיפשי, כמובן. אחרי רגע של שכיבה דוממת במיטה באור הבוקר האפור הוא הצליח להבהיר לעצמו כמה החלום הזוי ומלא סתירות. אבל זה לא שינה את העובדה שהאפשרות שדבריה של לילי יתגשמו הפחידה אותו.

הוא קם מהמיטה יחד עם חבריו לחדר. הם התארגנו בעליזות והתבדחו איתו בנוגע למשימה. הוא שיתף איתם פעולה, וחשב לעצמו כמה זה מוזר שיותר הפחיד אותו לעשות מעצמו צחוק לפני המשימה הראשונה מאשר להיחטף על ידי אוכלי מוות במשימה השנייה. משהו באמת היה דפוק בסדר העדיפויות שלו. או שאולי הוא פשוט חשב שיתמודד טוב יותר עם תשומת הלב לה יזכה אם ייחטף מאשר זו לה יזכה אם ישפיל את עצמו.

ואם תהיה מת? שאל אותו קול בתוך תוכו בעודו מתלבש. הוא הדחיק אותו. הוא לא ימות. הכל יהיה בסדר. הרי אם באמת הייתה סכנה ממשית, אבא שלו היה דורש לבטל את המשימה.

נכון?

בגלל שהוא לא ידע בדיוק מה מחכה לו, הוא ארז תיק עם חפצים שונים שהיו עשויים להיות שימושיים. הוא ארז את הספר, אולר מוגלגי שקיבל פעם מסבו, מצפן ואת גלימת ההעלמות שלו. בעודו מעמיס את התיק על גבו, אמר לעצמו שהמשימה השנייה בוודאי לא קשה בהרבה מהראשונה, ושאין סיבה שלא יצלח אותה טוב כמעט כמו את הקודמת, גם אם לא פתר את החידה המטופשת.

ארוחת הבוקר הייתה בשיאה כשהמתמודדים נקראו להתאסף בחוץ. כשג'יימס קם כמעט כל תלמידי בית הספר הריעו לו. חבריו איחלו לו בהצלחה – כולם חוץ ממארק, שקם והלך לשבת ליד קריסטיאן וחברותיה כאילו ג'יימס לא היה קיים. הוא תהה איך חברו ירגיש אם הוא לא יחזור בחיים מהמשימה הזו, ואז התרחק משולחן גריפינדור במהירות, לא מעוניין שמישהו יראה כמה הוא קודר.

הוא פגש את טארה ביציאה מהאולם. היא לבשה את מדי בית הספר האדומים שלה, שיערה היה אסוף בצמה סינית הדוקה והיא נשאה תיק עור נוקשה שהכיל את הספר.

"בוקר טוב," הוא אמר לה, פורש חיוך על פניו כדי להסתיר כמה הוא מוטרד.

"בוקר טוב," היא השיבה ובחנה אותו בדאגה גלויה. "לא ישנת טוב הלילה."

"לא נרדמתי," הוא שיקר, לא רוצה שהיא תחשוב שהוא סיים לקרוא את הספר רק לפני כמה שעות. היא ללא ספק סיימה אותו מזמן וכבר ידעה בדיוק מה טיב המשימה, אבל הוא היה גאה מכדי להעז לבקש ממנה רמז.

בחוץ חיכתה כרכרה בודדה, רתומה לסוסים בלתי נראים. גברת בונז ו-וויקטור קרום המתינו למתמודדים לצידה, שניהם עטויים גלימות וצעיפים כנגד מזג האוויר הקריר.

"המשימה הזו תתקיים מחוץ לשטחי הוגוורטס," גברת בונז הסבירה למראה מבטיהם התוהים של השניים. "אנחנו נצא לפני כולם כדי להתארגן במקום. נחכה לאדון ראנור ונצא."

ראנור הגיע באיחור אופנתי, חובק את הספר הישן, ונראה מאד מרוצה מעצמו. ג'יימס לא הסתכל לכיוונו. האם גם הוא פתר את החידה?

החמישה נכנסו לכרכרה והיא נסעה משם. היה משהו מאד מרגיע בטלטלת הרכב על פני הדרך המרוצפת ובנופי היער וההרים המושלגים שנצפו דרך החלון. ג'יימס ישב ליד טארה, והיה עליהם להצטופף מעט כדי לפנות מקום גם לקרום. היא צפתה בחלון מעבר לג'יימס בסקרנות, והוא כל הזמן הרגיש כאילו היא מסתכלת עליו. אבל הוא היה חסר נחת מכדי לעסוק בה עכשיו, לכן הוא הניח את מצחו על הדלת וצפה בנופים שנשקפו מבעד לחלון עד שנרדם.

הוא התעורר כשהכרכרה נעצרה באחת. לפני שהבין מה קורה כל השאר כבר יצאו, ודרך הדלת הפתוחה נכנס אוויר צלול וקר מאד שמשך אותו מתוך השינה. הוא התעשת על עצמו ויצא, מסתנוור מסביבתו. הוא גילה שהוא עומד על מדרון הר סלעי מכוסה שלג, ושמש חורפית זרחה עליו, הופכת את הלובן לבוהק ומעוור.

הוא שמע את ראנור ממלמל משהו בצרפתית. זה נשמע מתנשא מאד, והייתה לו הרגשה שהוא מדבר עליו. הוא פנה כדי להגיד לו בדיוק מה הוא חושב עליו ומצא את עצמו מביט במבנה עצום ומפואר.

לקח לו רגע להרגיל את עניו לאור הבוהק שמסביב ולהבין בדיוק על מה הוא מסתכל. היה שם שער ארד עצום שמשני צידיו מגדלים, קבוע בתוך קיר ההר האדיר שהתנשא מעליו. מתוך השלג על המדרון הגבוה שמעל הקיר הזדקרו צריחים עם כיפות ארד. הוא אימץ את עניו עוד יותר והצליח לראות דמויות כהות בראש המגדלים ומסביב לצריחים – הילאים.

"ברוכים הבאים לחורבות של אריאדני," גברת בונז הכריזה. "אני לא יכולה לספר לכם הרבה על המקום מבלי לתת לכם רמזים לקראת המשימה, אז אני רק אומר שקראתם על מקומות דומים בספר שקיבלתם. המשימה שלכם תהיה לצלוח את החורבות ולהגיע לשער הצפוני, שנמצא בדיוק בצד השני של המדרון."

"זה הכל?" פלט ג'יימס, ממצמץ תחת ברק כיפות הארד בשמש.

ראנור פלט נחרת צחוק. "אתה שאול אם זה אכול? קראת את אספר בכלל?"

ג'יימס התכוון להשיב לו בחריפות, אבל גברת בונז הקדימה אותו כשאמרה, "זו כל המשימה, כן. אם הצלחת לפתור את החידה, אתה תדע כיצד לצלוח את המשימה במהירות המרבית. אתם תצאו לדרך בהפרשים קבועים, על פי הניקוד שלכם. העלמה סולגיב תהיה ראשונה, אדון פוטר ייכנס חמש דקות אחריה, ואדון ראנור ייכנס שלוש- עשרה דקות אחריו. יש שאלות?"

כעת ראנור נראה הרבה פחות מרוצה מעצמו. כישלונו במשימה הקודמת חזר לרדוף אותו. זה עזר לג'יימס להרגיש יותר בטוח בעצמו לקראת המשימה.

אוהל הוקם עבור שלושת המתמודדים, כמו במשימה הראשונה, שם הם יכלו לנוח ולחכות עד תחילת המשימה. ג'יימס פתח שוב את הספר וניסה לקרוא בו, אבל לא יכול היה להתרכז; חששות גברו בו בהתמדה, והוא התחיל להרגיש לחוץ מאד, כמו לפני המשימה הראשונה. ואם זה לא הספיק, הקהל התחיל להתאסף בחוץ, ממלא את האוויר ברעם אחיד של קולות משוחחים.

הוא טרק את הספר אחרי זמן ארוך של בהייה בהסברים שלא אמרו לו כלום. הוא רכן והצמיד את מצחו אל הכריכה.

"טיפש... טיפש... טיפש..." הוא מלמל חרש. אם הוא רק לא היה כל כך יהיר ומטומטם, אולי הוא היה לוקח את העניין הזה ברצינות ולא מזניח את פענוח החידה. המשימה עמדה להתחיל ואפילו לא היה לו מושג מה החידה, רק שהיא נמצאת איפה שהוא בין השורות הצפופות שבספר.

"אתה לא טיפש."

הוא הרים את מבטו לראות את טארה, שישבה בכורסא שמולו והשעינה את מרפקיה על ברכיה, מסתכלת בו מגובה העניים.

הוא חייך אליה. "אני כן. אם הייתי קצת פחות טיפש, אולי הייתי לוקח את עניין הטורניר ברצינות ולא קורא את הספר הזה בערב שלפני המשימה."

טארה נראתה כאילו היא מרגישה רע בשבילו. "אני... לא יכולה לעזור לך," היא אמרה בהססנות. "אני צריכה לעשות הכל בשביל לנצח. בשביל בית הספר – "

"ברור," ג'יימס אמר מייד, משלים עם גורלו. "זאת אשמתי שלא התכוננתי כמו שצריך. אני אתמודד עם ההשלכות."

טארה נראתה כאילו יש לה משהו להגיד, אבל שתקה בעקשנות.

"אולי אני אידיוט, ולפעמים אני עושה דברים מטומטמים, אבל אי אפשר להגיד עלי שאני לא מתמודד עם ההשלכות של המעשים שלי," ג'יימס אמר. הוא ידע שטארה חושבת שהוא איזה רודף שמלות מפוקפק וחסר כל התחשבות ברגשותיהם של האנשים סביבו, והיה חשוב לו להבהיר לה שהוא לא משחק בלבבותיהן של נערות סביבו ואז משליך אותם בלי שום התחשבות.

"זה מראה שיש לך כבוד," טארה אמרה, וקולה היה חנוק. משום מה נראה שזה נושא רגיש עבורה. "אם כי... לפעמים הייתי מעדיפה חוסר דאגות מאשר כבוד."

"את בסדר?" ג'יימס שאל אותה בדאגה, לרגע שוכח מהמשימה.

היא הנהנה במהירות. הוא קם ממקומו וכרע מולה, כי ראה בוודאות שהיא לא בסדר, אבל באותו הרגע נשמעה השריקה שקראה לה לצאת ולהתכונן לקראת הכניסה לחורבות. היא קמה על רגליה בנחישות ולקחה נשימה עמוקה, שבה להיות מחושבת ושלווה.

"בהצלחה," ג'יימס אמר לה.

"גם לך," היא אמרה מבלי להסתכל בו ויצאה.

חמש הדקות שהיה צריך להמתין עד היציאה שלו חלפו ביעף, כמעט מבלי שהרגיש בהן. אז נשמעה השריקה שלו וליבו זינק. הוא לקח את התרמיל שלו ויצא מהאוהל בצעד כבד, חושש מפני הבאות.

תשועות הקהל החרישו אותו כשהתייצב שוב מול שער הארד הקבוע בהר. כמו במשימה הקודמת, הוצבו שם עשרות קערות אבן שישקפו את צעדיו במהלך המשימה, והשופטים ישבו על בימת הכבוד.

"חמש דקות אחרי המתמודדת הראשונה, הינה אדון פוטר, שצלח את המשימה הראשונה וצבר 42 נקודות!" אמר הפרשן, קולו מהדהד מסביב. ג'יימס הרים את עניו אל ההילאים שהתהלכו על המגדלים. האם הם מצפים לצרות? "ביצועיו במשימה הקודמת היו המרשימים ביותר, למרות שסיים בזמן השני הקצר ביותר – " השריקה השנייה קטעה את דבריו. "והינה השריקה! פוטר נכנס!"

שער הארד נפתח בשקט, כאילו הוצב זה עתה ולא היה עתיק יומין, וג'יימס צעד פנימה כאילו חוט בלתי נראה מושך אותו הלאה, הרחק מעיניהם הצופות של הקהל המעודד ולתוך האפלה.

הדלתות נסגרו מאחריו בהד גדול. הוא מצא את עצמו באולם כניסה ארוך עם תקרה מקומרת. עמודי האבן הבהירים והתבליטים שבקירות ובתקרה היו שחוקים ומאובקים משנים. לעומת זאת, על רצפת השיש האדומה נראו סימנים של עוברי אורך רבים וכל החלל הואר על ידי לפידים רעננים שהוצבו בקנים שבקירות.

ג'יימס לקח נשימה עמוקה של אוויר מאובק וטחוב, הוציא את שרביטו, והתחיל לצעוד. עם כל צעד שעשה, ליבו נרגע והוא התחיל לחשוב יותר בצלילות. עכשיו אין דרך חזרה.

הוא חצה את האולם בצעדים מהירים, ממלא את הדממה העמוקה בהד צעדיו על הרצפה המאובקת. טארה נכנסה רק חמש דקות לפניו, אבל הוא לא ראה אותה בשום במקום.

בקצה האולם ניצב גרם מדרגות רחב שהוביל אותו מעלה, אל מעבר צר ואפלולי יותר שהתמשך הלאה והלאה. לא הייתה לו שום ברירה אלא להמשיך הלאה ולנסות להתנער מהתחושה שהמקום הרבה יותר מידי שקט לטעמו.

אבל לאחר רגע קרה משהו שגרם לו לרצות שהשקט יחזור; קול דק ויבש, כמו לחשוש, התגנב אל אוזנו מאחור. הוא סב בשרביט שלוף, אך המסדרון מאחוריו היה ריק לחלוטין. הלחשוש נמשך, חג סביבו כמו יתוש עיקש. ג'יימס בחן את סביבתו בקדחתנות, לא מצליח למצוא את מקור הרעש בשום פנים ואופן.

מה הקול אומר? הוא לא הצליח לפענח את המילים. הוא היה כמעט משוכנע שהן היו באנגלית, כי הוא חש שההבנה נמצאת ממש על קצה שכלו, אך הן תמיד נותרו צעד אחד קדימה, לא מאפשרות לו ללכוד אותן...

ואז קול נוסף הגיע לאוזניו – קול בכי. הוא סב לכיוון הקול בהפתעה ומייד הבחין בדלת עץ עם ידית ארד שניצבה בין שני לפידים בקיר מאחוריו. הוא יכול היה להישבע שלא הייתה שם דלת לפני כן. הבכי המשיך להישמע מאחורי, צלול וברור – בכי נשי מלא יגון.

ג'יימס ניגש אל הדלת בחשש. לא ייתכן שמישהו גר בחורבות, לכן הוא היה מוכרח להניח שהבכי שייך לטארה, שנכנסה לפניו. הוא הרי ראה ברור שהיא נסערת לפני שהיא נכנסה. לכן, בלי מחשבה מרובה, הוא פתח את הדלת.

מה שגילה בפנים הפתיע אותו מאד. בניגוד למעבר האפל והמאובק שבחוץ, החדר הזה היה מואר על ידי כדורי זכוכית מכושפים גדולים שצפו באוויר. זה היה חדר שינה מרווח מאד, עם מיטת אפריון עצומה וכל המותרות של חדר מלכותי. ווילונות קטיפה סגולים היו משוכים על החלונות הגבוהים.

ייתכן שבמצב שגרתי, ג'יימס היה מבין את הפרדוקס שבחדר – שאלה חורבות שאיש לא חי בהן – אבל באותו הרגע דעתו הייתה מוסחת מאד, כי על כיסא ליד אחד החלונות המחופים ישבה אישה, ממררת בבכי.

זו לא הייתה הגזמה לומר שהיא הייתה האישה היפה ביותר שג'יימס ראה מימיו. היא לא הייתה דומה לאישה שגרתית. עורה היה צח כשלג ונקי כמו של ציור שמן, ושיערה שחור ומבריק כמו אבני שהם מלוטשות, מעוטר נזר כסף משובץ אבני אזמרגד שכאילו הותאם במיוחד לראשה היפה. היא לבשה שמלה אדומה חסרת שרוולים שחבקה את גזרתה בשלמות, כאילו היא נולדה לתוכה, מבליטה את גופה המפוסל. ידיה הלבנות, הענוגות, כיסו את פניה בעודה בוכה, אבל ג'יימס לא היה צריך לראות אותן על מנת לדעת שגם הן יפיפיות; היופי קרן ממנה כמו חום מהשמש הקיצית.

הוא התקרב אליה כמכושף, אך היא לא הבחינה בו. לבסוף הוא התייצב מולה וכרע על השטיח המפואר, כפי שכרע מול טארה (שכלל לא נכללה במחשבותיו באותה העת) זמן קצר קודם לכן.

"אל תבכי," הוא אמר, ומייד חש מטומטם. האם זה כל מה שהוא יכול לחשוב לומר כדי לנחם אותה?

האישה הסירה את ידיה מפניה. ג'יימס הסתנוור, כאילו השמש יצאה מבני העננים. פניה כלל לא נפלו מצפיותיו, אלא התעלו מעליהן. לא הייתה דרך לתאר את היופי של שפתיה המלאות והאדומות, את החן של ריסיה השחורים והארוכים, את עורה הלבן והחלק כמו שיש, את צורת פניה, שהיו מושלמות כמו טיפה של טל כסוף, את העומק והחושניות של עיניה השחורות...

ג'יימס היה מהופנט למראה דמעה צלולה שזלגה במורד לחיה, מבריקה כמו יהלום מלוטש. האישה הזו הייתה כה בהירה, כה אמיתית – כאילו היא האדם האמיתי הראשון שהוא פגש בחייו.

"אני לא רוצה," היא אמרה. קולה היה כמו פעמוני כסף ורעם בו בזמן, עובר בגופו של ג'יימס כמו חשמל. "אני לא רוצה להפסיק לבכות. דמעות הן הדבר האחרון שנותר לי להעניק לאנשי, ואני אעניק להם אותן – אעניק להם עד שלא יהיה לי עוד מה להעניק..."

ג'יימס היה המום ומרותק אל האומץ והאהבה שלה כלפי אנשיה. זה היה ברור לעין שהיא מלכה – כל קימור בגופה זעק זאת, למרות שהיא לא ענדה תכשיטים מלבד הנזר. היא לא הייתה זקוקה להם על מנת להיות יפה ומלכותית. האביזרים היחידים שעיטרו את עורה החלבי היו שלוש טבעות מתכת ירקרקות משובצות אבני אזמרגד; אחת על כל אחד מפרקי ידיה ואחת מסביב לצווארה האצילי.

"מה קרה פה? אני יכול לעזור?" הוא התחנן לדעת.

"מוות וחורבן," היא אמרה, דמעות זולגות על לחיה, נלכדות בריסיה כמו זבובים ברשת של עכביש. "אכזבתי את אנשי..."

"אני לא מבין."

"תראה בעצמך." היא החוותה אל הווילון הסגור.

ג'יימס קם ופתח את הווילונות בתנופה. המחזה שנגלה לפניו שם זעזע אותו. הוא ראה עצים, בתים כפריים נאים, חוות ומרעים, כולם בוערים באש. ענן סמיך של עשן שחור היתמר מעל לכל, בולע את השמיים. ג'יימס ציפה לראות אנשים זועקים ובוכים, בורחים מהאש, אבל נראה שכבר לא היה לאן לברוח; האנשים שראה היו שרועים בין החורבות והלהבות, או סובלים התאכזרות ועינויים מידיהם של כובשים אכזריים...

ליבו של ג'יימס נדם. הוא ידע מי אלה היו – כל ילד ידע מה משמעות הגלימות השחורות כפחם והמסכות הכסופות המרושעות למראה... אבל זה לא ייתכן. הם באו בשבילו, לא בשבילה.

אשם הציף אותו, חונק אותו כמו מי ים. האם הוא הביא את אוכלי המוות על האנשים האלה? האם זו אשמתו שמלכתם היפה יושבת בחדרה, שבורה, והוא לא יכול לעשות דבר כדי לנחם אותה?

לנגד עניו, האנשים במסכות הכסופות הרימו את ראשיהם והסתכלו לכיוונו. הם הסתכלו בו, כאילו הם רואים אותו... ואז, בשרביטים שלופים, הם התחלו לצעוד לעבר הארמון...

"הם באים," הוא אמר, מתעב את עצמו על שהוא נשמע כה מפוחד ועלוב מול המלכה המדהימה. "הם מתקרבים לפה."

המלכה קמה על רגליה באחת. היא הייתה גבוה ואצילית כל כך שהוא לא יכול היה שלא להימשך אליה, גם במצב המאיים שבו היה נתון.

"אנחנו מוכרחים להגיע למקום מבטחים," היא פקדה עליו. "אסור להם לתפוס אותך. בוא."

היא אחזה בידו. המגע היה פשוט, קריר, ובכל זאת עורר את גופו של ג'יימס כאילו היה הרבה יותר מזה. הוא בקושי הבחין שהיא מובילה אותו אחריה מבעד לדלת בה לא הבחין קודם לכן, אל מסדרון ארוך ומצוחצח, מקושט פסלים של אנשים נאים וציורי שמן.

המקום היה הומה. מתוך דלתות פתוחות משני צידיו עלו קולות צחוק והמולה; אנשים ערכו משתים מפוארים מהם עלו ניחוחות מעוררי תיאבון, זוגות ססגוניים רקדו על גבי רצפות מעוטרות, נשים יפות רחצו בבריכות שיש צלולות... והמלכה המשיכה להוביל את ג'יימס הלאה, שמלתה נגררת על הרצפה מאחוריה בעודה ממהרת הלאה, מלאת חיים. מידי פעם הייתה מחייכת אליו מעבר לכתפה בחושניות, ומהר מאד הוא שכח שהוא בורח, והתחיל לחשוב שאולי הם הולכים למצוא להם חדר פרטי.

לבסוף הם הגיעו לזוג דלתות עץ מגולפות מדהימות ביופיין. ג'יימס ניסה לדמיין איזה חדר נפלא נמצא מאחוריהן בעוד המלכה מובילה אותו פנימה.

אבל החדר כלל לא היה מה שהוא ציפה. הוא מצא את עצמו עומד בחדר צינוק זעיר, חשוף ומצחין. הוא סב בבלבול סביב עצמו, מבין שהדלת נעלמה כאילו לא הייתה, ואיתה המלכה היפיפייה. הדבר היחיד שנשאר ממנה היה קול צחוק צלול ומלגלג שהדהד בין קירות האבן הלחים.

הוא הרים את ראשו. גבוה מעליו היה צוהר מכוסה סורגים, צופה אל שמי שלג לבנים, ודרכו חדרו לצינוק אור חורפי ואוויר קר. מה קרה לאש, לאוכלי המוות ולאנשים החוגגים?...

ואז הוא נזכר בטורניר. הוא מייד גידף וקילל את עצמו בחריפות. ההיגיון שב אליו ברצף יציב, מבהיר לו כמה מטומטם היה – האירוע היה הזוי יותר מרוב החלומות שלו, איך לא הבין שזו מלכודת? החדר המפואר, החלונות שבכלל היו מתחת לאדמה, אוכלי המוות האלימים, האנשים החוגגים והמלכה – שום דבר לא היה הגיוני.

הוא המשיך לקלל את טיפשותו. אם רק היה לוקח את הספר ברצינות, אולי הוא היה יודע טוב יותר להימנע מהמלכודת הזו.

הוא התהלך הלוך ושוב בחלל הדחוק, מחפש אחר דרך מילוט. אבל זה היה חסר תקווה; הקירות היו עשויים מקשה אחת של אבן חלקה, בלתי אפשריים לטיפוס, ולא היה בהם אפילו חור שיתאים לעכבר.

הוא קילל שוב. "איך לעזאזל אני אמור לצאת מפה?!" הוא זעק לכיוון הסורגים שמעל.

הוא ציפה לשמוע שוב את צחוקה המלגלג של המלכה (שג'יימס כבר לא היה בטוח מה היא בדיוק), אך בתשובה לדבריו סדקים התחילו להופיע על אחד הקירות, ומתוכם פרץ אור – היציאה הייתה מאחורי הקיר הזה. הסדקים יצרו מילים, אותן ג'יימס יכול היה לקרוא:

'שלושת- אלפים שנה ויותר

אינם חולפים חיש מהר

בעוד אנו כאן כלואים

על חטאנו נענשים.

כעת אנו ממתינים

לחופש אנו נחשפים

כי לנו אין כפרה

על פשעים של אופל וזימה.

מי אנחנו, הלוא תדע?

לנו ארוכה היא השינה

ורעב לנו ללא גבולות

לפחדים ולמטעמים של רגשות.

אין לנו חרב, לא חנית

לא שום כלי להשחית;

על מנת שנובס ללא ספק

אין כוח הזרוע מספק.

את אור היום לא תראה

עד אשר הפחד ידהה;

אהבה וגאווה ימצאו מזור

והלב האמיץ לא ישוב לאחור.'

מה זה אמור להיות? איזו שהיא חידה? אבל מה השאלה פה? אם יגלה מי כלא אותו כאן באמת, יוכל לצאת לחופשי?

הוא הוציא את הספר מתרמילו והחל לדפדף בו. אבל מהר מאד חש חסר נחת. איך אפשר להתרכז בספר במצב כזה?

על מנת שנובס ללא ספק, אין כוח הזרוע מספק... ברור שכישרונותיו בתחום כשפי המגננה לא יעזרו לו במצב הזה. אבל איך הוא יכול למצוא פיתרון לשאלה שהוא לא יודע מה היא?

הוא התקרב אל הקיר וניסה להציץ לתוך הסדקים שבקיר. רוח קרירה צרבה את עינו החשופה. הוא חש תסכול גדול, כמו חיה כלואה. אם רק היה יכול לשבור את הקיר...

הוא הוציא את שרביטו, נצמד ככל יכולתו אל הקיר הנגדי, ושלח את הקללה החזקה ביותר שהוא מכיר, בכוונה לנפץ את הקיר עד שיוכל לצאת לחופשי.

הקללה פגעה בקיר ונבלעה כאילו המילים שתו אותה. לפני שג'יימס הבין מה מתרחש הרצפה לא הייתה שם, והוא נפל לחשכה.

הפרק הקודם		הפרק הבא